איך לשמר תשוקה? התשובה במגרש הכדורגל
32 שנות נישואים אינן דבר של מה בכך, במיוחד במציאות בה אחוזי הגירושים מאמירים. תמיד רציתי להבין מהו הדבק שמחזיק זוגות שנים כה רבות. מסתבר שכל מה שהייתי צריכה לעשות כדי לקבל מענה לסקרנותי הוא ללכת למשחק
32 שנות נישואים אינן דבר של מה בכך, במיוחד במציאות בה אחוזי הגירושים מטפסים ועולים. כילדה, כנערה וכאשה תמיד רציתי להבין מהו הדבק שמחזיק זוגות שנים כה רבות? בניגוד לזוגות בסרטים, רוב הזוגות הנשואים אינם מתנפלים זה על זה בחיבוקים ובנשיקות אחת לדקה. גברים אינם צובאים על דלתות חנויות הפרחים או התכשיטים כדי למצוא את המתנה המושלמת והנשים כבר לא יושבות בבית וחוקרות את החמות כיצד מכינים את מרק העוף בדיוק כמו שהבן שלהן אוהב אותו. צפייה במשחק כדורגל ובמיוחד באוהדים הנלהבים שישבו סביבי גרמה לי באחרונה לתהות אם אותה התשוקה מצויה בקרב זוגות נשואים, או שמא האינרציה ו/או הילדים הם אלה שמחזיקים אותם יחד.
מדריך בארסה לנישואים מאושרים
לפני כשבועיים למדתי שיעור חדש אודות התשוקה. גופות אנשים מיוזעים התחככו בי, ועם זאת לא הייתי צריכה להשתתף בסרט כחול. מילות אהבה נזרקו לחלל האוויר אבל לא היה זה רומן-רומנטי שהראה לי כיצד נראית תשוקה. מאז נעוריי אני מנסה להבין מה מניע אנשים לזרוק את כל ההגנות שהקימו להם ולהצהיר על אהבה ללא גבול. ובכן, מסתבר שכל מה שהייתי צריכה לעשות כדי לקבל מענה לסקרנותי הוא ללכת למשחק כדורגל.
איצטדיון קמפ נואו בברצלונה מכיל עשרות אלפי מקומות. בדרך כלל הוא אינו מלא, אבל כשהקבוצה המקומית בארסה משחקת מול יריבתה הנצחית ריאל מדריד מגיע צבא האוהדים וממלא את יציעיו. לבתולי ובתולות הכדורגל רק אסביר כי שתי הקבוצות הנ"ל אינן סתם מתחרות, כי אם יריבות בדם. כמו בסיפורי האגדות, ריאל היא האציל העשיר שיכולה לקנות כל שחקן שהיא רוצה, בעוד שבארסה היא בבחינת בן העניים, הזוכה לאהדת ההמון אבל נאלץ מידי מספר שנים לחזות בטובי שחקניו עוזבים את המועדון בעקבות הכסף הגדול.
וכך, במוצאי שבת, בקור המתקרב לאפס מעלות ותחת שמיים גשומים, ישבו צעירים לצד זקנים, גברים לצד נשים, ואפילו כלה אחת הגיעה בשמלת חתונתה. יכולתי רק לדמיין אותה אומרת לאורחיה שעה קודם לכן: "תודה שהגעתם לשמוח בשמחתנו, אבל המשחק שנקבע ליום ראשון הוקדם ברגע האחרון ואילו הייתי יודעת זאת מראש, בכלל לא הייתי מתחתנת היום. יש מוזיקה, אוכל ובר פתוח. תבלו".
לאהוד את בארסה בברצלונה זה לא כמו לשבת בישראל ולאהוד את ריאל או את אינטר. לאהוד את בארסה בברצלונה זו מסורת מכובדת בת כ-109 שנה. לא מדובר באהדה שמתמצה בצפייה במשחק בטלוויזיה או ברכישת צעיף בצבעי הקבוצה אחת לשנה, כי אם בתשוקה בוערת שגם גשם בערב המשחק לא יכול לכבותה. לאהוד את בארסה זה להרגיש שאתה חלק ממשהו גדול ממך, משהו שהיה טרם הגעתך וימשיך להתקיים הרבה אחרי לכתך. לאהוד את בארסה זה לעודד את סמואל אטו גם כשהוא מחמיץ את הפנדל ולא רק כשהוא מבקיע את הגול.
כמו בכדורגל, כך גם בנישואים: לעודד את בן הזוג גם אם איבד את עבודתו וגם כשהעתיד לוט בערפל, לא רק כשהוא מצליח בעסקיו. להעריץ את גופה של בת הזוג גם אחרי מספר לידות ולהישאר יחד גם אם מישהו מאכזב אותך, בידיעה שהוא יעשה הכל על מנת לפצות על אכזבה זו בעתיד.
להבה קטנה או שריפה ביער?
ב-32 השנים האחרונות התמודדו הוריי יחדיו עם אירועים רבים: אובדן הוריהם, שתי תאונות דרכים מפחידות, שלוש לידות, וגרוע מכך – שלוש בנות החוות את גיל ההתבגרות בתקופות שונות. לכל אלה הצטרפו עבודה קשה הפוגעת בחייהם החברתיים ופרישה לגימלאות בגיל מוקדם יחסית, המלווה ביציאת הבנות מהבית ובחשש שמא עכשיו יסתיימו נושאי השיחה המשותפים.
בניגוד אלי ואל בן זוגי, הם לא מחזיקים ידיים או מתחבקים בכל רגע פנוי. בניגוד לזוגות בסרטים ההוליוודיים, הם לא מפזרים עלי כותרת של ורדים על הרצפה או נרות ריחניים בבית. בניגוד לאוהדי בארסה, הם לא מעודדים זה את זה בקריאות מהיציע. אבל זה לא אומר שנישואיהם נעדרי תשוקה. להפך, התשוקה בנישואים שנכנסים לעשור רביעי לא נדרשת לכל אלה. אבי לא צריך את ידה של אמי בידו בכל עת, שכן הוא יודע שברגע שירצה, כל שעליו לעשות הוא לגעת באצבעותיה. אמי אינה צריכה מחוות רומנטיות כדי לדעת שהגבר שלה חושב שהיא מושלמת. ואף אחד מהם לא נדרש לקריאות עידוד וצווחות מהשני, שכן הוא יודע שבן/בת הזוג יתמכו בו בכל דרך בה ירצה לבחור – פרישה מהעבודה, דיאטה, תחביב חדש או רצון לטייל בארץ ובעולם – לכל אלה יש להם פרטנר תומך.
יש שיגידו שנישואי הוריי אינם עונים על הגדרת תשוקה, כי אם מתארים הרגל גרידא. יש שיגידו שאולי הפחד הוא הדבק המחבר בין השניים - החשש להיות לבד בגיל מבוגר. ויש שיבינו שלא ניתן לבסס 32 שנות זוגיות על הרגל, על פחד, או על כל פוביה אחרת. באיצטדיון קמפ נואו כבר שככו צעקות הקהל (לפחות עד המשחק הבא), ועל אף השמחה הגדולה בגין ניצחון בארסה הענייה על ריאל העשירה, האוהדים נאלצו לקום למחרת לעוד יום רגיל ולהתכונן לשבוע חדש. התשוקה בקרב אוהדי בארסה בוערת כאש תמיד, בדיוק כמו התשוקה בנישואי הוריי. היא מתפרצת בעת הצפייה במשחק ודועכת קמעה לאחריו, אבל לעולם אינה נכבית. התשוקה בנישואי הוריי מצויה תמיד. היא גלויה באירועים מסוימים ונסתרת באחרים, אבל היא תמיד שם, כבר 32 שנים, שהן 384 חודשים, 1664 שבועות, 11,680 ימים. ואני מאחלת להם לפחות עוד 32 שנים טובות.
יום נישואים שמח!
לפנייה לכתב/ת 
