האווירה בבר מעוצבת כך שייווצרו אפשרויות ויז'ואל/פוטוס
פעם רעדתי מפחד ליצור קשר עין והיו צריכים ללמד אותי טריק - להביט במצח במקום בעיניים. זה נראה כאילו אני מביטה בעיניים וזה מעביר אותו מסר - אני מעוניינת"
אני מביטה סביב, אחד נלכד במבטי. כמו פרפר ענוג הוא מרפרף ברשת, צוחק בנדיבות ובמבוכה ובא להתיישב לצידי. הריקוד מתחיל"
האהבה שלנו טובה, כן, אבל אינה אהבת אמת. מה זה אהבת אמת? זה חופש. החופש להיות מי שאתה. החופש לטעות ולתהות, הכיף לבד. הכיף ביחד. עם מחויבות שבלב, בלי רשת ביטחון"
אני מביטה סביב, אחד נלכד במבטי. כמו פרפר ענוג הוא מרפרף ברשת, צוחק בנדיבות ובמבוכה ובא להתיישב לצידי. הריקוד מתחיל. אני מזכירה לעצמי להיפטר מהציניות. אני רוצה רק ליהנות מהרגע הזה ומהרגע שבא אחריו. בשביל זה אני כאן. ליהנות. לשמוח. לאהוב (לאכול, להתפלל...)
אני יושבת על אחד השרפרפים הגבוהים באיזה בר משובח. העיצוב שלו כאוטי וססגוני, האנשים שמגיעים מדיפים ניחוחות של שלווה וביטחון, נראים ממש מצוין, "מבינים עניין". איזה עניין בדיוק? עניין של חיבור אישי למוזיקה, לקונספט ושאר דאווין. האווירה בבר מעוצבת כך שייווצרו אפשרויות, תתעורר התחרמנות, יישלפו המאיות. אני לא מתלוננת. מסביבי רוחשים זבובי התענוג (נשמע כמו שם של להקת רוק) - אמא אלכוהול, אבא סמים, הדוּד על המוזיקה - מחשמלת, משכרת ומרגשת, ואחד עד שבעה אפרודיזיאקים בדמותם של גברים סקסיים שבטח מריחים נפלא.
אני יכולה לדבר על גברים ועל אהבה שעות, אבל זה לא אומר שאני מבינה בזה הרבה. היו לי שלושה חברים לטווח ארוך (מזכיר לי תוכנית עסקית). ברגע שנגמר עזבתי או נעזבתי. מה נגמר? האהבה. מה נשאר? ההרגל. הצלחתי לפתח במשך השנים יכולת להבדיל ביניהם. יש לי חברות שנכנסו לקשר ונשארו שם כדי לקבל חיזוקים ואישורים לעצמן או לחייהן, או כדי להגיע לאהבה עצמית שלבד לא הצליחו להגיע אליה, כי זה קשה. אבל זה לא אהבה. אני אוהבת להאמין שאני ביסודי נשמה חופשיה, או לפחות רוצה להיות כזו. אלו החיים שהכי מתאימים לי, ולפעמים יש מחיר לשלם. התחלתי לשלם אותו כשהגיע רוני, החבר הרביעי. איזה מחיר? אהבה עם יסורי מצפון. עוד שלוש פסקאות יש הסבר.
סוף סוף בטוחה בעצמי מספיק כדי לעשות עיניים
אני מביטה בחברתי לידי מגלגלת ג'וינט (לא ממש אוכפים חוקי עישון בתל-אביב, לא משנה מאיזו עדה הסיגריה). היא מרוכזת בזווית הנכונה של האצבע על הנייר, ואני מתה לתפוס ראש טוב על הבר. תרתי משמע. מביטה סביב, סוף סוף בטוחה בעצמי מספיק- מזל טוב אחותי! - כדי לעשות עיניים.
פעם רעדתי מפחד ליצור קשר עין והיו צריכים ללמד אותי טריק - להביט במצח במקום בעיניים.
זה נראה כאילו אני מביטה בעיניים וזה מעביר אותו מסר - אני מעוניינת. פיתחתי את שרירי הביטחון העצמי בעודי מדלגת מעל משוכות הסביבה והתקשורת עם פרסומות הקונספירציה שלה שניסו לשדר לי שאני חסרה את הלוק הנכון והגישה הנכונה. אבל אין דבר כזה "לוק נכון". דילגתי והגעתי. הללויה.
אני מביטה סביב, אחד נלכד במבטי. כמו פרפר ענוג הוא מרפרף ברשת, צוחק בנדיבות ובמבוכה ובא להתיישב לצידי. הריקוד מתחיל. אני מזכירה לעצמי להיפטר מהציניות. ציניות אומר שאני צריכה חיבוק. קודם חפשי את החיבוק, אחר כך נחשוב אם להחזיר את הציניות. בכל זאת יש בה משהו סקסי, כמו קריצה. קוּל, ווּמן. בכלל, מה רע בריקוד הזה? הוא לא מתיש אותי. הוא לא משעמם אותי. לא מיצה את עצמו. אני לא ילדה שצריכה להתבגר. ועל מה בדיוק לקחת אחריות?
אני רוצה רק ליהנות מהרגע הזה ומהרגע שבא אחריו. בשביל זה אני כאן. ליהנות. לשמוח. לאהוב (לאכול, להתפלל...). ואני לא מכירה דרך יותר נעימה ליהנות מאשר הריקוד הזה בין גבר לאשה.
שאלתי את הבחור שלידי: "מה הסוד שלי, לדעתך?"
מבט פילוסופי:
למה לקלקל עם חיזור? לפלרטט זה כיף. נקודה / אבינועם בן זאב
החיזור הולך ומתקצר. יכול להיות שאנחנו נשארים עם הפלירטוט בלבד? יש הבדל בין חיזור לפלרטוט? אפשר לשחק משחקי אהבה מבלי שזה יהיה ניסיון לכבוש את ליבו של מישהו אחר? אולי הפלירטוט הוא המצאה של יסוריי מצפון. למשל, לא "בוגדים" אלא רק "משחקים", ריגוש לטווח הקצר וזהו
יש משחק שאני מאוד אוהבת, "זה הסוד שלי". זוכרים? פעם היה כזה משחק בטלוויזיה עם אורי זוהר בתקופה הקדם-תשובתית שלו, בין "יבוא לך דינה" ו"אני יפה?" לבין "ישתבח שמו". שאלתי את הבחור שלידי, שמו גם אורי: "מה הסוד שלי, לדעתך?". הוא הביט בי בעיניים חצי מזוגגות, אבל אני יודעת להפריד בין רשתית הסימום לבין הלבן של האמת. "את גבר? סתם, אני צוחק. פשוט נזכרתי בשיר ההוא, לולה של הקינקס" (שלום חנוך זה בבר אחר). לא, אני צוחקת לו בחזרה, נהנית מהריח שלו, האבקה הלבנה שלי, ריח של גבר. "רוצה לדעת מה הסוד שלי?" שאלתי. "כן, בטח", ענה.
סיפרתי.
אני אמורה להתחתן. רוני, חבר שלי זה שנה ושלושת רבעי, רצה והציע. שוכנעתי ואמרתי כן. מעולם לא רציתי להתחתן, אבל כשרוני הציע זה היה רומנטי. רק בחודש האחרון הבנתי שמיהרתי. זו היתה טעות ולא היה לי עדיין האומץ לספר. האהבה שלנו טובה, כן, אבל אינה אהבת אמת. מה זה אהבת אמת? זה חופש. החופש להיות מי שאתה. החופש לטעות ולתהות, הכיף לבד. הכיף ביחד. עם מחויבות שבלב, בלי רשת ביטחון. לתת בלי לרצות לקבל, לרצות שיהיה מאושר גם על חשבונך, ליפול ולהרים זה את זה. קשר חף מפנקסי התחשבנויות, משיקולי נוחיות, שגרה ותנאים. לא ייתכן שרק אמא מגיעה בלי תנאים. אין לי את זה עם רוני, ואני מאוד רוצה כזה. כרגע ובכלל.
אני רוצה להמשיך לרקוד. ריקוד מושחת, ריקוד סלואו, לא משנה. פריסטייל חיים, פריסטייל ריקוד. פריסטייל אהבה. זו תהיה בחירה מוצלחת או בחירה שגויה. הכאב שלי או השמחה שלי. אבל בזה אני בוחרת. כך אני רוצה.
"תגיד, משנה אם אגיד לך שאני בת 37? כאילו, כבר ילדה גדולה שצריכה?"
"לא, למה שזה ישנה? לי זה בטח לא משנה", חייך אורי
"ברור שעכשיו לא משנה לך. אתה מסטול עם אינטרס אישי. מה תגיד כשתתעורר?". צחקתי ברוך.
