שמונה סיפרייא

עלה הארגמן / מישל פייבר

מה יש שם? כניסה לתוך לונדון טרום דיקנסית, אפלה, מצחינה, מלאת עכברושים, אבל מתוארת באותנטיות יוצאת דופן. מה עוד? שוגר, הזונה הכי מסחררת בספרות המערב, שגוררת את עצמה מהביבים בכל דרך אפשרית ומן סגנון כתיבה ייחודי; מצד אחד מסביר פנים, אולי אפילו מתחנף מדי בהתחלה, אבל מצד שני, אם מקשיבים לו היטב, מצליחים להיסחף איתו, ואז גם 813 עמודים לא מרגישים כמו אוקיינוס אדיר, אלא כמו קילוח חם של מי אמבטיה. 

אלג'יר / רוני סומק

את רוני סומק כבר לא צריך להציג ואפשר להגדירו בכל מיני אופנים, כמו למשל "האיש שהגדיר מחדש את כל הדימויים והמטאפורות של השפה העברית", או "האיש שהצליח לקרב אל השירה קהלים נוספים, מבלי להתפשר אפילו לא לרגע", "האיש שמילא את השירה בטרמינולוגיה משלו, הכוללת כוכבי רוק, אגזוזי אופנוענים, מעילי עור, סכינאים ועוד". בכל זאת, זה בעיקר יהיה "האיש שתמיד מספק רגעי קסם" פשוטים, מתוחכמים, קסומים, שקוראים שיר שלו, שנשמע בהתחלה כאוטי, צפוף מדי, דחוס, ואז מפרקים אותו בראש, קוביה אחר קוביה, והכל נראה יותר נהיר ופשוט והרמוני.

ב"אלגי'ר" יש מסכת טעמים, חלקה בינלאומית, החל ממלכת אנגליה, דרך אלבניה ועד אלג'יר כמובן, אבל חלקם נוגעים במקומות הקטנים של המציאות הסואנת שלו, כמו למשל "ירח יפואי": "אם יפו היתה שערה/ הייתי שותל אותה על ראשה/ של אנדרומדה/ ונותן לגלים לחפוף, כמו שוליה במספרה/ את הדקה לפני שג'ל המיתולוגיה בא/ להבריק את יופיה".

אבן הסבלנות / עתיק רחימי

"אבן הסבלנות" של עתיק רחימי, זוכה פרס גונקור, הוא ספר שמביא איתו המון דברים, אבל סבלנות היא לא אחת מהן. זהו סיפורה של אישה באפגניסטאן המופגזת תדיר, שבעלה שוכב מחוסר הכרה בבית. מרוב ייאוש, מרוב חוסר תוחלת, ובעיקר בגלל שהיא יכולה - היא פוצחת במונולוג המכיל את רגשותיה, טענותיה, ובעיקר סודותיה הכמוסים, הטעונים. אין לה מה להפסיד והיא מרוקנת את עצמה לחלוטין.

סגנונו של רחימי הוא איטי, תקצירי במידת מה, מדויק, לפעמים מדויק מדי, אבל כדאי להיות אבנים של סבלנות לקראת סופו; הסוף הוא כמו סלע בפרצוף. תוך כדי קריאה חשים שמשהו דרמטי הולך לקרות שם, רק לא ברור מה בדיוק, כל האופציות פתוחות, ועדיין, כשהספר נחתם - קשה להתמודד עם הטלטלה. רחימי, בעקבות ספר זה, עלול לסלול את דרכו להיות סלמן רושדי הבא.

כל הנשמות / חוויאר מריאס

על כריכת הספר "כל הנשמות" מאת חוויאר מריאס מצוטט הסופר הגרמני ו' ג' זבאלד: "מריאס משתמש

בשפה כמו שמנתח משתמש באיזמל - חותך את שכבות הבשר, במטרה לחשוף את סוד פנימיותו של המוזר ביצורים: האדם". בכל זאת, יש משהו בשפה של מריאס שהוא למטיבי קרוא בלבד; המשפטים מפותלים, ארוכים, קשה כמעט לנשום, הכל דחוס ומעורסל.

נכון, במובן מסוים זבאלד צודק, יש להם איזשהו קסם ייחודי, אבל מה שהוא קסם עבור אחד, יכול להיות חתיכת מיגרנה לאחר. אבל אצל מריאס כמו תמיד, מתחת ובתוך וליד המילים מסתתר סיפור, קצת סליזי, תמיד עם איזה טוויסט וחומר למחשבה. הפעם הגיבור הוא מרצה ספרדי באוקספורד שמסתבך במערכת יחסים חסרת סיכוי עם אישה נשואה. זה עדיין פחות מוצלח מהאחרון שלו שתורגם לעברית "מחר בקרב חשוב עלי", אבל בהחלט ראוי.

לא תקין רומנטית / יוסי סוכרי

יוסי סוכרי הפציע לעולם הסיפורת לפני כמה שנים "עם אמיליה ומלח הארץ, וידוי". זה היה ספר שהוא כמו אוסף של רימוני יד מתפוצצים; הוא לקח את כל הנראטיב המזרחי, ערבב אותו עם אפיוני סבתא מעט מופרכים, אבל בעיקר הוליך את הקורא דרך דם לבו שלא הפסיק לשתות. הסוכריות הנפיצה הזו המשיכה גם לספרו השני "מקלטור", אך בעוצמות פחותות מעט.

עתה, בספרו "לא תקין רומנטית", סוכרי לוקח למקום אחר לגמרי: הוא מניח את המזרחים בצד ונכנס לתוך תיאור מדוקדק של מערכת יחסים אסורה בין תלמיד תיכון למורה שלו. הכוח של הספר הזה הוא במידה מסוימת גם החולשה שלו; הסיפור הוא רק אמתלה של סוכרי לאגרף ולקדוח בקוראים. המשפטים שלו דרמטיים, מוכי אמוציונליות, לפעמים אי אפשר להכניס בהם סיכה, צריך לקחת אוויר, אבל סוכרי לא נותן לנו אוויר, הוא קודח ומאגרף ומכה ללא הרף. יש אקסיומות עישון: סיגריה שאחרי האוכל, סיגריה על הבוקר, סיגריה שאחרי סקס. צריך להמציא סיגריה שאחרי ספר של יוסי סוכרי.

זה שמחכה / יותם טולוב

על הפריחה של הספרות הדתית על כל זרמיה נכתב לא פעם. משהו קרה שם בעולם הזה, משהו קרה, והם

כמו פרגים באביב, מציפים את המדפים. חלק באים נבולים כבר. חלק נראים רעננים. כמו יותם טולוב. על פניו, סיפור שכבר סופר בכל מיני ואריאציות; זיזי בן העשר מגיע עם משפחתו לשליחות בבוסטון. לכאורה, זה רק לשנה, אבל שנה עבור ילד בן עשר היא חתיכת נצח; הכל מסביב קר ובודד וזר, וזיזי מנסה לפלס את דרכו בתוך הבלילה הבוסטונית האוכלת.

סיפור המסגרת הוא מעניין, מעורר הזדהות, אך הכוח של טולוב הוא בעיקר ביכולת הניסוח שלו; יש בו איזו אותנטיות ראשונית, משוחררת, חסרת גבולות, כאילו הוא יצא מתוך רחם הכתיבה, ואף עורך קפדן או סדנה לכתיבה לא הצליחו לשתק אותו. לפעמים הוא נשמע קצת מתחכם, קצת מתפלפל, אולי אפילו קצת טרחני, אבל לרוב זה נראה כאילו המילים עבורו הן חישוקים במשחק  ג'גלינג של העברית.

תרנגול ללא רחמים / חריסטוס חומינידיס

הזירה הספרותית היא בדרך כלל מים שלווים, שלא לומר מים עומדים, שמעלים הרבה בקטריות וירוקת. המסגרות שלה תמיד ברורות. השוליים שלה מסומנים, על פי רוב הם ריקים לגמרי. ככה זה ברוב המקומות בשנים האחרונות. אולי חוץ מיוון. חריסטוס חומינידיס פרסם את הספר ב-2000 ועורר שערוריה ציבורית בארץ הבוזוקי והצלחות המתנפצות. חוגים דתיים, נשים חסודות, גברים חסודים, גורמים ממשלתיים, ציבוריים, מעונבי ומתחסדי כל יוון התאחדו כנגדו, והוא בשלו. ומה כל כך מתריס? גיבורים שהחטא הוא חלק מהקוד הגנטי שלהם, הם לא יכולים בלעדיו, הם בוגדים, הם נואפים, הם משתכרים, הם מסתבכים, הם פורעים כל עול והם חסרי רחמים. הם, וגם הסיפורים שבתוכם הם פועלים.

אלה סיפורים קצרים, מדויקים, רובם עם פאנצ'ים קלאסיים. חומינידיס עצמו אימץ פתגם יווני עממי ואמר: "ילדים טובים הולכים לגן עדן, אבל הילדים הרעים יכולים ללכת לכל מקום". הכתיבה של חומינידיס היא פשוטה וישירה, הוא לא מתפלסף כמו הנרי מילר, לא מתפייט כמו בוקובסקי, פשוט מביא את הסיפורים כמות שהם: דיאלוגים, דופק חי, דרמות, לפי מיטב מסגרת הסיפור הקצר. לזה לפחות הוא נשאר נאמן.

טומאס אלוי מרטינס / זמר הטנגו

ברונו קדוגאן, סטודנט ניו יורקי המצטט משירתו של פֵּסוֹאָה ומתרפק על

ספריהם של ז'ול ורן ושל קפקא, נוסע ב-2001 לבואנוס איירס כדי לפגוש את חוליו מרטֶל, זמר אגדי מסתורי, על מנת להשלים את התזה שלו העוסקת בחיבוריו של חורחה לואיס בּורחֶס על מקורות הטנגו. עד כאן זה נשמע כמו סיפור קטן, מינורי, ספרותי מדי, מסוג הספרים האלה שסופרים כותבים על סופרים ובעיקר סופרים קוראים אותם.

בכל זאת, מבלי להיכנס לעלילה עצמה, קשה להתעלם ממשהו מאוד דומיננטי בספר הזה, שהולך ומתעצם ככל שמרחפים בין דפיו. ניתן לכנות זאת "תחושת חלום". יש משהו בתיאורים של מרטינס את בואנוס איירס, במוזיקליות הזורמת של המילים שלו, בבחירות, בקצב, באלמנטים הגרפיים, שגורם לך לפתח תיזה אד הוק שהוא בכלל חלם את הספר הזה, ורק אחר כך התיישב לכתוב. הוא אולי היה צריך להדביק פערים, ליצור איים של קומוניקטיביות ,אבל הוא עשה זאת במהוקצעות מרשימה. מצד שני, יכול להיות שהוא בכלל לא חלם את זה, אבל מה זה משנה.