צעד גרמני

כמו נתחים גדולים מאוד מהתוצרת של ריד, "ברלין" הרשים מעט מדי אנשים בזמן אמת. אבל בניגוד למה שקרה עם אלבומי הוולווט אנדרגראונד, למשל, הוא איכשהו נשאר בשוליים גם היום - בעיקר בגלל הצל הענק שמטיל עליו אלבום אחר של ריד, "טרנספורמר", שב־72' פרץ לו את הדרך למיינסטרים בעזרת הפקה נוצצת של דייויד בואי ולהיטים כמו Walk on the Wild Side ו־Perfect Day. "ברלין" יצא פחות משנה אחרי "טרנספורמר", אבל כבר סחב לכיוון אחר לגמרי: במקום הרומנטיזציה של חיי הביבים שבה הצטיין קודמו, הופיע סיפור מסגרת קודר על אהבה בין שני נרקומנים כשברקע ברלין החצויה. השינוי במוזיקה היה לא פחות דרמטי: בואי (שהספיק להסתכסך עם ריד) הוחלף בבוב אזרין, מפיק שבא מרקע קלאסי קומפלט עם סקציות כלי מיתר ונשיפה, ונטייה מסוכנת להפקת יתר (רק כדי לסבר את האוזן: האיש הפיק לימים את "החומה" של פינק פלויד).

יחד עם עוד 35 נגנים וזמרים‏ (צילום: רויטרס)

1

2

3

4

מה שנראה כמו שידוך גרוע דווקא הוכיח את עצמו במבחן התוצאה - זה היה אלבום מרהיב לאוזן באותה מידה שהשירים היו הופכי קרביים - אבל הקהל שרצה עוד "וויילד סייד" לא קנה את המלודרמה הנרקוטית של "ברלין", וריד לא ליקק דבש גם אצל המבקרים. לפיכך נדחפו התוכניות להעלות גירסה בימתית של "ברלין" לאיזה מגירה עמוקה ונשלפו ממנה רק כעבור 33 שנה - והנה אני חוזר אל הדי.וי.די שלפנינו.

כדי לשחזר את הצליל הסימפוני של "ברלין" בצורה קרובה ככל האפשר למקור, ריד גייס שוב את אזרין, והקיף את עצמו על הבמה בלא פחות מ־35 נגנים וזמרים (שאחדים מהם, למשל הגיטריסט סטיב האנטר, ניגנו גם בהקלטות האלבום). התוצאה בהחלט עומדת בציפיות, למרות שלדעתי בכל זאת מוטב לגשת אליה אחרי היכרות בסיסית לפחות עם האלבום בגירסתו המקורית. על הצד החזותי מופקד ג'וליאן שנבל ("לפני שהלילה יורד"), שבחר לשבור את המונוטוניות של הופעה מצולמת בקליפים אווירתיים שבהם נראית עמנואל סנייה עושה פרצופים שמחים ועצובים לסירוגין. בין האורחים ראוי להזכיר את אנתוני (מהג'ונסונז), שנותן בהדרן ביצוע מפיל ל־Pale Blue Eyes של הוולווט אנדרגראונד.

בכף החובה: השירה של ריד כבר מזמן לא מה שהיתה, והנטייה המרגיזה שפיתח בשנים האחרונות לשיר ליד המלודיה ולא עליה מנג'סת לא פעם (למרות שלפעמים, למשל ב־The Kids הנבזי, זה מתלבש לא רע על הסרקזם שבטקסט). גם גירסת הדי.וי.די המקומית מרושלת (איפה שמות הנגנים?), אבל כבר התרגלנו, ואם נתלונן זה ממילא לא ישנה, אז נניח לזה. בסך הכל יוצא לכם אחד ריד, אחד אלבום בנזונה, פלוס תזמורת, פלוס מקהלה, פלוס סנייה, מינוס שעה וחצי של חפירות מטעמה של הגב' אנדרסון־ריד. אחלה דיל לפי כל סטנדרט.

• לו ריד, Lou Reed’s Berlin
  

לא תגנוז

Tell Tale Signs הוא אוסף חדש של קטעים מצוינים שבוב דילן זרק לפח כי הם גרועים

בסדרת הבוטלגים הרשמיים של בוב דילן כבר יש יותר שעות של מוזיקה ממה שהרבה אמנים אחרים מכניסים לקריירה שלמה. החלק השמיני בסדרה הבלתי נגמרת הזאת כולל גירסאות אלטרנטיביות לשירים שהוקלטו בין 1989 ל־2006 - החל באלבום Oh Mercy, שהחזיר את דילן לעניינים אחרי תקופת הדשדוש הארוכה של רוב שנות ה־80, ועד אלבומו האחרון לעת עתה, Modern Times. אלה לא בדיוק השנים החזקות ביותר של דילן, ובכל זאת מדהים כמה חומר משובח הוא הקליט במהלכן - ומדהים לא פחות לגלות כמה ממנו הוא זנח בסופו של דבר.

ההשראה הישירה למפעל הארכיאולוגי של דילן היא מן הסתם האנתולוגיה של הביטלס, שפרסה גירסאות אלטרנטיביות לשירים מכל שנות קיומה של הלהקה על פני שלושה דיסקים כפולים; הסדרה של דילן, כאמור, מגיעה כבר לחלקה השמיני (רוב הפרקים הקודמים הוקדשו להופעות מתקופות שונות). אבל ההבדל הוא לא רק בהיקף. אם אצל הביטלס היה ברור שהגירסה העילאית של שיר כלשהו היא תמיד זאת שנמצאת באלבום הרשמי, אצל דילן דווקא מה שקבור במחסנים מתעלה לפעמים על הגירסה המוכרת - כך למשל בשתי ההקלטות השונות של Mississipi שפותחות את שני הדיסקים בסט הכפול החדש, או הוורסיה מובלת־הפסנתר ל־Can't Wait מתוך Time Out of Mind, שפתאום מתגלה בה בית נוסף שלא שרד עד להקלטה הסופית. אבל זה דילן, וזה קסמו, והמזל שלנו הוא שבשנים האחרונות האיש לא שומר שום דבר בבוידם.

• בוב דילן, Tell Tale Signs
  

אין תרופה

מנהיג הקיור רוברט סמית עובד כבר מזמן על אינרציה, ומאז "דיסאינטגריישן" המופלא מ־1989 עושה פחות או יותר את אותו אלבום שוב ושוב. ומרוב שהוא מנסה לחקות את עצמו, האיש נופל ליותר מדי מלכודות של סטייל - החל בשטיחי הסאונד האינסופיים, דרך השירה היבבנית וכלה במריחות הליפסטיק ההן, שבאמת כבר נראות זוועה - וקצת שוכח מה היה הדבר שבזכותו הגיע עד הלום: כישרון אדיר לכתיבת שירי פופ מעולים, שזה בדיוק מה שחסר לנו היום. איזה באסה.

• הקיור, 4:13 Dream
  

בועטים

גם איי.סי.די.סי יושבים כבר שנים בבונקר על הנוסחה שלהם ולא זזים מילימטר, רק שבמקרה שלהם התוצאה הפוכה מאשר במקרה העצוב של הקיור, כי התרכובת היא הכי בסיסית שיש: רוקנרול ישיר שבא מהביצים ולא מהראש, חטיבת קצב מפלצתית, ריפים שמנגן ביד אמן הגיטריסט אנגוס יאנג, ושורות קצרות שיורה הזמר בראיין ג'ונסון בקול השיכור־עם־עצירות שלו. ככה זה היה בתחילת הדרך (עם הזמר המקורי, בון סקוט זצ"ל), ככה זה ב־2008, וכל עוד החבר'ה האוסטרליים האלה בבריאות טובה, ככה זה גם יימשך.

• איי.סי.די.סי, Black Ice