מפוטרת? לכי תסבירי את זה לבחור בדייט
אולי זה פוגש את הפחד שלו מחוסר יציבות? אולי את הפחד שהפיטורים יגיעו גם אליו? אולי את הפחד שמצבי ישפיע על יכולתנו לצאת ולבלות ולבזבז כספים? אולי פשוט את חוסר הרצון לתמוך מנטלית ונפשית במישהו שתקופה לא קלה לפניו?
" מה זה גל?" עניתי לו, " זה צונאמי זה!"
אז כן, גם אני נפלטתי ממעגל העבודה. אחרי שנתיים אינטנסיביות ביותר, גם אני בסוף צומצמתי, יחד עם עוד 168,800 עובדים מכל רחבי הארץ, וזה רק ברבעון הראשון של 2009. בממוצע 56,000 מפוטרים כל חודש. גם אני הייתי בטוחה שלי זה לא יקרה. שאלי זה לא יגיע. זה רק הלך והתקרב אלי לאט. כל חודש עוד כמה מהמחלקה שלי, ואחרי חודש עוד כמה. אבל בסוף זה הגיע, והייתי בחברה טובה. ותיקים ובכירים ממני הלכו באותו יום הביתה. ולא אחרי שנתיים כמוני, אלא אחרי עשר שנים גם.
אבל מכיוון שביחסים עסקינן, אני כאן לספר לכם על השפעת הפיטורים על הדייטרית ה(לא) מצוייה.
כמו כל דייטר מצוי, כולם יודעים שאחת השאלות הבסיסיות ביותר שנשאלות בדקות הראשונות של כל היכרות היא שאלת מיליון דולר: "אז מה את/ה עושה בחיים?" שאלה הנשאלת כאילו כלאחר יד, כאילו לא על זה יפול ויקום הדבר, אבל בעצם כולנו ציפייה לשמוע במה הצד השני עוסק.
אין הכוונה לכמה הוא מרוויח או מה מצב חשבון הבנק שלו, כפי שענה לי אחד הגברים כששאלתי אותו לעיסוקו, אלא מתוך תחושה שהעיסוק שבו בוחר האדם לעצמו בדרך כלל מעיד על אישיותו:
האם הוא מחוייב לעבודה קבועה, או שהוא נהנה לנדוד בין עבודות?
האם יש בעבודתו צד של יצירתיות, של יוזמה, של מנהיגות?
האם הוא עובד עם מחשבים ותוכנות, או עם ילדים וגינות?
האם הוא מנהל, או שהוא אוהב להיות חלק מצוות?
האם הוא מרבה בנסיעות, או שהוא יושב במשרד על אותו הכסא כל היום?
האם הוא אוהב בכלל את מה שהוא עושה, או שזה רק לשם פרנסה, והתחביבים שלו הם אהבתו האמיתית?
וכולי וכולי וכולי. בשורה התחתונה, הגדרת העצמי של כל אחד נובעת בחלקה הגדול מהעיסוק שלו. העבודה מקנה לנו מסגרת, משמעות, תכלית, יחסים חברתיים, וכמובן - פרנסה. מצאתי את עצמי תוהה: איך תשפיע עובדת היותי מובטלת היום על הקשרים שאולי אקשור ואולי לא?
מצאתי את עצמי מוסיפה לכך עוד מגוון התנצלויות והסברים
לכל מי ששאל השבתי מיד את האמת, כמובן. אבל מצאתי את עצמי מוסיפה לכך עוד מגוון התנצלויות והסברים, כדי שלא יחשוב שאני עצלנית, שאני לא מתכוונת לעבוד שוב לעולם, שאני מתכננת שהוא יפרנס אותי, שאולי פיטרו אותי כי לא הייתי מספיק טובה. מה אני אתחיל עכשיו להרעיף שבחים על עצמי? לספר לו שכל מי ששמע על עזיבתי אמר שהוא בכלל לא דואג לי שאמצא משהו חדש, הוא יותר מודאג מה הם יעשו שם בלעדי מעכשיו? הרי כל אדם שראה ושמע אפילו רק טיפה חדשות בחודשים האחרונים מודע לגודל המשבר הגלובלי הזה, שפגע בכל הענפים ללא יוצא מן הכלל, ומבלי לחוס על אף אחד.
למילה אבטלה יש אסוציאציות של צמיגים בוערים והפגנות של ועדי עובדים. של כתבות בטלוויזיה על משפחות רעבות ללחם ושל קו העוני. אסוציאציות של מצוקה, של דמי אבטלה. של לשכות תעסוקה. ויש גם משהו סטיגמתי, סטיגמה של בטלה, של אנשים חסרי מעש וחסרי תושייה. של רביצה אינסופית על הספה. של הזנחה. של אוכלי חינם. של כל מפוטרי ההייטק, שכמובן הם סתם חתולי שמנת, בעלי משכורות מפוצצות, שמגיע להם, אז שלא יתלוננו... מספיק לקרוא את אלפי הטוקבקים במדורי הכלכלה בחודשים האחרונים כדי להבין: מובטלות מעוררת ריאקציות.
אז אולי כשאני מספרת לבחור שזה עתה הכרתי שפוטרתי זה פוגש את הפחד שלו מחוסר יציבות? אולי את הפחד שהפיטורים יגיעו גם אליו? אולי את הפחד שהמצב שלי ישפיע על היכולת שלנו לצאת ולבלות ולבזבז כספים? אולי פשוט את חוסר הרצון לתמוך מנטלית ונפשית במישהו שתקופה לא קלה לפניו?
המשפט השני בדרך כלל אחרי משפטי הזדהות בצערי היה: " אז את מחפשת עכשיו?" מבלי לדעת עלי דבר, הם קודם כל רוצים לוודא שאני לפחות על הדרך הנכונה. לכי תסבירי להם ששנתיים קמת כל יום בעשרה לשש בבוקר, לפני שהשמש זרחה בכלל, ושעם כל הכבוד, עכשיו את פשוט רוצה פסק זמן. לנקות את הראש ולחשוב מה את באמת רוצה לפני שאת רצה לדבר הבא. אם היו שואלים אותי : "אז איך את מרגישה עם זה?" הם היו יכולים להכיר אותי קצת יותר, ופחות את עצמם.
אני יודעת שזו דווקא מערכת סינון לא רעה
שתי שיחות המסנג'ר הראשונות עם שני גברים שונים עלו בתוהו. הם נעלמו מבלי להשאיר עקבות. כשאני חושבת על זה, אני יודעת שזו דווקא מערכת סינון לא רעה. גם הבחור האחרון שאיתו יצאתי לא עבד, אבל זה לא היווה מחסום מבחינתי. צריך להיות מספיק רגיש ואינטליגנטי כדי לשפוט ולהעריך את האדם שמולך, ולא רק לפי אינדיקציה אחת ויחידה. מדוע הוא לא עובד? מה הקונטקסט שבתוכו הוא פועל? אולי הוא לא אוהב את הכיוון שבחר בו, אולי הוא מחפש שינוי, אולי הוא לא מוכן להתפשר יותר, אולי זה דווקא מעשה אמיץ, ועוד כהנה וכהנה סיבות שונות שמציירות תמונה שונה עבור כל בן אדם.
מי שאין בו את מידת ההבנה המינימלית הזאת, עדיף שייעלם כבר עכשיו.
עוד שיחה אקראית התקיימה בחדר כושר, שם נתקלתי במישהו שעבד איתי במקום ממנו פוטרתי. הוא ניגש אלי לשאול מה קורה ואם כבר מצאתי משהו חדש, למרות שעבר רק שבוע וחצי מאז. כשעניתי בשלילה, הוא שאל: "אז בעלך עובד?" עניתי שאני לא נשואה. ואז הוא המשיך: " אז את גרה אצל ההורים?" גם על זה עניתי בשלילה. הוא פקח שתי עיניים רחבות ושאל: "אז מה תעשי עכשיו?!" "יהייה בסדר" , מצאתי את עצמי מעודדת אותו. "אל תדאג".
תמיד אומרים שבדייט אנחנו מרגישים כמו בראיון עבודה. אני רק מקווה שבראיון עבודה הבא שלי, אני לא ארגיש כמו בדייט, כי זה לא נעים בכלל.
לפנייה לכתב/ת 
