"אל תשרטי אותי בגב, מה אני אגיד לאשתי?"
"גם אם את פוגשת דרכי את אלוהים פנים מול פנים, מרגישה את הבל פיו, גם אז אין סיבה שתקרעי לי את הבשר בגב. כמה פעמים אני יכול לספר לה שנחתכתי מהגדר בעבודה?" סיפור
"כל כך הרבה פעמים ביקשתי ממך לא לשרוט אותי בגב, גם אם את פוגשת דרכי את אלוהים פנים מול פנים, ממש קרוב , גם אם את מרגישה את הבל פיו, גם אז אין שום סיבה שתקרעי לי את הבשר בגב. אני הוא המענג אותך, אני לוקח אותך לשם. ואני נשוי, ונגמרו לי כבר התירוצים, לא יכול להסביר לה מה זאת השריטה לאורך הגב, כמה פעמים אפשר להיחתך מהגדר בעבודה".
ככה הוא יגיד לה, חשב לעצמו, מבלי ששם לב לעובדה שהוא בכלל מפחד קצת ממנה.
"היא מחזיקה אותך בביצים", אומר לו מושיק בכל פעם שהוא מזכיר אותה. מה הוא מבין, מושיק הגרוש הזה? אפילו את אשתו הוא לא יכול היה להחזיק.
כשהוא מתעורר בבוקר בבית שלו ליד אשתו הוא מרגיש ככה, שהכלבה המיוחמת בעצם מחזיקה אותו בביצים... וקורעת לו את הגב. בימים שמתחילים ככה הוא קם לעבודה מתוך הכרח, כל מה שהוא עושה זה רק כי הוא חייב, שום דבר הוא לא באמת רוצה, אפילו לא לחזור הביתה, או אליה, או לאכול שוב בחוץ עד שובע ומעבר, כלום לא באמת מרגש אותו.
הכי קשה זה החרא של הכלבים
הוא קבלן משנה לניקיון של עיריה גדולה, סגר חוזה כבר לפני שנתיים, שילם למי שצריך את מה שצריך ומאז יש לו שלושה גנים ציבוריים לנקות.
הכי קשה זה החרא של הכלבים, אוי כמה שהוא שונא את זה, למרות שזה לא ממש קשור אליו ישירות, הוא רק מפקח ומוציא חשבונית פעם בחודש, וחסר להם שיעכבו תשלום. פעם הם ניסו לעכב לו צ'ק חודשי קטן של 40 ומשהו אלף שקל, הוא לא ניקה את הגנים שבועיים, עד שהתושבים הגיעו בזעם ללשכת ראש העיר ושפכו ערימות של גללים בכניסה למשרד שלו. באותו יום הבין שעשה את העסקה של חייו ונתן עוד מעטפה למי שצריך, להארכת החוזה בעוד חמש שנים.
עיקר הקושי בעבודה שלו זה למצוא את המנקים. אף אחד לא יכול לעמוד בכמות כאלו של חרא, אפילו שזה של כלבים. העובדים הזרים יקרים בטירוף, ורק כשאין לו ברירה הוא לוקח את הזולים מביניהם. המחשבה שהוא לא מרויח מספיק מטריפה אותו בימים כאלה, ואז הוא שותה, חוזר הביתה שיכור וצורח עליה, לא משנה מה היא עושה.
ביומיום הוא פשוט ניגש להוסטלים ותופס מסוממים שמסכימים לערום ערימות של גללים תמורת 12 שקל לשעה, 140 שקל ליומית של 12 שעות בלי הפסקה, בלי מים, בלי אוכל, והם עוד צריכים להגיד לו תודה. חסר להם שהם יהיו לא נחמדים, הוא מסוגל אפילו לבעוט בהם.
לפעמים יש "מֶרֶד" והם לא באים בבוקר, אחרי לילה של אלכוהול ואקסטזי אין להם כוח לקום, לא אכפת להם שלא יאכלו, לא אכפת להם שלא יהיה להם איך לשלם על הלילה שיבוא, לישון, רק לישון.
"סטיב" הוא קרא לעצמו. עיניים כבויות, לא מגולח, לא נקי, לא אכפת לו מכלום. פגשתי אותו בהוסטל כשחיפשתי עזרה לסידור מחסן, 35 שקל לשעה זה השכר שהצעתי לו וזכיתי לחיוך גדול. על כל שעה איתי הוא צריך שלוש שעות לאסוף גללים של כלבים עבור הקבלן, הוא שמח, בטח שמח. עבד כמו מכונה, בלי לחשוב, בלי להרגיש, הייתי צריך להכריח אותו לקחת הפסקה לאכול, נדמה לי שהוא היה מסוגל להעריך את זה. לא בטוח שהוא הבין או הרגיש, כלום, לא בטוח לגביו אפילו שהוא חי.
שלוש אקסטות ביום במשך כמעט שנה
אחרי יומיים הוא נפתח ושיתף: במקור הוא מדרום אפריקה, השאיר שם אשה ושלושה ילדים, הגיע לכאן במקרה מאמסטרדם אחרי שטיגן את המוח שלו כראוי, שלוש אקסטות ביום במשך כמעט שנה, ממסיבה למסיבה, בלי הפסקה, כמעט בלי לישון, פה ושם קרס והיה חולה שבוע.
נדמה לו שהוא הגיע לכאן עם בחורה שסיפרה לו סיפורים שהוא האמין להם. מאז עברה עוד שנה, הוא כבר לא בקשר עם עצמו או עם הילדים שלו, הוא לא בקשר עם הצעירה שמשכה אותו לכאן, רק עם הקבלן.
הוא חושב שהקבלן לקח אותה אליו, הוא ראה אותם יחד. באחת הפעמים שהקבלן בא לבקר בגן הציבורי היא ישבה באוטו מרחוק, עשתה את עצמה לא רואה. לא ממש אכפת לו שהיא עם הקבלן, לא אכפת לו גם שהקבלן מרוויח הון עתק על חשבונו, לא אכפת לו מכלום.
הוא הסתובב והראה לי את הגב שלו, כולו גלדים של שריטות, זה הקיק שלה, סיפר. לפצוע עד זוב דם, להשאיר סימנים ולהיעלם.
המחסן סודר, סטיב נעלם, ניסיתי לחזור אחרי שבועיים לראות מה שלומו, הוא לא היה בהוסטל, הוא לא היה בגן הציבורי. פגשתי שם את הקבלן שנעץ בי מבט נבזי: "סטיב? מי זה סטיב?"
לא יכולתי להתאפק, חייכתי את החיוך המסתורי שלי. "שמור על הגב שלך" אמרתי והסתלקתי.
הלכתי משם, חזרתי הביתה לשקט שלי. מידי פעם אני נזכר בסטיב, אבוד לחלוטין, ואז אני חושב עליה שורטת בכל הכוח את כל מי שמסכים. ובעיקר אני נזכר בקבלן. סתם נבלה.
לפנייה לכתב/ת 
