עופרת נמסה

הירי המחודש בדרום הוא התממשות מה שהתריע עליו כותב שורות אלה עם סיום מבצע "עופרת יצוקה". אז נכתב כאן כי "רק ניצחון מוחלט ייצור תמונות של ניצחון מוחלט", וכן שחובה על צה"ל להשלים את המבצע עד לסילוקם המתוקשר של ראשי החמאס מהרצועה.

בדיעבד ושלא בהפתעה, הממשלה המכהנת בחרה להורות לצה"ל שלא להשלים את המלאכה. כעת ייגזר עליה או על מחליפתה לבצע שוב את אותה עבודה, אך לא בתנאים המיטביים שהתהוו ביממות הראשונות של "עופרת יצוקה".

ככל שחולף הזמן כך גם ניתן ללמוד על כך שהמבצע בעזה לא נועד למשהו שהוא יותר מאשר הצגת תכלית לחמאס ולשותפיו לדרך. נראה שמנהלי המבצע רצו להשיג, שוב, את הבלתי אפשרי - יצירת הרתעה מבלי להסתכן בנפגעים.

אלא שהצגות הן רק הצגות, ומכיוון שכך הן אינן מסוגלות לשכנע את היריב לשנות את דרכיו. שינוי דרכי הפעולה של היריב איננו יכול להתרחש אלא אם נוצר איום מיידי ומוחשי על מקבלי ההחלטות העומדים בראשו. בחינת מטרתו של מבצע "עופרת יצוקה" ושל דרך ניהולו בהמשך, מלמדת כי עוד טרם שהחל, נגזר עליו שלא לעמוד לא רק במה שניתן היה להשיג בו אילו נוהל כראוי, אלא אף במטרתו המקורית - "שינוי המציאות הביטחונית". מה זה בדיוק?

מי שסבר שניתן להשיג הישג ממשי כלשהו על-ידי הסתפקות בהדגמה של יכולות צבאיות בלבד, מעיד על עצמו שחשיבתו הייתה זהה לאלה שניסו להכריע את החיזבאללה בעזרת "אפקטים", שיושגו באש בלבד. למעט יכולתם המשופרת מאוד של כוחות הקרקע, "עופרת יצוקה" סבל מאותם הכשלים בדיוק של "לבנון 2" . בשני המקרים מדובר בהתעלמות בוטה מכללי היסוד של המקצוע הצבאי, שהביאה לחוסר יכולת לעמוד ביעד סביר כלשהו.

כמו בלבנון, כך גם בעזה ניסו מנהלי המערכה להשיג ניצחון בעזרת הודעה על ניצחון, במקום לנצח באופן ממשי, להשיג הכרעה ללא נפגעים ולהילחם כאילו שלישראל יש כל הזמן שבעולם. שגיאות אסטרטגיות מהותיות שכאלה אינן יכולות להתקזז בהפעלה נכונה של הכוחות הטקטיים, תהיה זו מצויינת ככל שתהא.

מלחמה איננה מתנהלת במישור היח"צנות והדימויים אלא במישור ההישגים הממשיים. לכן לא ניתן לפצות על היעדרם של הישגים מוחשיים ביצירתם של דימויי הצלחה. הגורם הקובע את הצלחת הלחימה הוא התנהגות האויב בסופה ולאחריה למשך זמן ארוך. מכיוון שמיד לאחר תום הלחימה המשיך האויב לפעול כפי שפעל לפניה, אזי מדובר בכישלון, ששום לוליינות מילולית לא תהפוך אותו להצלחה.

מבצע "עופרת יצוקה" לימד שהרמה הצבאית הטקטית אכן הפיקה לקחים ממלחמת לבנון השנייה, אך קשה לומר את אותו דבר על הרמה האסטרטגית המדינית. ברמה זו בלטו שוב כמעט כל כשלי המלחמה הקודמת. שוב נקבעה למבצע מטרה מופשטת המאפשרת להפסיק את הלחימה בכל עת ולא על-פי מידת העמידה במטרה שהיא מוחשית וברורה. שוב חזרה ההתעלמות מגורם הזמן, הפועל תמיד כנגד כל כוח צבאי ובמיוחד כלפי צה"ל. שוב לא נוצלו הישגי ההפתעה הראשונית. שוב ניכר הניסיון ליצירת דימוי של הצלחה במקום הצלחה אמיתית, ושוב נכשל הניסיון ליצירת הרתעה מבלי ליצור מגע ישיר עם האויב.

מנקודת מבטו של החמאס התמונה היא חיובית, וזאת בלי קשר לסיבות שבגינה היא כזו. במשך שלושה שבועות לא הצליח צה"ל להגיע למרכז העיר עזה ולשלח משם את הנהגת הארגון לגלוּת או למפגש עם חבריהם ה"שאהידים". מכיוון שכך יכול ארגון החמאס לרשום לעצמו, ובצדק, הצלחה אסטרטגית. ככל שהצלחה זו תהיה קצרה יותר כך ייטב לישראל. הדבר הוא בידיה.

אל"מ (מיל') יהודה וגמן, מדריך מומחה בתורות צבאיות ובהיסטוריה של צה"ל