זהו, אני לא יוצא יותר לבליינד-דייטים!
לשבת כמו אידיוט ולהמתין למישהי, שאולי בכלל כבר היתה פה, ראתה שאני לא הטעם שלה וברחה... דמיינתי אותה מתקשרת לזו שקישרה בינינו וצורחת עליה שהיא אולי קצת בודדה, אבל לא נואשת. ויויאן, הו ויויאן, חלפה עם הרוח. סיפור
"תרצה להזמין משהו בזמן שאתה מחכה?" שאלה אותי המלצרית, בחיוך כזה שלא ברור אם הוא מלגלג או מנחם. עשיתי לה תנועה כזו עם הראש שלא. אפילו להוציא מילת שלילה חד הברתית לא התחשק לי.
"פעם אחרונה שאני יוצא לבליינד דייט", שיקרתי לעצמי. לשבת כמו אידיוט ולהמתין למישהי, שאולי בכלל כבר היתה פה לפני שתי דקות, ראתה שאני לא הטעם שלה וברחה... כבר ראיתי בדימיון איך היא מתקשרת לשכנה שלה, זו שבעצם קישרה בינינו, וצורחת עליה שהיא אולי קצת בודדה, אבל לא עד כדי כך נואשת.
אני מודה ומתוודה. הסיבה היחידה שהסכמתי לתחנוניה של ידידתי (שכנתה של העלמה הלא דייקנית שמאחרת לי כבר ב-12 דקות, אבל מי סופר?), היא רק בגלל שמה. כמו ג'רי סיינפלד, שתמיד חלם לצאת עם אחת שקוראים לה לואיס, בשל חיבתו לסופרמן, לי תמיד נראה מגניב לצאת עם מישהי שיש לה שם של שחקנית קולנוע מתחילת המאה.
אחרי נידנודים אין סופיים מצד אותה ידידה, שאלתי אותה "נו, איך קוראים לשכנה הזו שלך?" "ויויאן", ענתה. "תני לי את הטלפון שלה", ציוויתי.
תבינו, התלהבתי מהשם ויויאן בגלל ויויאן לי, אותה כוכבת קולנוע משנות ה-20, זו שגילמה את סקרלט או'הרה המפונקת בסרט "חלף עם הרוח". בזמן שחברים שלי מדקלמים כל שורה של ברוס וויליס, מתלהבים מעוד סרט חדש של ספיידרמן, בטמן או כל גיבור-על תורן אחר, אני תמיד דמיינתי שאני קלארק גייבל, שבקור רוח העלה את הנסיכה המפונקת שלו על הסוס ולא התרשם מהקיטוּרים האין סופיים שלה.
מסתבר שהוויויאן הזו, שעל בשרי למדתי שלא עומדת בזמנים בכלל, עלתה לבד ארצה לפני כמה שנים והתעקשה להתנדב לצבא למרות שמזמן עברה את הגיל. בצבא היא הכירה בחור, שזנח אותה שבוע לפני החופה, ומאז היא בודדה. ידידתי סיפרתי לי שויויאן לא הזילה דמעה אפילו פעם אחת על החייל הטיפש שהעז לעזוב אותה, אלא פשוט המשיכה הלאה.
ראיתי מישהי הולכת מרחוק, שנראתה לי כמו אחת שנוהגת לאחר. לא היתה לי תמונה שלה – בשיחה הקצרה שניהלנו בטלפון הסכמנו שזה ילדותי להחליף תמונות, כי
"Come on, we’re not kids”.
חחח. אני כבר מאוהב.
בזמן שהבחורה התקרבה רצו לי מיליון תמונות ותסריטים אפשריים בראש. בסוף הבחורה מתיישבת מולי. חייכתי, וגם היא. התנצלה על האיחור (משהו על משאית זבל שנתקעה וחסמה את הדרך ועוד תירוץ על מחסור בחנייה). סלחתי.
מהר מאוד עברנו לגור יחד
עוד מבט:
סבלתי מחרדת נטישה: פחדתי שאקום ואלך
רועי גורדון
אני כבר בן 28, ואם אני רוצה לשחק סטנגה עם הילד שלי ולא לחכות שהוא יקפיץ אותי לאיכילוב, אני צריך להתחיל להתפשר, או לפחות להסכים לשידוכים מצד החברים הנשואים שלי. חשבתי לעצמי, הרי האהבה עיוורת, אז למה לא בליינד דייט?
דיברנו שעות. על הכל. עליה, עליי, על מרוצי מכוניות, על ברביות, על פוליטיקה ועל סאדו. למחרת נפגשנו שוב. וגם ביום שאחרי זה. מהר מאוד עברנו לגור יחד. שנינו תפרנים, אז שכרנו דירה באמת מסריחה בדרום העיר. לא היה לנו אכפת. היינו שנינו, וזה מה שהיה חשוב.
ויויאן הגיעה ממשפחה מאוד עשירה. הם רבו כי היא התעקשה להישאר פה אחרי שהחייל הטיפש זרק אותה. אבא שלה הגיע לארץ הקודש בפעם הראשונה בחייו כדי להחזיר אותה הביתה. היא לא עלתה למטוס. בתגובה, הוא הפסיק לממן אותה. היא הסתדרה בלי הכסף שלו.
באחד השבועות, קצת לפני הסילבסטר, נסעתי למילואים לשבוע. יום לפני כן רבנו מריבה ענקית. לא הכל מושלם ביחסים האלה, אבל המריבות היו מריבות בריאות, שרק קירבו בינינו יותר. המילואים התקצרו ביום אחד, והתכוונתי להפתיע אותה עם זר פרחים ענקי. הייתי בטוח שנשלים מייד כשאחזור. טעיתי. חיכה לי בית ריק ומעטפה מלאה כסף זר עבור שכר דירה של שנתיים. בנוסף, המתין לי מכתב.
היא כתבה לי שחזרה הביתה. שהגעגועים הרגו אותה. אבל מה שהיה חשוב בעצם, ואת זה הבנתי רק בין השורות, היה שהיא פשוט רצתה לחזור להיות נסיכה, ולא להיות תקועה באיזו דירה מסריחה.
אחרי שבוע היא התקשרה. פעם ראשונה שהיא דיברה איתי באנגלית. ובאנגלית הנסיכותית שלה היא פירטה בעל פה את כל מה שכתבה במכתב. אחרי רצף של רבע שעה של דיבור מצידה, היא שאלה אותי מה אני מרגיש. לא עניתי. פשוט ניתקתי.
חזרתי לעולם המציאות. הרמתי את הראש והבחורה שחלפה על פני בבית קפה המשיכה ללכת.
"נראה לי שהיא הבריזה לך. אני מצטערת, אנחנו סוגרים", אמרה לי המלצרית .
הסתכלתי עליה ברצינות ואמרתי במבטא אמריקני ובפוזה של רט באטלר האגדי:
Frankly, my dear, I don’t give a damn.
האימייל של רותם
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
