תמונת הניצחון הנדרשת

מה שמתרחש כעת במבצע "עופרת יצוקה" הוא המשך התנהלותה הבעייתית של ישראל בניהול כל מלחמותיה. המאפיין הבולט בהתנהלות זו הוא היעדר רצף הגיוני בין התוצאות החיוביות של המערכה בתחילתה, לבין דשדוש הרגליים הניכר בסופה, מה שמונע את השגת התוצאות שיכולה הייתה להשיג אלמלא אותו היסוס. ההכרזה על הפסקת האש החד צדדית עוד תתברר כמהלך שהיה נטול הגיון בכל הקשר. תוצאתו היחידה תהיה התרחקות נוספת של ישראל מהיכולת לממש את מטרות המבצע.

הססנות והתחמקות מהכרעות, שעלו לישראל במחיר צבאי ומדיני כבד, התרחשו גם במלחמת העצמאות באותן הזירות בהן נמנענו מסילוק אוכלוסיות עויינות מכמה מחלקי המדינה העתידית. אותו חוסר החלטיות בלטה במלחמת ששת הימים, כאשר כוחות הקרקע ולא הממשלה הם שקבעו את קווי סיום הלחימה, וכך התרחש במלחמת יום הכיפורים בימים היקרים שבוזבזו בהתלבטות על הדרך שבה יש לנצל את הצלחת המעבר לצד המערבי של התעלה.

גם מבצע "חומת מגן" לא נוצל להכרעה סופית של הטרור ונדרשו עוד מספר חודשים של מבצעים משלימים, ועוד כמה עשרות הרוגי פיגועים, בכדי שצה"ל ישתלט סופית על מרכזי הטרור, ולא נוסיף כאן את מה שכבר נכתב על הבזבוז המשווע של הזמן והכוח במלחמת לבנון השנייה.

המבצע בעזה לא יקצור את פירותיו אם לא יושלם במלואו. והשלמתו המלאה יכולה להתרחש רק כאשר ראשי החמאס יועלו על אוניית גירוש, שתעביר אותם הרחק ככל הניתן מעזה. נורבגיה למשל, המצטיינת בהזדהותה עם ה"סבל הפלסטיני", יכולה להיות יעד ראוי להנייה וחבריו. במקום לעסוק בדיונים פסאודו-פילוסופיים על מהותה ותכניה של "תמונת הנצחון", זו של ישראל שתתחרה בזו של החמאס, יש פשוט לנצח באופן מוחלט והדבר הוא בידינו.

יחסי הכוחות בין צה"ל לחמאס, כפי שנחשפו בפועל במבצע, מלמדים שהדבר ניתן לביצוע ולכן הוא המעשה הנכון שאליו יש לחתור מיד לאחר שהנהגת החמאס חידשה, שלא בהפתעה, את האש מצידה. רק ניצחון מוחלט ייצור תמונות של ניצחון מוחלט. גירוש הנהגת החמאס אל מול מצלמות כל התקשורת העולמית הוא תמונת הניצחון, זה שאין עליו עוררין.

עם כל השבחים הראויים לביצוע, והם אכן ראויים - מפקדי המערכה טעו כאשר הפעילו את כוחות הקרקע רק שבוע ימים מיום תחילת המבצע. סביר מאוד להניח שבדיעבד יתברר ששבוע זה הוא זה שיחסר להם להשלמת המבצע באופן מוחלט, קרי - לגירוש הנהגת החמאס.

גורם הזמן בלחימה הוא היחיד שאין כל דרך לפצות על אבדנו ולעולם אין לדעת כיצד תתפתח המערכה בהקשר אליו. לכן חובה לנצלו באופן מיטבי מייד עם תחילת הלחימה ולכן צריכים היו כוחות הקרקע לפעול עם תחילת ההפצצות, או זמן קצר לאחריהן, לא רק לאחר שבעה ימים. האם שוב טעה מישהו לחשוב שבהפצצות בלבד יש כדי לדכא שיגורי רקטות או לשכנע הנהגה פאנטית לשנות את דרכיה? ימים יגידו.

אל"מ (מיל') יהודה וגמן, מדריך מומחה בתורות צבאיות ובהיסטוריה של צה"ל