ככל שעובר הזמן, זה באמת נס למצוא מישהו
השַׁמָּשׁ מגיע למקומו בתום הדלקת הנרות מרוט ועם פחות שעווה. האם כך נראים גם אנחנו לאחר השוטטויות שלנו ברחבי עולם הדייטינג? אם יש משהו שניתן ללמוד על עולם הדייטינג גם מהדלקת נרות חגיגית - סמכו על גולדי שלנו שתמצא אותו
עם הוצאת החנוכיה מהבוידעם, בזמן ניקוי האבק מעיטורי הזהב ומחשבות בדבר צבעי הנרות שיסודרו בה החלו לצוץ במוחי מחשבות על בחורים, ואפילו אופטימיות. כלום יש משהו שניתן ללמוד על עולם הדייטינג גם מהדלקת נרות חגיגית? נראה שכן. גולדי מזמינה להדלקת נרות (הלביבות - עליי).
סידור הנרות - השקפת עיצוב או השקפת עולם?
במשך שמונה ימים כל אחד ואחת הופכים למעצבים של עצמם. פגשתי אנשים שבמשך שנים לא משנים את הצורה בה הם מסדרים את הנרות. כאלה שכל יום מסדרים את כל הנרות באותו צבע, כאלה שמסדרים שני צבעים לסירוגין וכאלה שמסדרים בשלל הצבעים, כך שכל נר בצבע אחר משכנו.
מה זה אומר? האם יש פה היצמדות לדפוסים קיימים? האם זה מוכיח שאולי אנשים לא משקיעים מחשבה בפרטים קטנים כמו נרות שייכבו תוך שעה בערך? ואולי זה בכלל אומר שאנחנו לא מייחסים חשיבות לנרות ומה שבאמת חשוב לנו זה באיזה מילוי תהיה הסופגניה?
וכמטאפורה לשיטוט בעולם הדייטים, הרי שכל אחד מאיתנו מחליט כיצד הוא מתכנן את מסלולו: האם הוא בוחר להיפגש רק עם "נרות אדומים", כלומר רק סגנון אחד של אנשים, או מחליט שלעיתים הוא נותן אופציה גם ל"נרות כתומים", כלומר - לשני סוגים של אנשים, שסגנונם קרוב זה לזה? ואולי בכלל יש כאלה שייפגשו עם כל נר בכל צבע, כלומר עם אנשים מסוגים וסגנונות שונים לחלוטין, שכן כל צבע יכול לשמח אותם ולהאיר עבורם באופן אחר את חייהם?
ואולי יש כאלה שבחירת צבע הנרות, כלומר, המפגש הראשוני עם האנשים, לא חשובה להם במיוחד והם מוכנים לשים את בחירת הצבעים ואת הוויזואליות בצד, שכן הם יודעים שמה שמשנה באמת הוא טעמה של הריבה, כלומר - מה שמגיע בהמשך הערב? כאלה שיודעים שנרות הם נחמדים כל זמן שהם דולקים, אבל טעם של סופגניה יכול ללוות למשך שנים. במקרה של טעם טוב יכול להישאר שנים על השפתיים ובמקרה של טעם רע - ללוות שנים על המותניים.
בחורה מדליקה - את הנרות או את הבחורים?
בואו ניתן רגע יחס לשַׁמָּשׁ. השַׁמָּשׁ בעצם מתפקד בתור "נר סוג ד'". אין לו מקום של קדושה, הוא רק מדליק את הנרות ובזה מסתיים תפקידו.
בעצם כל אחד מאיתנו הוא סוג של שַׁמָּשׁ – אנחנו מדליקים את מי שאנחנו באים איתו במגע. אין הכוונה רק להדלקה במובן של הידלקות ראשונית, אלא לאותו ניצוץ, אותו רגע שבו אנחנו אחראים על תחילת ההתחברות עם מישהו שמולנו, ואם תחילתה באור הרי זה משובח.
הדבר החשוב יותר בשַׁמָּשׁ הוא היכולת שלו. ככל שהימים חולפים, יש לו יותר נרות להדליק, כך שבפועל ככל שעוברים ימי החג הוא מגיע למקומו עם תום הדלקת הנרות עם פחות שעווה ויש לו פחות זמן לדלוק. האם כך אנחנו נראים בתום מסע ברחבי עולם הדייטינג? האם ככל שעוברים הימים אנחנו כאותו שַׁמָּשׁ אשר מכלה אורו בהדלקה כך שלא נשאר לו אור עבור עצמו?
ואולי ההפך הוא הדבר, שהרי אם אנחנו אותו שַׁמָּשׁ, הרי ברגע שסיימנו את תפקידנו בהדלקת הנרות שסביבנו אנחנו יכולים להתרווח, ליהנות מאורם להתחמם מחומם ולהבין שיש פה אינטראקציה של שניים - פעם האחד אחראי על מתן שמן לאור ופעם השני, מין מחול להבות קטן.
הנס מתעצם - וכך גם האור
יש הרבה הסברים לגבי סדר הדלקת הנרות הנהוג משמאל לימין. אחד ההסברים הוא שככל שהנר נמצא בצד שמאל, כך הוא מסמל את העלייה במספר הימים להם הספיק כד השמן: נר גבוה יותר במספר מקבל כבוד גדול יותר ולכן מודלק ראשון. זו הדרך להדגיש את העובדה שהיה זה נס.
זה מעלה אצלי חיוך. לא בגלל שהשמן הספיק לשמונה ימים אי שם בימי בית המקדש, אלא דווקא בגלל ימינו אנו - אני חושבת על אותם רווקים ורווקות הנמצאים בחיפוש כזה או אחר אחרי אהבה. אם נמשיך במטאפורה שעל פיה כל אחד מהנרות הוא בחור/ה פוטנציאלי/ת, הרי שיש שיגידו שככל שהזמן עובר הכוחות אוזלים, וזה באמת נס למצוא מישהו!
לחילופין, אפשר לומר שזה נס שאנחנו מוצאים בתוכנו את כוחות הנפש להמשיך ולתחזק את אותה אש פנימית שמבקשת לבעור ולהדליק אחרים.
ואם בחוקי הדלקת נרות עסקינן - דבר נוסף שיש לעשות בסידור הנרות הוא להקפיד שבין הנרות יישמרו רווחים, וזאת על מנת שלא יהיו להבותיהם שלהבת אחת. כלומר, לכל נר יש את האור שלו שהוא מפיץ ואת תרומתו, ואל להם להתערבב. כך גם בהיכרות עם אנשים: מצפן עולם הדייטינג מכוון אותנו כל פעם כלפי מישהו אחר – פעם זה יהיה מישהו שמוצא חן בעינינו, פעם מישהו שגרם לנו להרגיש רע ופעם מישהו שעוזר לנו להבין את עצמנו טוב יותר. לכל אחד תפקיד משלו, ונשכיל אם נבין שלכל אחד, גם אם הוא טפטף חֵלֶב על השולחן והרס את המפה, יש תפקיד בדרך למטרה הסופית.
כל אחד הוא אור קטן? לא, כל אחד הוא אור גדול!
לכבוד חג האור בחרתי לסיים בציטוט של נלסון מנדלה, מעות חנוכה ממני לכל הקוראים:
"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו - לא האפלה שבתוכנו - שמפחיד אותנו יותר מכל. אנחנו שואלים את עצמנו - איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? למען האמת - איזו זכות יש לך לא להיות? אין שום-דבר נאור בלהצטמק כדי שאחרים לא ירגישו חסרי-ביטחון. ככל שניתן לברק שלנו להאיר אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. ככל שנשתחרר מהפחדים שלנו, נוכחותנו תשחרר אחרים מפחד".
בעולם הדייטינג, בחיפוש אחר אדם לחלוק איתו ערב, תקופה או חיים שלמים, טוב יעשה כל אחד אם ייתן לאור שבו לזהור ולהקרין על האחר שמולו. אדם שלצידו האור שלנו יכול להתעצם הוא האדם שאנחנו רוצים לצידנו. אדם שאורו יחמם אותנו ולא יסנוור או ישרוף, חלילה, הוא האדם שאנחנו מבקשים בקרבתנו.
נשמע אוטופי? אולי. אבל בל נשכח שאנחנו בחג הניסים, אז אם לפחות לא התקיים נס שהמציאו סופגניה מרזה, שיתקיים נס מציאת האהבה, ושבניגוד לנרות חנוכה - נוכל לעשות בה שימוש ולא לראותה בלבד.
בברכת "אני מדליק משמע אני קיים" - חג שמח ומוזהב מגולדי!
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
