שתף קטע נבחר
 

משבר כלכלי? פליטי אפריקה שורדים בכל מצב

בישראל חיים 17 אלף מבקשי מקלט מאפריקה. לרובם אין מעמד חוקי, אבל כמעט כולם עובדים. הם חיים בעוני, ללא חשבון בנק וביטוח, משלמים שכר דירה מופקע, אבל מצליחים לשרוד ואפילו לחסוך. "מי שרוצה לחיות, תמיד ימצא דרך", הם אומרים

ישראל מתמודדת בעשור האחרון עם תופעה חדשה ומסובכת: אלפי אנשים מפוחדים וחסרי כל מגיעים מרחבי אפריקה אל הגבול הפרוץ עם מצרים, מסתננים למדינה, ומבקשים מקלט מפני סכנות מוות שנמלטו מהם במולדתם. איש אינו יודע את מספרם המדוייק, אך ההערכות נעות בין 13 ל-17 אלף אנשים, חלקם הגדול מדרום סודן ומאריתריאה ומיעוטם מקונגו, סומליה, ניגריה, צ'אד, ליבריה וחוף השנהב.

 

רובם נמלטו ממלחמות ומרדיפות, חלקם נמלטו מעוני שהביאם לידי חרפת רעב. ממה הם מתקיימים, היכן הם גרים, היכן הם עובדים וכיצד הם מתפרנסים?

 

גרמאי ברנאג (26) ואפרים גבראיגזבהר (25), שהגיעו לפני כשנה מאריתריאה, מתגוררים יחד עם פליט צעיר נוסף בדירת חדר רטובה ומתפוררת בגודל 12 מטר מרובע, ליד התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב. שלושתם עובדים בשטיפת כלים במסעדה, משתכרים בין 20 ל-22 שקלים לשעה, משלמים 1,550 שקלים לחודש על שכירות ומצליחים לחסוך חלק נכבד משכרם.

 

"אני עובד כמעט כל יום, 30 יום בחודש, אז אני מצליח לחסוך כסף", מספר גבראיגזבהר. למזלם, יש להם אשרת עבודה, ולכן הם מועסקים במקום קבוע דרך חברת כוח אדם. אבל גם פליטים שאין להם אשרת עבודה יכולים למצוא עבודה: הם מגיעים מדי בוקר לאחד מ"שוקי העבדים" שבדרום תל-אביב, המעסיקים מגיעים לשם ולוקחים אותם לעבודה.

 

"מי שעובד מדי יום יכול לחסוך"

"הרבה מהחברים שלי עומדים שם כל בוקר בפינת הרחוב", מספר ברנגי,"וכמעט כולם מקבלים עבודה. מי שעובד כל יום, יכול לחסוך. יש כאלה שעובדים רק יום פה, יום שם, אבל זה מספיק להם כדי לחיות. אני עשיתי לאחרונה ניתוח, אז לא עבדתי חודש, אבל לפני כן עבדתי כל יום אז הספיק לי הכסף שחסכתי. בשבוע הבא אני חוזר לעבוד, אז אתחיל לחסוך מחדש".

 

בתקופה שבה מפוטרים 20 אלף ישראלים בחודש, קשה לומר שמצבם רע מאוד, והם מודעים לכך. "בחודשים האחרונים, מאז שיש את המשבר הכלכלי, אנחנו מרגישים שיש פחות עבודה", אומר ברנגי, "באים פחות לקוחות, ובעל הבית הפסיק לקחת עובדים חדשים. אבל לא פיטרו אף אחד. מי שמוכן לעבוד בכל דבר יכול תמיד להסתדר. זה, בתנאי שאין לך משפחה לפרנס, ולמרבה המזל, זה המצב שלי ושל כל הפליטים האחרים שאני מכיר כאן".

 

לתאילנדים יותר קשה 

"מרבית הפליטים עובדים בבניין, ניקוי רחובות, ניקיון בתים ושטיפת כלים במסעדות", אומרת נריה מארק, המרכזת את תחום הפליטים בארגון קו לעובד, "אלפים מהם גרים בדרום תל-אביב, למרות שרשמית, הם לא אמורים לגור שם. לרובם הגדול יש עבודה, ומי שאין לו, חי מסיוע שהוא מקבל מחברים וקרובי משפחה. המצב הכלכלי שלהם הוא די סביר, יחסית למהגרי העבודה (העובדים הזרים שהגיעו לישראל באמצעות חברות קבלן, ת.ג.). רובם מרוויחים 20 שקלים לשעה ומעלה, לפעמים אפילו 24 שקלים לשעה, בניגוד לחלק מהסינים והתאילנדים, שעובדים לפעמים תמורת 13 שקלים לשעה".

 

"הבעיה של מהגרי העבודה היא שהם כבולים למעסיקים. הם משלמים אלפי שקלים מראש לקבלנים על הזכות להגיע ולעבוד, ואם הם מתלוננים, עושים בעיות או מנסים לעבור למעסיק אחר, יכולים לסלק אותם. הפליטים, לעומת זאת, חופשיים, אין לאן לגרש אותם, ולכן כוח המיקוח שלהם מול המעסיקים גדול יותר".

 

לטענת מארק, "אין פלא שארגוני הקבלנים והחקלאים כועסים: הם מעדיפים לקבל יותר אשרות של מהגרי עבודה מחו"ל, תאילנדים בד"כ, ולהעסיק אותם בתנאים עוד יותר גרועים. היה ניסיון לשלב את הפליטים בחקלאות, והוא נכשל. החקלאים אמרו שאין להם משמעת: הם לא רצו לגור בשדה, לעבוד 14 שעות ביום ולקבל 12 שקלים לשעה, אז הם ברחו לעיר".

 

הבעיה של הפליטים – ושל המדינה - היא אחרת: לרבים מהם אסור, באופן רשמי, לעבוד ואף לגור במקום שבו נמצאות העבודות - בתל-אביב. באופן רשמי, ניתן לומר שרובם פשוט אינם קיימים.


מגיעים לישראל אחרי מסע מפרך ברחבי צפון אפריקה. מחנה פליטים בסודן (צילום: AFP)

 

עבודה כן, היתר עבודה לא  

גל ההגירה האפריקני הוא חלק קטנטן מגל עולמי ענק של בריחה מאפריקה, שכולל 10 מיליון שהיגרו לאירופה וכ-3 מיליון שמסתתרים במצרים. כוחות הביטחון המצרים מחזירים את מי שהם מצליחים לתפוס למוות בטוח בארצותיהם. רובם מנסים להגיע לאירופה – באמצעות קבלת אשרות או באופן בלתי-לגאלי, באוניות. מקצתם בורחים ברגל לישראל. עקב הרגישות בציבור הישראלי לחיי אדם, משלימה המדינה, בפועל, עם נוכחותם כאן, ומאז יולי 2007 הם לא הוחזרו למצרים.

 

2,000 מהפליטים כלואים בבתי כלא, כמו קציעות. 600 מהגרים מחבל דארפור בסודאן קיבלו מעמד רשמי של פליטים, המאפשר להם לחיות ולעבוד בישראל עד להודעה חדשה. 2,000 פליטים נוספים קיבלו אשרת שהייה זמנית, שכוללת אישור לעבוד. אלפים נוספים הגישו בקשה למקלט מדיני, ועדיין לא קיבלו תשובה. באופן רשמי, אסור להם לעבוד. בפועל, הרשויות מודעות לכך שהם אינם מקבלים קצבה כלשהי ואינם יכולים לחיות בלי לעבוד.

 

"לפני שנה וחצי התחלנו לתת להם אישורי עבודה", מספר פקיד בכיר במשרד הפנים, "השמועה התפשטה בכל אפריקה והפכה אותנו, מיד, לאטרקציה למהגרים. בחודשים הראשונים של 2008 הגיעו לכאן אלפים, אז הפסקנו לתת אישורים. אנחנו יודעים שהם לא ילכו לשום מקום, אבל לא כדאי לתת להם גושפנקא רשמית לעבוד ולהתפרנס, כי זה מזמין עוד אנשים".

 

כמו במקרים רבים בעבר, פתרה המדינה את הבעיה בדרכה המיוחדת, שאולי אינה גרועה כל-כך: הוחלט שלא להחליט, וכדי לחזק את חוסר ההחלטה, הוקמה ועדת מומחים בינמשרדית לדון בנושא. הוועדה, שקמה ביוזמת ראש הממשלה הקודם, אהוד אולמרט, התכנסה לראשונה לפני כשבוע, שמעה את חוות הדעת של המומחים, והחליטה לקיים דיון נוסף אחרי החג. בינתיים, הפליטים עובדים ללא אישור. על הדרכונים הזמניים של מבקשי המקלט מצויין כי אסור להם להימצא באילת, או בין גדרה לחדרה. "בדרום ובצפון יש פחות אכיפה, אז יותר נוח להגביל את שהותם לשם", אומר הפקיד בגילוי לב. אלא שבדרום ובצפון גם אין הרבה עבודה, ואלפים מהם ממשיכים לגור בתל-אביב – באופן בלתי-חוקי, כמובן.

 

החיים החוקיים-למחצה יוצרים בעיות מוזרות: הבנקים מסרבים לפתוח לפליטים חשבון, וחייהם מתנהלים במזומן בלבד. "מי שממש לא חוקי, צריך לבקש משכורת במזומן", מספר ברנגי, "אני מקבל משכורת בצ'ק, אבל אין לי חשבון בנק, אז אני פודה אותו במקום. אני שם את הכסף אצל חברים ישראלים שאני סומך עליהם, אבל רוב החברים שלי פשוט מסתובבים עם כל הכסף שלהם עליהם. אסור לנו ללכת בלילה לבד, כי מסביב למקומות העבודה שלנו מסתובבים נרקומנים ומחפשים כסף, ושמעתי על הרבה מקרים של אנשים שהלכו ברחוב, ובאה חבורה של נרקומנים ושדדה אותם. יש לי חברים שלא מוכנים לעבוד בלילה בכלל. אני תפסתי שיטה: אני מחכה במסעדה עד 6:00 בבוקר, נועל אותה כשהשמש זורחת ואז הולך הביתה".

 

"המעסיקים מנצלים את המצב החוקי המעורפל שלהם", אומרת מארק, "כמובן שאין תנאים סוציאליים ותוספת שכר, כי המעסיק תמיד יגיד: תגיד תודה שאתה עובד. מעבר לכך, יש גם רמאויות. הגיעו אלינו לא מעט פניות של פליטים שהמעסיקים נעלמו להם בלי לשלם. אבל אחרי שהגשנו תביעות בבית הדין לעבודה, התברר למעסיק – אם הצלחנו למצוא אותו – שהוא צריך לשלם בלי קשר למעמד החוקי של העובד. הטיפול בתביעות הללו היה יותר קל מאשר בתביעות של מהגרי עבודה, שהמעבידים ניצלו את התלות המוחלטת שלהם".

 

חלק מהישראלים טוענים שאסור להם להיות כאן, כי הם גוזלים מקומות עבודה של ישראלים?

 

"הם עובדים בעבודות שישראלים לא מוכנים לעבוד בהם, אפילו בזמן המשבר הכלכלי. יכול להיות שהם לוקחים מקומות עבודה של פלסטינים, שממילא לא רוצים אותם פה מסיבות פוליטיות, ושל מהגרי העבודה, אבל לא של ישראלים. הקבלנים והחקלאים מביאים לכאן בכל שנה, באישור של הממשלה, אלפי עובדים. זאת בחירה שלנו, אף אחד לא אוסר להעסיק ישראלים. הפליט גם כך נמצא פה, והגיע לכאן בסכנה גדולה. למה לא לתת לו לעבוד? בשביל שהקבלן ירוויח יותר?"

 

"אני יודע שאומרים עלינו שאנחנו לוקחים מקומות עבודה", אומר גבראיגזבהר, "אבל אנחנו לא לוקחים את המקום של אף יהודי, אולי רק של ערבים. היהודים אנשים נורא נחמדים, אבל לא כל-כך אוהבים לעבוד בעבודות קשות ומשעממות. הם רוצים לעבוד בקופה, במלצרות, אולי בבישול. לשטוף כלים? איפה ראית יהודי שוטף כלים?"

 

אז כשהמעסיקים הישראלים אומרים שאין אבטלה אלא רק עובדים מפונקים, אתה מסכים אתם?

 

"לא נעים להגיד, אבל זה נכון. שמענו שיש בעיה במפעלים, שמפטרים אנשים מבוגרים שעבדו הרבה שנים. זה באמת קשה. אבל לבנאדם צעיר שחי בתל-אביב אין שום בעיה של אבטלה".

 

ישראלית שפה קשה

בעיה אחרת שהפליטים מתמודדים איתה בבואם למצוא פרנסה היא המנטליות שלהם, והמנהגים השונים כל-כך הקיימים בשוק העבודה בארצות מוצאם. "לוקח להם זמן ללמוד איך הדברים מתנהלים כאן", מספרת מארק, "בהתחלה הם ציפו לקבל משכורת בכל יום, או כל שבוע, וכשגילו שהמשכורת מגיעה ב-9 לחודש, הם חשבו שרימו אותם והתחילו לריב עם המעסיק.

 

"חלק מהם לא מבינים שצריך להודיע אם לא מגיעים לעבודה. קורה, שמישהו מהם נעלם, והקבלן נכנס לאטרף, ואומר, אני לא עובד יותר עם האנשים האלה וגם כועס על חברת כוח האדם שסיפקה לו אותם. הם גם לא יודעים שצריך לרשום שעות, ויש מעסיקים שמנצלים את זה ומרמים אותם. אני מנהלת איתם שיחות ומנסה להסביר דברים, וזה לא תמיד קל. אבל עם הזמן, אני רואה שיפור".

 

גרמאי מאשר: "יש כאלה שלא מבינים מה הולך כאן, ויש להם בעיות. הכל מאוד שונה מאפריקה. יש גם קושי נפשי. אנחנו מתגעגעים לבית, למשפחה. אנשים עברו דברים איומים בדרך לכאן, איבדו חברים וקרובים. יש לי חברים שנמצאים בדיכאון אז קשה להם לעבוד. הם עובדים יום פה, יום שם, ולא חוסכים כסף".

 

גרמאי גדל בבירת אריתריאה, אסמרה. כמו רבים מהפליטים, גדל במשפחה מבוססת ולא העלה בדעתו שיהפוך למבקש מקלט. הוא למד הנדסה והתמנה לעוזרו של מהנדס בניין בחברה ממשלתית. לטענתו, ברח מהמדינה לאחר שסירב להוראות שקיבל מגורמי משטר לפנות אנשים חפים מפשע מביתם, לזרוק אותם לרחוב ולהחרים את רכושם.

 

"החיילים הצילו את חיי"

"חייתי שם בתנאים טובים בהרבה", הוא אומר, "אבל אם אני אחזור לשם, יהרגו אותי. אם אתה לא מציית להוראות, אתה בוגד, ובמקרה הטוב יזרקו אותך לכלא לכל החיים". מאריתראה ברח לסודאן, משם למצרים ומשם לישראל. אחותו נשארה בסודאן, הוריו – באריתראה. כשהגיע לגבול ישראל, ירה בו חייל מצרי ופגע ברגלו. "החיילים הישראלים הצילו את חיי", הוא מספר, "הם חבשו אותי והסיעו אותי לבית חולים, ושם הוציאו לי את הקליע. לעולם לא אשכח זאת. הישראלים הם אנשים טובים".

 

"אחרי כל מה שעברתי, אני מרגיש שאני יכול להתמודד עם כל מצב", הוא אומר, "מי שיש לו תוכניות, שיש לו ראייה של העתיד, יכול להתמודד עם כל בעיה, לשרוד בכל מצב". אני שואל אותו, מה התוכניות שלו? הוא היה רוצה להשיג ויזה לקנדה או לאחת ממדינות אירופה, כפי שעשו לא מעט מחבריו, בעזרת מכרים וארגוני סיוע. עם זאת, היה רוצה להישאר בישראל ולאחרונה החל ללמוד עברית.

 

"הייתי רוצה להישאר כאן, ללמוד באוניברסיטה, אולי להקים משפחה. אני אוהב את המדינה הזאת. כמובן שאין כמו הבית, והייתי מאוד רוצה לחזור הביתה למשפחה שלי, אבל כרגע אין לזה סיכוי", הוא אומר.

 

"אני מבין את החששות של הישראלים", הוא מוסיף, "אתם זקוקים לחיות במדינה יהודית, אחרי מה שעבר על העם היהודי. אבל כמה אלפי פליטים כמוני לא מאיימים על הרוב היהודי, ואפילו לא על הפרנסה שלכם. להיפך, אנחנו יכולים רק לעזור ולחזק אתכם. אף ישראלי לא יפוטר בגלל שאני שוטף את הכלים במסעדה".

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מצליחים לשרוד. הפליטים מאפריקה
צילום: אבי מועלם
מומלצים