אני האדון של האג'נדה שלי
דיסק אינסטרומנטלי חדש הוא הזדמנות מצוינת לתפוס את אהד פישוף לשיחה על למה הוא כל כך כועס, מה גרם לו לכתוב מחזה באמצע הלילה ואיך העצלות עוזרת לו ליצור
אפשר לומר הרבה דברים על אהד פישוף, אבל אחד הדברים שהכי ברורים לגביו הוא ששום דבר לא ברור לגביו. אף פעם אי אפשר לדעת מה הדבר הבא שייעשה: מופע מחול, הרכב מוזיקלי של אימפרוביזציה או מיצג מוזיאוני. הוא עצמו לא יודע בדיוק.
"אני גם אוהב לשיר וגם אוהב לרקוד. רעיונות באים אלי פעם בצורה של וידאו ופעם בצורה של מיצב ופעם בצורה של טקסט. זה לא שאני עובד באיטליז בבוקר וב'תנו לחיות לחיות' בלילה. בחוויה שלי, המכנה המשותף בין כל תחומי העיסוק שלי חזק יותר מההבדלים בינהם".
הדבר הנוכחי הוא פסקול לסרט "מבוזבזים", שיוצא כיצירה אלקטרונית אינסטרומנטלית בפני עצמה, חוויה קולית הטומנת בחובה המון אסוציאציות, רעשי רקע, צלילים לא מפוענחים ובעיקר אווירה מכשפת. במשך השנים חיבר פישוף לא מעט יצירות מוזיקליות מגוונות. את רובן הוא השאיר בינתיים אצלו. אז למה דווקא את זו הוציא החוצה?
"אולי בגלל שבפעם הראשונה שהאזנתי לקטעים ברצף, זה הרגיש כמו אלבום. מוזיקה שנוצרת למחול, למיצבים ולסרטים לא תמיד יכולה או צריכה להתקיים מחוץ להקשר שלשמו היא נוצרה. מבוזבזים יצר הזדמנות לא שכיחה עבורי לתעד ולהוציא משהו מתוך האפיק הזה של העשייה שלי".
לשאלה איך הוא ממליץ למאזינים לגשת אל הדיסק הלא קונבנציונלי הזה, אין לו תשובה חד-משמעית. אבל הדיסק הזה דורש המון תשומת לב לפרטים, לכן סביבה סטרילית מרעשים ואנשים היא כמעט הכרחית. בנוסף, אפשר היה כבר לראות את זה אצל "בני המה" בהופעה, שפישוף מפעיל מכשיר חשמלי בלתי נהיר, הדומה למכשיר לייבוש שיער, ולמעשה זה כלי נגינה שפיתח בעצמו.
משבש הצעצועים
"בשנה האחרונה צללתי יותר ויותר עמוק לבניית כלים בשיטת הסירקוט בנדינג - שיבוש וחיווט מחדש של צעצועים מנגנים וכלי נגינה מונעי בטריות. בתהליך של ניסוי וטעייה, אתה בעצם יוצר קצרים במעגלים האלקטרונים, מהלך שמוביל לאפשרויות צליל חדשות, לרוב כאוטיות, שהן כמעט תמיד יחודיות וחד פעמיות. הכלים האלה דומינטיים בשני ההרכבים המוזיקלים הנוכחיים שלי".
בכל מקרה, פישוף כבר תייק במובן מסוים את "מבוזבזים" בארכיון, ועסוק בפרויקטים האחרים שלו, אם זה הוראת אמנות במדרשה ובבצלאל, אם זה בהרכב האימפרוביזציה החדש "יום גאגאצי" ביחד עם אורי קצנשטיין ובניה רכס, ואם זה כאמור בהרכב הפופ "בני המה" עם ישי אדר, שנמנה עם ההרכב הראשון של "נושאי המגבעת".
אתה לא מרגיש לפעמים שההתפזרות הבין תחומית הזו מעכבת אותך?
"מעכבת אותי בדרך לאן? לאן אני אמור להגיע? בסך הכל, אני הולך בעקבות האף שלי. נכון שיש לזה גם מחיר. לפני כמה חודשים הייתי בתקופה עמוסה, עם הרבה פרוייקטים שתבעו את תשומת ליבי. לילה אחד לא הצלחתי להירדם מרוב מחשבות על כל מה שצריך לעשות, ופתאום מצאתי את עצמי יושב באמצע הלילה ומתחיל לכתוב משהו בפורמט של מחזה. ותוך כדי אני חושב לעצמי: מה פתאום מחזה עכשיו?! מה הקשר? מה זה שייך?
"מאוד יכול להיות שהסקיצה הזו לא תתפתח לשום דבר ובזה זה יסתיים. אבל אני מספר לך את הסיפור הזה כדי להדגים את העובדה שמצד אחד, זה נכון שמבחינה אישיותית יש לי נטייה להתפזר, אבל שמצד שני, ואת זה חשוב לי לא לשכוח, בתהליכים יצירתיים יש מימד כאוטי, קשה לניתוב, והנטייה שלי היא להתמסר למימד הזה, לאפשר לו מרחב. כשאני במיטבי, אני חי בתחושה שיש הרבה זמן. עבורי התחושה הזו היא מפתח להרגשה טובה ולחיים טובים".
וכשאתה לא במיטבך?
"במירעי אני לחוץ ונוירוטי כמו כולם".
אז איפה בעצם אתה שם גז עכשיו?
"כרגע רוב תשומת הלב שלי מופנית לפרויקטים המוזיקליים. אנחנו עובדים על חומרים חדשים בדרך להופעה באורך מלא עם 'בני המה', שגם אמורים לחזור להופיע בקרוב בצורה יותר סדירה. יש הופעות עם 'יום גאגאצי' ומחשבות על אלבום בהמשך השנה. כמו כן, אני עובד עם אוהד נהרין על הפסקול לעבודה החדשה שלו לבת שבע שתעלה לקראת סוף העונה. במקביל, התחלתי לפתח רעיונות לפרוייקט מיצב חדש, שאני מקווה שיתגבש לתערוכה לקראת סוף השנה".
אנחנו מדברים רגע אחרי הפסקת האש ולפני בחירות. כאמן מעולם לא הבעת דעתך בעניינים ציבוריים. למה בעצם?
"אין לי תשובה אמיתית. אולי אני פשוט לא מרגיש שזה יכול להועיל. באופי שלי, אני אדם זועם והמציאות מספקת לתכונה הזו חומר בערה בשפע. יש המוני בני אדם שסובלים סבל נורא ומכיוון שאני משוכנע באופן מוחלט שניתן היה למנוע את הסבל הזה, אני מלא בזעם על אלו שבכוחם למנוע את הסבל, אבל בוחרים שוב ושוב בדרך השגויה, המזיקה, הקטסטרופלית.
"בכל אופן, אז מה? למי אכפת מה אני חושב? אני מעריך מאוד את אלו שעושים עבודה אמיתית, משמעותית, שמקלה על הסבל באופן ישיר או עקיף. אני לא מרגיש שלהביע את הדעה שלי נופל לתוך הקטגוריה הזו. ויש גם עוד משהו: תקופה של מלחמה מחדדת את הלבטים האלה, אולי גם את הצורך לעשות משהו מצד אחד, ומצד שני את תחושת חוסר האונים.
"בימים של רגיעה יחסית, הרבה פעמים זה ריקוד עקר, ידוע מראש, שרק מנציח את הקיים, בהיותו כניעה של סדר היום האישי לסדר היום הקולקטיבי. זה הטריק של המערכת לגרום לך להאמין שאתה בעל מחשבה עצמאית. אני מעדיף להמשיך להיות האדון של האג'נדה שלי".
מישהו אמר עליך פעם שאתה אמן שתמיד מסקרן ומעורר מחשבה, אבל לעיתים רחוקות באמת מרגש. אתה מסכים עם זה?
"אני לא מוצא חלוקות כאלה שימושיות. זה נשמע לי כמו טענה שקשורה יותר לדימוי שאולי יש לאנשים מסוימים ביחס לדברים שאני עושה, אבל פחות קשורה לדברים עצמם".
כמורה לאמנות אילו ערכים ותובנות אתה מעביר לסטודנטים שלך? מה אתה רוצה שהם יהיו?
"שיהיו חדי חושים ועירניים. ושיעבדו ולא רק ידברו, כמו שלפעמים קורה
במחלקות לאמנות. לפני כשנה הזמינו אותי למפגש עם סטודנטים בבצלאל. הכותרת שנתתי למפגש היתה 'בשבח היומרנות, בשבח החקיינות ובשבח העצלות', שלושת התכונות המוקצות ביותר בעולם האמנות. אבל אני חושב שיומרנות והעמדת פנים הן דרכים לצאת מעצמך ולגלות דברים חדשים; אני חושב שחיקוי הוא אופן הלימוד הבסיסי, הטבעי והאפקטיבי ביותר. עצלות סותרת לכאורה את הדגש על תשוקה לעבודה, שהיא הבסיס להכל, אבל אצל רוב האמנים הטובים שאני מכיר מתקיים הפרדוקס הזה, השילוב בין חריצות ועצלות".
עדיין יש תחום אמנותי שלא נגעת בו וקורץ לך, להוציא ספר אולי?
"במובן מסוים, אני חי בתחושה של הכנה למשהו שעוד לא התחיל. יתכן שזו סתם אשליה רומנטית. אבל יש לי חזון שבו כל התחומים שאני יוצר בהם מתחברים למשהו אחד גדול, סוג של תיאטרון. אולי זה יקרה ואולי לא. לגבי ספר, מעולם לא חשבתי על כך לעומק. מבחינת שירים, אני לא בטוח שביצירה שלי הטקסטים עומדים בפני עצמם, הם תמיד חלק אינטגרלי מהיצירה עצמה".
תמיד נתפסת כדמות מעט מרוחקת, ששומרת בקנאות על הפרטיות שלה ולא חושפת כמעט כלום, למרות צורך מסוים של הקהל שלך.
"אני בן אדם דיסקרטי יחסית. גם לפני עשרים שנה לא הייתי ממש חומר של מדורי רכילות, אם לזה אתה מתכוון. כיום, אם עוד נותר למישהו עניין בחיי הפרטים, הוא פעוט וטוב שכך. אני לא קנאי לפרטיות באופן קיצוני, פשוט אין לי סבלנות לשטויות".
_a.jpg)
