שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    זונה ממין דוב
    האמנית מיכל ריבלין החליטה ללבוש בגדים של זונה, לשים על ראשה מסיכת דוב ולצאת לרחובות הקרובים לסטודיו שלה כחלק ממיצג. "יש קסם גדול באפשרות להפוך את הגוף לאובייקט"

    אם במקרה אתם מסתובבים ברחובות תל אביב, ורואים בחורה לבושה בבגדים מינימליים של זונה ועל פניה מסכה גדולה של דוב קוטב צפוני, מדובר באמנית צעירה בשם מיכל ריבלין, והשיטוט הזה שלה הוא במסגרת מיצג שלה הנקרא "דוב-זונה". הסטודיו של ריבלין ממוקם ברחוב השפלה בתל אביב - אזור המהווה בשעות הלילה מוקד לפעילות של זונות, סרסורים ונרקומנים. זה המקום בו נולדה הדמות.

     

    ריבלין בכניסה למועדון (כל הצילומים: אליאסף קובנר)

     

    יש בדמות ההיברידית הזו, המתחילה בגוף חשוף של אישה ומסתיימת בראש דוב גדול, פגיעות רבה מול אשליה של כוח. מצד אחד הדמות יכולה להיות מצחיקה ומצד שני מכמירת לב - בדומה לצילומים של ויליאם ווגמן משנות ה-90, בהם מופיע הכלב שלו "מחופש" לאישה. 

     

    איך בכלל נולד הדוב-זונה?

     

    "למעשה קודם נולד דוב הקוטב. דרך צפייה בסרטים כמו 'עולם גדול מופלא' של פותרג'יל ולינפילד נחשפתי לבעיה של דובי הקוטב - הקרח הנמס, הקרקע ההולכת ונעלמת והדובים ששוחים ושוחים ולבסוף מתים. הזדהיתי עם הבדידות של הדוב בתוך הסיטואציה והתחלתי להתעסק איתו.

     

    "התחלתי לצייר אותו, להבין אותו ולקרוא עליו. באחת הפעמים הראשונות שרשמתי את הדוב, שמעתי מעבר לדלת הסטודיו חילופי צעקות בין זונה לבין לקוח, משהו בקשר לכסף. הראש של הדוב כבר היה רשום, ואז חיברתי אליו באופן ספונטני גוף של זונה וכך התקבלה דמות מצוירת".

     

    היו לך מקורות השראה נוספים?

     

    "הושפעתי גם מסרטים כמו 'אמת מטרידה' של דיוויס גוגנהיים (בכיכובו של אל גור) ודמות האישה-דוב בסרט 'מלון ניו המפשיר' של טוני ריצ'רדסון מ-1984. ברקע היו גם אמנים כמארק וולינג'ר והדוב הישנוני שלו המסתובב בגלריה הלאומית בברלין (עבודה המוצגת כעת במוזיאון פתח תקווה, י.ב). כמו כן, עבודות של שירין נשאט שעוסקות בגוף כמסמך.


    זה התחיל מדוב והמשיך בזונה. ריבלין מגיעה למוזיאון

     

    מהיכן את מתחברת דווקא לדמות הזונה?

     

    "הזונה היא חלק מאוד חזק בדמות הנשית. היא מעוררת אצלי שאלות כמו מה זאת אישה ומתי אנחנו משתמשות בכוח הנשי כמניפולציה. יש לדעתי קסם גדול בלהיות זונה, באפשרות שלך להפוך את הגוף לאובייקט. המפגש הישיר עם המציאות מסביב לסטודיו אפשר לי לפרק את המושג הזה לאירועים יומיומיים. 

     

    הזונות שהשאירו שקיות

    "יום אחד רציתי להיכנס לסטודיו וישבו זונות ליד הכניסה. הייתי בשוק כי היה ברור מה הן עושות. עמדתי שם בפה פעור והבעה טיפשית. היו סביבן מלא ניילונים ואז אחת מהן אמרה לי 'אל תדאגי, אני אישה עקרונית, לא אלך עד שנאסוף את השקיות ניילון האלה'. צחקתי והייתי נבוכה. היה לה נורא חשוב שאני אדע שהיא אישה עקרונית וזה נורא עצוב. כמובן שאחר כך הן הלכו והשאירו שקיות".

     

    אולי בעצם הקסם קיים רק בעיניים שלנו כצופים מהצד?

     

    "אני חושבת שזה נכון, אחרת הייתי באמת מנסה להיות זונה. הקסם הוא בדמות הוירטואלית. זה עולם שלא באמת אפשר להיכנס אליו מבלי להצטלק. כדי להפסיק את הזנות צריך לחדור לתוך החושך האנושי, לשלוח לשם את היד ולהוציא בחורה קטנה החוצה. אני לא מתיימרת להצליח לעשות את זה, אך יש משהו בהתייחסות לדמות שיש בו נחמה".

     

    איך היית מתארת את התחושות שלך במהלך המיצג?

     

    "המסיכה עוזרת לי להתמודד עם החשיפה הגופנית שלי. אני לא רואה את התגובות, לא רואה את עצמי וזה כאילו אני לא שם. נוצר מצב דומה לזנות בו האני נשאר מוגן והגוף יוצא החוצה בפראות. אני שולחת את הגוף להרפתקאות, אבל הראש נשאר קרוב. בתוך המסיכה אני רואה את הפנים של הגוף. יש בזה משהו בודד ועצוב, אבל זה משאיר אותי במרכז. אני מרגישה שיש לי אפשרות להתעכב בתגובה. החסימה של הפנים מאפשרת המון זמן לחשוב ובאמת אני מרגישה שכל דבר שאני עושה עובר עיבוד".

     

    מה היו התגובות שקיבלת למיצג?

     

    "המיצג הראשון נערך כאן מסביב לסטודיו. יצאתי מחופשת לדוב-זונה והלכתי כחצי שעה באזור. המסיכה מצמצמת מאוד את טווח הראייה ומחייבת הליכה איטית בצמוד לקירות. שמעתי רק קולות גבריים ולא אמפטיים. נזרקו לעברי שאלות כמו 'כמה אני לוקחת, אם זאת העבודה שלי ותקראו למשטרה'.

     

    "היה קול אחד שליווה אותי לאורך זמן; היה בחור שניגש אלי וניסה לגעת בי כשהוא 'מזהיר' אותי מפני מדרגות שלכאורה היו שם ולא באמת היו. זה דומה למה שהבחורות האלה חוות - מישהו מנסה לשכנע אותן שהן צריכות אותו. בכל זאת, יכולתי להעיף אותו - אז העפתי אותו ממני".


    המסיכה עוזרת להתמודד עם המציאות שמסביב

     

    במיצגים יש חשיבות למשך הזמן בו מתרחשת הפעולה. מה החשיבות שהיתה לזמן במיצג?

     

    "חלק מהעניין שלי במיצג הוא אלמנט חוסר הוודאות. הכניסה אל תוך קהל בסיטואציה חדשה עבורי תוליד אינטראקציה, שאוכל להגיב אליה רק בזמן אמת, וזמן אמת הוא עבורי זמן שנגמר כשנכון לו להיגמר. כך, הזמן נותר באזור של חוסר וודאות, המפריד את המיצג ממדיומים אחרים של אמנות גוף שאני פועלת בהם כמו וידאו למשל".

     

    זמן תגובה ארוך

    אחת החוויות החזקות שלי עם הזמן בתוך הדוב-זונה היא היכולת להשהות אותו בתוך המסכה. המימיקה

    שלי מוסתרת בחלל שבין הפנים שלי לבין פני הדוב וזה מאפשר לי זמן תגובה ארוך יותר. זה נותן לי שקט, שהות וזמן לחשוב לפני התגובה. רק אחר כך הבנתי שגיבוש תגובה מיידית לסובב אותי אינו הכרחי, יש כאן בחירה, ואם אמנם כך - יש כאן חופש".

     

    המיצג נערך עד היום באזורים שונים מאוד כמו למשל התחנה המרכזית. מה ההשלכות שיש להופעה באזורים שונים?

     

    "הפעולה ברחוב שונה מהפעולה בפתיחה של תערוכה בגלריה, למשל. כאן אני רוצה לתת לזונות 'חיבוק דוב' באמצעות הדמות, או לנסות להפוך את הדוב לסקסי כמו זונה. לעומת זאת, במיצג שמתקיים בגלריה יש מימד אילוסטרטיבי והעניין הוא גם העלאת הנושא למודעות של צרכני האמנות, שהרבה פעמים מנותקים מהמציאות החברתית הקשה שקיימת במרחק כמה צעדים מהגלריה".

     

    ומה בהמשך?

     

    "ככל הנראה הדוב-זונה יהיה חלק מאירוע של גלריית קיבוץ נחשון במטע השקד. במיצג שלאחר מכן, כך לפחות אני מתכננת, תישא זונה אמיתית את ראש הדוב".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "זונה ממין דוב"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים