"מאמי, אני נוסעת להורים שלי", מכריזה החמודה
לכל משפחה הרגלים משלה לגבי שישי בערב. חלק יושבים לראות טלוויזיה, חלק עושים קידוש, חלק יושבים לארוחה משפחתית וחלק נוסעים לראות איך דוד שמעון מתנהג תחת כמות תרופות הרגעה שיכולות להפיל סוס. אצלנו במשפחה המנהג הידוע של יום שישי היה לא לעשות כלום. הצד שלי
"מאמי, אני נוסעת להורים שלי", מכריזה החמודה בערב שישי.
"תהני מותק", אני קורא מחדר השינה.
רגע של שקט אופף את הבית. אם לא נשמעת טריקת דלת זה אומר רק דבר אחד. ראשה מבצבץ מבעד משקוף דלת החדר.
"אתה נוסע לאבא שלך?" היא שואלת.
"לא, הוא נסע לחברה שלו", אני עונה בסתמיות.
עיניה נפקחות, כאילו כרגע ראתה פרסומת של ארגון להצלת בעלי חיים. "אתה רוצה לבוא איתי להורים שלי?" היא שואלת בטון מרחם.
"לא, זה בסדר", אני עונה בחיוך.
החמודה כמעט ופורצת בבכי למראה האדם המסכן הזה שאין לו לאן ללכת ביום שישי בערב.
אם תשאלו פסיכולוג מהאסכולה הביהביוריסטית הוא יגיד לכם שהאדם בנוי לגמרי על התניות. אז אמנם סביר להניח שלא תמצאו היום פסיכולוג שפועל רק לפי האסכולה הביהביוריסטית, אבל זה עובד על העיקרון של אילוף כלב לבצע פעולה על ידי חיזוק הפעולה הרצויה עד שזו נעשית הרגל.
לכל משפחה יש את ההרגלים שלה לגבי יום שישי בערב. חלק יושבים לראות טלוויזיה, חלק עושים קידוש, חלק יושבים לארוחה משפחתית וחלק נוסעים לראות איך דוד שמעון מתנהג תחת כמות תרופות הרגעה שיכולות להפיל סוס.
אצלנו במשפחה המנהג הידוע של יום שישי היה לא לעשות כלום. היתרון האדיר של לא לעשות כלום הוא שאין חובת נוכחות, כי אחרי הכל אין צורך להגיד את המשפט "אין בעיה, לא נעשה כלום גם בלעדיך".
משום מה יש אנשים מסוימים שחושבים שאם משפחה לא עושה כלום ביום שישי בערב, זה סימן מקדים לכך שהתחביב העיקרי של אבא הוא להשתכר ולשבור בקבוקי וויסקי ריקים על ראשיהם של אשתו וילדיו. מכיוון שאני לא עושה כלום ביום שישי בערב, החלטתי לברר את הסוגיה. הרמתי את הטלפון והתקשרתי לסבאקי.
"האם אני בן גרוע?", שאלתי את עצמי
לצערי, סבאקי היה עסוק בארוחת ערב אצל אבא של אשתו. גם ל' היה אצל הוריו עם חברתו. כך עברתי את כל הרשימה, עד שלבסוף התגלתה בעיניי אמת מטרידה: ביום שישי בערב כולם אוכלים ארוחת ערב אצל ההורים שלהם. "האם אני בן גרוע?", שאלתי את עצמי, "האם אני מגיע ממשפחה בלתי מתפקדת?".
"אני חושב שאתה חופר יותר מדי", ענה אבא בזמן שעבדנו יחד בגינת הבית.
אבא מורד עובד בתור גנן, ועצוב לי להגיד את זה שאדם חולה סוכרת בשנות ה-50 לחייו מתפקד יותר טוב ממני בעבודות רס"ר.
"אתה מתכוון מטאפורית?" שאלתי.
"גם וגם", ענה במעין שלווה מוזרה כזאת שיש לאנשים שראו הכל.
"אז מה לעשות?" המשכתי להציק בתחום המטאפורי.
"תביא חצץ, תתחיל לעשות מדרגות", ענה בזמן שניסה לשוות מראה טבעי לאחד השיחים המוזרים בגינה.
"זה לא עונה לי על השאלה", אמרתי לו בזמן שניגשתי לשק החצץ הענקי.
הוא הסיר את הכובע טמבל מראשו, גירד את פדחתו ואז אמר: "תראה את האוטו שלנו".
הבטתי בסיטרואן החבוטה שלנו, מכונית שנקנתה בשנת 96 מהמכרז של המדינה, אני באופן אישי פוצצתי את כרית האוויר שלה, ל' הקיא במושב האחורי שלה והיא עברה בהצלחה (ואני מדגיש, גם בטעות) מסלול של ארבע על ארבע.
"נו? אז מה עם הסיטרואן?" שאלתי בתמיהה.
"אני יכול עכשיו להשאיר את האוטו מונע וללכת לישון ואף אחד לא יגנוב אותו", ענה אבא בביטחון.
"ואם תגיד לי שהאוטו לא פועל כמו שצריך כל הזמן אני אסכים איתך לגמרי", המשיך בנאומו.
"זה מתקדם לאנשהו?" שאלתי בתמיהה.
"ונכון שהוא עושה לפעמים בעיות עם הקלאץ' וגם המגבים שורטים את השמשה..." השמיץ אבא את מלכודת המוות הניידת.
"טסט? אתה רוצה שאני אקח את האוטו לטסט?" שאלתי בעצבנות.
אבא קם, ניגש אלי הצביע אל האוטו ואז אמר בדרמטיות "אבל! הוא אחלה בסיבובים!".
הנהנתי בראשי בהבנה מזויפת.
"ואתה יודע מה זה אומר?" הוא שאל בהכנה לפואנטה.
"שאתה מתקמצן לקנות אוטו נורמלי", התחכמתי בארסיות.
הוא נד בראשו לשלילה כאילו לקח את דבריי ברצינות גמורה וענה: "משפחה, כמו אוטו, לא נמדדת במסלול ישר, היא נמדדת בעיקולים החדים של החיים".
הבטתי בו ארוכות, מנסה להפנים את המטאפורה ששטח בפניי.
"האמת, לא מטאפורה טובה כל כך", אמרתי לו.
אבא לא אמר כלום, הוא רק הסתובב וחזר לגזום את השיח.
ניגשתי אחריו והכרזתי: "כלומר שאם אתה רוצה לנסח את זה ככה אז תגיד ש...".
"פחות דיבורים, יותר חצץ", קטע את דבריי וסיים את השיחה.
אז לכל משפחה יש את ההרגלים שלה, גם אם אני לא הולך לאבא שלי ביום שישי אני יודע שאם מתחשק לי אני יכול לקפוץ אליו באמצע השבוע, אני יודע שאם יתחשק לו הוא ירגיש חופשי להתקשר אלי ולא מכורח ההרגל, לא מתוך איזו חובה לאומית או נורמה חברתית.
סתם, כי בא לנו.
לפנייה לכתב/ת 
