שיעור אזרחות באום אל-פחם
"איש ימין יכול לכבול את עצמו בבית הכנסת בגוש קטיף ולהתנגד לפינוי, אבל הוא חייב לעמוד על זכותו של האזרח הערבי לקבל את מה שמגיע לו כאדם וכאזרח בחברה דמוקרטית". אפרת שפירא-רוזנברג, הפעם על תקן מורה לאזרחות, אומרת תודה לחברי-הכנסת ריבלין ואורבך על הביקור באום אל-פחם
כלי התקשורת דיווחו השבוע בהרחבה על סיורו הראשון של רובי ריבלין בתפקידו החדש-ישן כיו"ר הכנסת. בלי להעליב אף אחד, אין ספק שלו היה מדובר בסיור אצל ועד עובדי המפעל המקומי לייצור ברגים בקרית גת, הרי שהסיור לא היה תופש הרבה כותרות. אבל יו"ר הכנסת בחר לפתוח את הקדנציה השנייה שלו דווקא אצל אם כל הפחמים, הלוא היא אום אל-פחם, השוכנת לה אי שם בואדי ערה. הוא ביקש, והם הזמינו אותו לסיור - לא צעדת מחאה עם כרזות ודגלים, אלא סיור רשמי, על פי הנוהל הרגיל של ראש העיר-בית ספר-גלריית אמנות (אגב, מעניינת מאוד ושווה ביקור באופן מיוחד) ואולי בסוף גם לתה עם בקלאווה.
עד כמה שבחירתו של ריבלין, איש ימין מובהק, ויותר מכך - של אורי אורבך, שנלווה אליו, לסייר דווקא באום אל-פחם היתה מפתיעה, מה שלא הפתיע היה הביקורת המתלהמת אך הצפויה מראש של חוגי ימין אחרים על עצם הביקור. כמו במקהלה מתוזמנת היטב, התפרצו להם כל אותם מגיני ארץ ישראל נלהבים בצהלות "בוגד" "מתרפס" ועוד כהנה וכהנה. הם מיהרו להטיל ספק בהיותם של ריבלין ואורבך אנשי ימין "אמיתיים" בגלל שהעזו לבקר אצל הערבים מתוך מקום של כבוד, נימוס ודיאלוג בגובה העיניים.
ואכן, אין ספק שהצעד הזה היה מבלבל. הוא בילבל, כאמור, את אנשי הימין הקלאסיים שלא הבינו איך אחיהם בוגדים בהם ונכנסים לעיר ערבית ללא דגלים מונפים, הוא בלבל את התקשורת שלא הבינה איך אנשי ימין יכולים לעשות משהו שלא מתוך פרובוקציה, והוא בילבל את אנשי השמאל שלא הבינו איך חבריהם הערבים הגישו בקלאווה למישהו שלא מחזיק בכרטיס חבר של "שלום עכשיו".
אבל אני חייבת לציין שמבחינתי, הצעד הזה סוף סוף עשה קצת סדר, הכניס קצת שפיות למערכת, ובאופן אישי חסך לי כמה שעות עבודה טובות. הכיצד? לאור העובדה ש"בזמני החופשי" אני גם מלמדת אזרחות לבגרות בתיכון, אחד הנושאים בהם אני עוסקת רבות הוא נושא זכויות האדם והאזרח במדינה דמוקרטית.
הרבה מאוד משאבים - אישיים, נפשיים ומקצועיים אני משקיעה בחידוד המסר שתמיכה והקפדה על זכויות אדם, זכויות אזרח, זכויות מיעוטים וכבוד לתרבויות אחרות שחיות בתוכנו אינה פועל יוצא של תפישת עולם "שמאלנית יפת נפש" (על אף שבאופן אישי איני רואה בביטויים אלה עלבון אישי או קללה) אלא פועל יוצא של חיים במדינה דמוקרטית.
אפשר "גם" ו"גם"
אני עמלה רבות בניסיון לנתק את הקשר האוטומטי שקיים אצל חלק מהתלמידות שלי – וכנראה גם אצל סביבתם הקרובה - בין השקפת עולם בנושא זכותנו על ארץ ישראל או פינוי יישובים, ובין היחס לאחר או לגר החי בתוכנו.
אני מנסה לדבר איתן על כך שאפשר להחזיק בתפישת עולם ימנית או שמאלנית, אבל שחייבים להתייחס לכל אזרח באופן שווה. להעביר את אותם תקציבים לחינוך, לא בגלל שאחרת הם ישנאו אותנו ויעשו פיגועים (מה שנכון) אלא כי כך מגיע להם בהיותם אזרחים. להשקיע את אותם תקציבים ברשויות המקומיות לא בגלל שרשות ערבית כושלת פותחת פתח לכניסה של התנועה האיסלמית הקיצונית (מה שנכון), אלא בגלל שבמדינה דמוקרטית לא יכול להיות שהביוב זורם ברחובות רק בגלל שחיים שם אזרחים בעלי מוצא מסויים. ועוד ועוד.
איש ימין יכול להפגין בכפר מימון נגד ההתנתקות,
ואולי גם לכבול את עצמו בבית הכנסת ולהתנגד לפינוי, אבל הוא חייב לעמוד על זכותו של האזרח הערבי לקבל את מה שמגיע לו כאדם וכאזרח בחברה דמוקרטית. דמוקרטיה, כך אני אומרת להם, איננה עניין של עמדה פוליטית אישית, אלא היא הבסיס לקיומה של החברה שלנו.
איכשהו, עד היום, זה לא היה נשמע ממש אמין. כנראה שבעיני התלמידות שלי אני לא ממש מייצגת עבורן את איש הימין הקלאסי, והן לא ממש ראו דוגמא חיה לכך אצל מי שכן נחשב ככזה.
אז בשם מורה לאזרחות קטנה מבית ספר מסויים אי שם בארץ, תודה לכם ריבלין ואורבך, על שיעור אזרחות אפקטיבי במיוחד שנתתם לתלמידות שלי, ואפילו בחינם.
