מזה כעשור אנו עדים להתפתחות מואצת ומשמעותית בתחום הפנסיה בישראל. התפתחות זו מאופיינת בעיקר בתקנות וחוקים אשר נחקקו ותוקנו משנת 2000 ואילך.
| התחרות גוברת |
|
| היועצים והסוכנים נאבקים על השליטה בפנסיה / מיקי פלד, "כלכליסט" |
|
המשבר הנוכחי תופס את זירת הייעוץ הפנסיוני לא מוכנה: הבנקים הקטנים רק נכנסו לתחום, סוכני הביטוח חשים שהם מאבדים את השליטה שלהם בענף, וכולם חוששים מכניסת הבנקים הגדולים ב2010- |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
גולת הכותרת להתפתחות זו הייתה "רפורמת בכר" אשר כיום רבים מאנשי המקצוע מצביעים עליה כשנוייה במחלוקת.
אין ספק כי קובעי המדיניות בתחום זה ובראשם אנשי אגף שוק ההון ביטוח וחיסכון במשרד האוצר, מעוניים להיטיב עם החוסכים בתוכניות לטווח ארוך, אך לעיתים נדמה כי "האקטיביזים" השורר במשרדי האגף, פוגע, מבלבל, וגורם לחוסר יציבות בתחום שאמור להיות רגוע, שלו ושקט במיוחד לציבור החוסכים.
ההתפתחויות בשנים האחרונות באו לידי ביטוי ,כאמור, בעיקר משנת 2000 ואילך:
- 2000- תיקון 120, משיכה שלא כדין קצבה - מינואר 2000 כל כספי התגמולים ניתנים למשיכה רק כקצבה ולא כסכום הוני.
- 2003- תיקון 132, מיסוי ריבית על רווחים ריאליים בקופות הגמל - על הרווחים של החוסכים הוטל מס בשיעור של 15% על הרווחים הריאליים.
- 2005- שינויים למשיכה לחוסכים שכירים - נערכו שינויים ביחס למשיכה של שכירים וכן ניתן גם להעלות את הפרשות העובד והמעביד לאחוזים גבוהים יותר מבעבר.
- 2006- תיקון 3, שונו כללי משיכה לחוסכים עצמאיים, ובו למעשה ביטלו את האפשרות למשוך את הכספים לאחר 15 שנה והכספים ניתנים למשיכה בגיל הפרישה. כמו כן המס על רווחים ריאלים עלה ל-20%.
- 2007- תיקון 153, שינויים בסכומי ההפרשות לזיכוי וניכוי שסיבכו ובילבלו את אנשי המקצוע, החשבים, אנשי תוכנה והחוסכים .
- 2008- תיקון 3,
שסיווג מחדש את תכלית התוכניות - כל הכספים המופקדים החל מינואר 2008 הם קצבתיים בלבד (כלומר, ניתן יהיה לקבלם בגיל הפרישה כקצבה חודשית), אלא אם החוסך יוכיח כי לרשותו יש כבר קצבה בגובה של 3,850 שקל ורק אז יוכל למשוך את הכספים הנוספים שקיימים בתוכניות הוניות, כסכום חד פעמי.
רבים מאנשי המקצוע סבורים שאין לחוסך היכולת לדעת באיזה אופן הוא יוכל בבוא הזמן לקבל את כספו תוך תכנון מס נבון.
התקנות הרבות שתוקנו בעשור האחרון מצביעות על כך שאנשי האוצר צעדו יותר מידי רחוק ולכוון הלא נכון והכניסו את ידם עמוק לכיסו של החוסך עד כדי כך שהם כופים על החוסך להפקיד ולפדות את הכספים שהוא עצמו חסך בעמל רב, לפי ראות עיניהם.
יתרה מכך, אנשי האוצר, לשיטתם, הם אלו שיכולים לחשוב עבור החוסך מה טוב בשבילו.
שינויים מרחיקי לכת אלו העלו בקרב החוסכים את הצורך לגשת ליועצים פנסיונים על-מנת שיבחנו את התאמת התוכניות שברשותם למצבם האישי.
אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא תיקון 3 שנכנס לתוקף בינואר 2008 המחייב את החוסכים להפקיד כספים רק לתוכניות קצבתיות (שישלמו קצבה חודשית בעת הפרישה).
תיקון זה מעלה שאלות רבות בקרב החוסכים: האם להפסיק את התוכניות ההוניות ולפתוח במקומן תוכניות קצבה או קרן פנסיה? האם חברות הביטוח (שממתינות לאישור מהאוצר) יהפכו את התוכניות ההוניות הקיימות אוטומטית לקצבתיות? ואם כן כיצד יקבע "מקדם ההמרה" או "מקדם הקצבה"? האם הוא יהא קבוע או משתנה?
אם בעבר יכלו החוסכים להפעיל שיקול דעת כזה או אחר ולתכנן את קבלת הכספים, הרי שכעת, בין אם ירצו ובין אם לאו, נראה כי אצל הרוב המכריע הדרך למימוש נכון של כספי החיסכון ארוך הטווח עוברת דרך הייעוץ הפנסיוני.
