התרחקות

באופן מפתיע ומשונה מגיעים אל מסכי הקולנוע שני סרטים של עמוס גיתאי במרחק שבועיים זה מזה. ראשון היה "מאוחר יותר", היוצא בארץ בזריזות מרשימה, זמן לא רב אחרי בכורתו הפריזאית ובצמוד לצאתו בניו יורק. וכעת יוצא "התנתקות", סרט בן שנה של גיתאי. גיתאי הוא תעלומה. הוא בהחלט הבמאי הישראלי הכי מוכר בעולם כרגע, למורת רוחם של הישראלים עצמם.

 מתוך "מאוחר יותר" של עמוס גיתאי

סרטיו קשים, מאתגרים, ולצופה המקומי יש בהם ממד לא נוח של התנשאות ושרלטנות. אני מודה שאני בשנים האחרונות בצד הספקני: אחרי שנים שבהן הערכתי את גיתאי כיוצר פוליטי וניסיוני מסקרן, כשפעל בעיקר בצרפת, מצאתי את סרטיו העלילתיים שצולמו בישראל לא נעימים לצפייה. שיטותיו הקוואזי־מודרניסטיות - המשחק המאולתר, התיאטרליות המופרזת, והשוטים הארוכים־ארוכים - נראו בארץ כמו קשקשת אודיו־ויזואלית מייסרת.

והכי מתסכל: היה בסרטיו כיעור אסתטי לא נעים וחוסר דיוק, דווקא במקומות שבהם נדמה שהשאיפה היה לעשייה מדוקדקת. והרי זה האיש שעבד עם אנרי אלקן, מבכירי צלמי הקולנוע, ואילו כעת סרטיו נראים מרושלים. אם זה בכוונה, לא אהבתי את הכוונה. ואם לא, הרי שזה טרגי כפליים, אמן ששואף ליצור משהו ומתפספס לו פעם אחרי פעם.

והנה הגיע "מאוחר יותר", יצירה קאמרית, מופנמת, שקולה יותר מכל מה שגיתאי עשה קודם, המתרחשת כולה בצרפת (הרקע יהודי, אבל הסרט אינו ישראלי) ופתאום מעלותיו הנשכחות בלטו שוב: השוטים היפים והמורכבים, המבט הבוגר והעדין בבני אדם, העיסוק המתמיד בזיכרון, בבניית הזהות העצמית של אדם, והאופן שהזהות הזאת מושפעת ומותכת אל זהותו הלאומית/חברתית/דתית.

ובעיקר, זה עיבוד אינטימי מאוד לרב מכר צרפתי, שבו מנהל רשת הטלוויזיה ארטה מדווח איך אחרי שנים בהם גדל כנוצרי, גילה שאמו יהודייה, ואיך הדחיקה ומחקה שנים את קיומם של הוריה היהודיים שנספו בשואה. המבוכה היתה, כך נדמה, יותר על צרפת מאשר על היהודים. ובזכות היפוליט ז'יררדו, בתפקיד הראשי, המסע הפנימי הזה מצליח להיות לא רק מהורהר ומופשט ואסתטי אלא גם מרגש.

ואז מגיע "התנתקות". סרט איום ונורא. סרט כה רע שהוא נדמה כמו הוצאת דיבה עצמית של הבמאי. כלום לא עובד בסרט הזה, שהוא כולו איבוד מוחלט של ריסון, שליטה ומשמעת. הסרט הוקרן בפסטיבל חיפה לפני שנה ואז כתבתי עליו כך: "עמוס גיתאי חייב לעשות סרט ערפדים גותי. המשיכה שלו לדמויות כמו זו של חנה שיגולה ב'הארץ המובטחת' והדגש שהוא שם לטקסי הקבורה בארמונות האירופים המתפוררים בתחילת 'התנתקות' גורמות לי לחשוב שהוא מתבזבז על קולנוע פוליטי.

'התנתקות' מתחיל בסצנה אחת המוגשת בשוט רצוף אחד בקרון רכבת המוביל מאיטליה לצרפת. לירון לבו, ישראלי בצרפת, פוגש את היאם עבאס, פלשתינית בהולנד, ומתחיל דו שיח קצבי ומבדר, שהופך לפלרטוט, שכותרתו היא 'כולנו בדואים'. או: הפלשתינים הם היהודים הנודדים של ימינו. הסצנה נראית כמו פרק ההמשך ל'זרים', גם שם פלרטט לבו עם פלשתינית אירופית, ונראה כמו האפיזודה האבודה של 'סיפורי רכבת'.

אלא שאחרי הפתיחה הזאת, שאין לה שום קשר עם מה שקורה בהמשך, מתחיל

סיפור מבולגן יותר. "הסצנה הבאה בלבלה אותי. לבו עכשיו בתחנת רכבת. אבל שערו ארוך בהרבה משהיה בסצנה הקודמת. נראה שחלף חודש מאז הסצנה הקודמת. אבל בגלל שגיתאי הוא במאי מרושל להפליא, אני לא יודע האם יש כאן אמירה טמפורלית או סתם ליקוי בהמשכיות.

גיתאי הוא מהבמאים האלה שרוצים שנתעמק בסרטם, כמו שעושה ה'ליברסיון', שנבחן את סמיוטיקה הקולנועית שלו, כמו שעושה אירמה קליין, אבל הוא מתגמל אותנו באוסף בחירות שנראות לרוב אקראיות, שרירותיות או סתם שגויות”. ואני, כשלא מעניין לי, לא טורח למצוא נימוקים לבחירות האסתטיות המשונות האלה.