וצילום של בר רפאלי מותר לאלוף בצה"ל?

אלוף חיל הים נתפס מבלה במועדון חשפנות. הוא הוזמן לבירור אצל הרמטכ"ל, וככל הנראה לא בדיוק אמר את האמת כשטען שזו היתה הפעם ראשונה והאחרונה ושמדובר בעשר דקות בלבד ובמסגרת של מסיבה של ידיד. אני קורא לו שלא להיכנע לצביעות המוסרית.

בית ספר הוא מוסד חינוכי, אבל לא המדינה. כמו שלא ראוי שהמדינה תיכנס לנו, האזרחים הבוגרים, לחדר המיטות ותגיד לנו באיזו זוגיות לחיות ואיך לחיות אותה, אם למשל לבגוד או לשמור נאמנות, כך לא ראוי שהמדינה תתערב בהרגלי המין שלנו, מעבר לקבוע בחוק.

גם הצבא אינו מוסד חינוכי; אבוי לנו אם הצבא היה כזה. הצבא מאמן חיילים לצאת למלחמה במסגרת של כללים. הצבא רע לחיים האזרחיים. הוא מאמן לציית לפקודות, גם אם הן לא תמיד נראות הגיוניות וגם אם הן לא תמיד הכי מוסריות מנקודת המבט של החייל הבודד. הצבא מתיר למפקדים לדבר לעתים קרובות בנוקשות, בחוסר נימוס בעליל, בחוסר סבלנות וברמה בלתי פוסקת של איומים.

צבא זה צבא, והאזרחות היא אזרחות. לא חייב להיות קשר. מומלץ אפילו, לפחות מבחינה מוסרית, שלא יהיה קשר מובהק. אפשר ללמוד מהצבא את הערך של נאמנות למדינה, את החברוּת ואולי גם את המסירות למשימה, אבל לא הרבה מעבר לכך, וגם זה בערבון מוגבל.

אזרח שמתגייס למילואים מתבקש לעשות סוויץ' במוח בכניסה למחנה. לא רק להיות רעב וחרמן, אלא בעיקר להשאיר מאחור חלק משמעותי מהערכים האזרחיים שלו בכפוף לחוקי המדינה. התפישה של המדינה כמוסד מחנך, ובעיקר התפישה של הצבא ככזה, מובילה לצביעות והתחסדות.

מפקד חרמן ושוביניסט

מדברים בצבא על דוגמה אישית. האם אנחנו באמת רוצים לקחת דוגמה אישית ממפקדים, מעבר לדרך בה הם ממלאים את תפקידיהם הצבאיים? מה הכישורים שלהם לשמש דוגמה אישית בחיים הפרטיים? הם בוגדים פחות בנשים שלהם? הם מתגרשים ונפרדים פחות? הם נכנעים פחות ליצרים למראה חיילות צעירות שיכולות להיות הבנות שלהם? הם למדו נימוסים בבית ספר לקצינים?

מדברים על דוגמה מוסרית כמוטיבציה. מפקד מוסרי, על פי הגישה הזאת, מעורר בחייליו יותר אמון, והם מוכנים יותר ללכת אחריו באש ובמים. אולי הגישה הזו נכונה, אבל לא הכרחית. מפקד כריזמטי מסוגל להוביל אחריו חיילים מסורים גם אם הוא מתנהג לא יפה בתחום הפרט. נראה לפעמים שדווקא מפקד חרמן ושוביניסט, על סף המוסריות, יכול לסחוף אחריו יותר חיילים ממפקד חסוד, נאור ומוסרי לעילא.

אני לא קובע כאן מה יעיל יותר. לכל היותר, אני טוען שאם המוטיבציה היא הגורם הקובע, אז יש לנו בעיה מוסרית. יש גם מוטיבציות יעילות ביותר שהן לאו דווקא מוסריות.

אמנות יכולה להיות גם תירוץ פורנוגרפי

מדברים גם, ואולי בעיקר, על פגיעה במוטיבציה של נשים בצבא. חיילות וקצינות מרגישות גועל נפש ממפקד שהתנהגותו מעודדת ניצול של נשים. איך הן יכולות לציית לפקודות של מפקד כזה? אבל האם חשפניות אכן מנוצלות? האם הן מנוצלות יותר משחקניות או דוגמניות?

אמנות היום היא, בחלקה הלא מובטל, תירוץ פורנוגרפי. שחקניות קולנוע, על פי ראיונות איתן, חוטפות הלם ברגע הראשון של צילומים חושפניים, אבל שמחות שעשו זאת למען האמנות. נראה שהן משכנעות את עצמן, כדי לא להיחשב פורנוגרפיות.

דוגמניות נדרשות, כתנאי לקבלה לעבודה, להסכים גם למה שמכונה "צילום אמנותי" - עירום או עירום חלקי. איפה כאן האמנות? גלית גוטמן התפתלה בהסברים, לגבי עצמה ולגבי המשתתפות בתוכנית שלה. ההסברים שלה נשמעים לי כמו תירוץ מתחסד לפורנוגרפיה. היו בתוכנית שלה ילדות בנות 18 וקצת יותר שבכו לפני הצילומים האמנותיים האלה.

עיתון מכובד, רב תפוצה, פרסם כתבה גדולה על חשפנית שמסבירה את מניעים שלה בדחף אמנותי. אפשר להתפלץ מהסברים כל כך מגוחכים. גלשתי בתוך האתר שלה. חשפנות לשמה, שמכוסה במילים ובאביזרים שאמורים לטפח את התירוץ האמנותי. מילים מכובסות כמו "תערוכה", "פרויקט" ו"הופעה" יוצרות אווירה אמנותית שלפי מיטב שיפוטי אין לה מה לעשות שם.

למה לחשוב שדווקא הן מנוצלות?

אז למה לא חשפניות במועדון חשפנות? למה לחשוב שדווקא הן מנוצלות, ולא למשל בר רפאלי, אולי החשפנית הישראלית מספר אחת? בתי ספר מכובדים לאמנות, כולל מכוני אמנות במכללות להכשרת מורים, מעסיקים דוגמניות עירום. הן לא מנוצלות? האם יש לפטר קצין בכיר בצה"ל שלומד, או למד, ציור בעירום? אני מכיר את כל הנימוקים הלגיטימיים של ציור בעירום. הם נכונים מבחינה אמנותית, בלי שום צביעות. אז מה? הלגיטימיות האמנותיות שלהם מתירה למוסדות מכובדים לנצל, או "לנצל", נשים שמוכנות לדגמן בעירום? האם סרט אמנותי מצדיק לדרוש משחקנית להתפשט מול המצלמות? האם אלוף בצה"ל שמבקר בתערוכה של ציורי או צילומי עירום אמנותיים הוא אלוף כשר? הוא לא נהנה מניצול אפשרי של נשים שרוצות להתפרנס? ומה עם חיילות וקצינות – הן לא מבקרות בתערוכות כאלו?

אני לא מנסה ולא רוצה למצוא תשובות לכל השאלות האלו. אני פוסל את האווירה הציבורית (שלא להגיד – צביעות ציבורית) שמאלצת אותי לעורר את השאלות האלה. אסור שהמדינה, ובמיוחד לא הצבא, תתערב בחיי הפרט מעבר למספר מוגבל של כללים הכתובים בחוק. ה"עליהום" על מפקד חיל הים גובל בהפרה של זכויות אדם.

אותה אווירה חטטנית שמנסה לאסור עכשיו על מפקד בכיר לבקר במועדון חשפנות אסרה פעם, ועדיין אוסרת במקומות מסוימים, זוגיות חד-מינית. הנה שאלה שפעם חגגה בכותרות – האם, מבחינה ערכית, אין למנות הומוסקסואליים לתפקידי קצונה בכירים ביותר? אני בהחלט חושב שיש דמיון בלתי מבוטל בין כפייה דתית לבין המתקפה הנוכחית.

טענת הניצול היא טענה עובדתית שדורשת בדיקה פרטנית ולא יחס גורף. לא כל החשפניות מנוצלות, כמו שלא כל השחקניות והדוגמניות אינן מנוצלות. כל מקרה לגופו. אני כמעט בטוח שאמנות לא תצא נקייה יותר מהחשפנות.

• עוד לא נרשמתם לניוזלטר של יחסים?