ריקוד החיזור: לא מכירה דרך נעימה יותר ליהנות

אני יושבת על אחד השרפרפים הגבוהים באיזה בר משובח. העיצוב שלו כאוטי וססגוני, האנשים שמגיעים מדיפים ניחוחות של שלווה וביטחון, נראים ממש מצוין, "מבינים עניין". איזה עניין בדיוק? עניין של חיבור אישי למוזיקה, לקונספט ושאר דאווין. האווירה בבר מעוצבת כך שייווצרו אפשרויות, תתעורר התחרמנות, יישלפו המאיות. אני לא מתלוננת. מסביבי רוחשים זבובי התענוג (נשמע כמו שם של להקת רוק) - אמא אלכוהול, אבא סמים, הדוּד על המוזיקה - מחשמלת, משכרת ומרגשת, ואחד עד שבעה אפרודיזיאקים בדמותם של גברים סקסיים שבטח מריחים נפלא.

סוף סוף בטוחה בעצמי מספיק כדי לעשות עיניים

אני מביטה בחברתי לידי מגלגלת ג'וינט (לא ממש אוכפים חוקי עישון בתל-אביב, לא משנה מאיזו עדה הסיגריה). היא מרוכזת בזווית הנכונה של האצבע על הנייר, ואני מתה לתפוס ראש טוב על הבר. תרתי משמע. מביטה סביב, סוף סוף בטוחה בעצמי מספיק- מזל טוב אחותי! - כדי לעשות עיניים.

זה נראה כאילו אני מביטה בעיניים וזה מעביר אותו מסר - אני מעוניינת. פיתחתי את שרירי הביטחון העצמי בעודי מדלגת מעל משוכות הסביבה והתקשורת עם פרסומות הקונספירציה שלה שניסו לשדר לי שאני חסרה את הלוק הנכון והגישה הנכונה. אבל אין דבר כזה "לוק נכון". דילגתי והגעתי. הללויה.

שאלתי את הבחור שלידי: "מה הסוד שלי, לדעתך?"

יש משחק שאני מאוד אוהבת, "זה הסוד שלי". זוכרים? פעם היה כזה משחק בטלוויזיה עם אורי זוהר בתקופה הקדם-תשובתית שלו, בין "יבוא לך דינה" ו"אני יפה?" לבין "ישתבח שמו". שאלתי את הבחור שלידי, שמו גם אורי: "מה הסוד שלי, לדעתך?". הוא הביט בי בעיניים חצי מזוגגות, אבל אני יודעת להפריד בין רשתית הסימום לבין הלבן של האמת. "את גבר? סתם, אני צוחק. פשוט נזכרתי בשיר ההוא, לולה של הקינקס" (שלום חנוך זה בבר אחר). לא, אני צוחקת לו בחזרה, נהנית מהריח שלו, האבקה הלבנה שלי, ריח של גבר. "רוצה לדעת מה הסוד שלי?" שאלתי. "כן, בטח", ענה.

חופש.

האימייל של ליאור