צחוק מהעבודה

גילוי נאות: מעולם לא הצבעתי עבור מפלגת העבודה. אינני מתכוונת להצביע עבורה גם בבחירות הבאות. יש לי חשבון ארוך עם התנהלותם של כמה מראשיה, אבל אני לא מאמינה שהחשבון הזה צריך להפוך את העבודה לשק החבטות התקשורתי שהיתה בשבוע האחרון.

ברק מצביע בפריימריז. "התרסקות", "מחדל", "גוססת" (צילום: ירון ברנר)

עם או בלי פרשת המחשבים שקרסו והפריימריז שהתבטלו, אם נוטלים חופן מן הדיווחים שהגיעו לצופי טלוויזיה ומאזיני רדיו בשבוע האחרון, נדמה שכל מי שישב מול מיקרופון או עמד מול מצלמות, ראה לעצמו חובה קדושה לצייר את המפלגה במונחים של כישלון. המילים "התרסקות", "מחדל", "גוססת", "נלחמת על חייה" חזרו בתדירות מדאיגה מדי. גם העיתונים מצאו מקום למשחק המילים "עבודה" ו"אבודה" וודאי שמחו מאוד בשנינות הלשונית ובברק שלהם, כל עוד אפשר להשליך קצת רפש דמגוגי בפניו של הברק ההוא, אתם יודעים, זה שנכשל כל הזמן.

בשביל הדאחקות

העבודה אבודה? עובדה: אילנה דיין גררה את אהוד ברק לשיחה ארוכה ונוקבת על כשלונות; רינה מצליח הפכה למבקרת תרבות צינית במיוחד במילותיה הנשכניות; רביב דרוקר, באולפן של לונדון וקירשנבאום - על תקן לונדון - הביא כמה דאחקות-עבודה, לשיפור הופעה סתמית מאוד; ליאור שליין גוייס להודיע שמערכונים על מחדל המחשבים לא היו מתרוממים כלל בתוכניתו הסאטירית החדשה; אפילו הערוץ הראשון יצא מגדרו כדי להביא קלוזאפים על פניהם המקשישים של מתפקדי הפרימריז, וכמוהו השני, וכמוהו ערוץ 10. התביישתי בקטעים האלה, כי הם לא מוסיפים כבוד ליוצריהם.

דיין. שיחה ארוכה ונוקבת עם ברק על כשלונות (צילום: ערוץ 2)

ואם מִתְפּקדי הפריימריז אינם דוגמני פרסומות חטובים - זה אומר משהו על המפלגה, או על יחסה של התקשורת אליה? ואם אנשים מבוגרים יחסית ומנוסים מאוד בהלכות העולם הזה והארץ המשונה בה הם חייים בוחרים "עבודה", זה מעיד על איזו איוולת מקובצת, כזו של "זקני צפת" המיתולוגיים?

לטעמי, מה שראיתם בשבוע האחרון על אודות העבודה – ומה ששמעתם, כגון מבזקן גל"צניקי זב חוטם מאחל "שיהיה להם בהצלחה", אומר שהתקשורת כולה פשוט התאמצה, כמיטב יכולתה הדמגוגית, לבעוט במפלגת העבודה עד כדי הפיכתה לכדורגל סמרטוטים.

שכרון הכוח

אבל למה? הסקרים מנבאים צניחה, אבל סקרים של חודשיים ויותר לפני הבחירות לא שווים את דקת האוויר שהוקדשה להם, ואת זה יודעים גם דרוקר וגם מצליח טוב ממני. הם יודעים עוד, אבל אולי שכחו מה משמעות הדבר, שמאז הבחירות אחרי רצח רבין יש לטלוויזיה המקומית תפקיד רציני ונכבד בהמלכת מלכים ובהדחת אחרים, ואין ספק שהידיעה הזאת תורמת גם לשכרון הכוח שהם חשים לעומת האנדרדוג הפוליטי, וגם לבחירת האייטמים.

הפריימריז. העיתונאים לוקים בתסמונת ערב בחירות (צילום: ירון ברנר)

אמש, בעוד הפריימריז מתקיימים, ראיתי בערוץ 2 כתבה עשויה היטב של ציון נאנוס שעסקה בקבלני קולות. הפתיח דיבר על השיטה, הכתבה - על קבלן קולות אחד במגזר הדרוזי. גם לנאנוס, אני מניחה, ידוע היטב ומזה שנים ארוכות שבמגזר הדרוזי כו-לם מצביעים בחטיבות, תהא המפלגה שלהם אשר תהא. כשלא שמעתי אותו מדגיש את העובדה הזאת, הפכה הכתבה לעוד סנוקרת בפרצופה (הזקן, אתם כבר יודעים) של "העבודה".

אבל שכרון הכוח, אותה תחושה נעימה ומעוורת שעיתונאים פוליטיים לוקים בה ערב בחירות,

היא לא הסיבה היחידה לבעיטות ב"עבודה". אני משערת שעמוק בלב רבים מעמיתיי יודעים שהם מתפרשים כשמאלנים על ידי קוראים, מאזינים וצופים. הסקרים (ארועי-לשון, לא פיסות של מציאות פוליטית מוכחת) איפשרו חבטה - והחבטה מאפשרת להתשחרר מן הדימוי של "תקשורת עויינת" שמדביקי דימויים עמלים כבר שנים על הנצחתו.

לו היו עושים ל"ש"ס", ל"בית היהודי" או ל"ליכוד" את מה שנעשה בשבוע האחרון ל"עבודה", היתה קמה צעקה מקיר לקיר: גזענים, עוכרי ישראל או שמאל סהרורי, היו צועקים אל עבר עמיתיי, בעצמם סוחרי דימויים ומניפולטורים של רגשות שיודעים כי בחירות בישראל כולן מתנהלות סביב דימויים ורגשות. אבל בעבודה, אף אחד לא קם ברצינות להוקיע את ההספד המוקדם מדי, ולומר לחכמי הרייטינג והמילים שלא העבודה עושה צחוק מהעבודה, אלא הם - מהעבודה שלהם.