זבאלד או געוואלד

על הכריכה האחורית של הספר "טבעות שבתאי" מופיע ציטוט מתוך ביקורת שהופיעה בעיתון האחראי ביותר בעולם – ה"ניו יורק טיימס": "מהמם ומוזר ... הספר הזה הוא כמו חלום שאתה רוצה שיימשך לנצח". שבחים מופלגים לא פחות מצוטטים גם במגזין המשובח "ניו יורק רוויו אוף בוקס". ובדף פירסום שצורף לספר נכתב שזה ספרו השלישי של זבאלד שמתורגם לעברית, וכי השניים הקודמים "זכו בישראל להצלחה אדירה".

על פי רוב, איש לא מתייחס ברצינות לדברים כאלו; פרסומת היא אבק קל שמנערים מן הספר לפני שפותחים אותו. אלא שהפעם לא מדובר באבק, ובוודאי לא מדובר בעניין קל וזניח; גם אני ניגשתי אל הספר הזה ביראה, בציפיה, בכבוד ששמור לגדולים ביותר. שני הקודמים של הגרמני וו. ג. זבאלד שתורגמו לעברית – "המהגרים" ו"אוסטרליץ" – היו בשבילי פסגות של פרוזה.

אני אחלום לנצח? זבאלד (צילום: נייג'ל לוקהרסט)

ולא רק בשבילי; זבאלד היה פריצת דרך בשביל רבים. הוא לא רק כתב פרוזה אישית ייחודית ומרשימה, הוא גם פרץ דרך חדשה לספר סיפור. בעברית, למשל, מספרים בעלי נטיה הגותית, כמו רונית מטלון ודרור בורשטיין, אימצו את זבאלד כמורה דרך. הם  ספגו את הסיגנון של זבאלד אל עומק הסיגנון שלהם. כשם שדור אחד קודם לכן א. ב.יהושע מצא את קולו האמנותי כאשר ספג את ויליאם פוקנר, וכשם שנתן זך ודוד אבידן בנו את עוצמם מתוך דיאלוג עם ת.ס. אליוט.

כגודל הציפיה - גודל האכזבה

לפיכך, היתה סיבה לצפות לגדולות מ"טבעות שבתאי". אבל כגודל הציפיה - גודל האכזבה. ולא רק מזבאלד, גם מן המבקרים שהשבח, או הגנאי, שלהם הוא אוטומטי. כי "טבעות שבתאי" של זבלד הוא טקסט רע במיוחד, רע דווקא כיוון שחוזר ומופיע בו סיגנון הכתיבה הייחודי והמעולה של זבאלד. אלא שהפעם אבד לו התוכן המצדיק אותו. זה סיגנון נבוב. כמו הצייר סלבדור דאלי, שבצעירותו פרץ לאמנות דרך סוריאליסטית חדשה, וכשהזדקן נעשה ליצרן סידרתי של "סיגנון דאלי".

"טבעות שבתאי" הוא סיפור מסע שערך זבאלד, בין 1992 לבין 1995 בחוף המזרחי של אנגליה. אבל

כדרכו של זבאלד, סיפור המסע הוא רק מסגרת רופפת מאוד להפלגות ארוכות אל פרקי ביוגרפיה אחרים שלו, אל מפגשים עם אנשים אחרים, אל תחקירים שהוא מביא על סופרים ומדענים מן העבר, אל ספרים עתיקים וחדשים, ואל פרקים של ידע אנציקלופדי אמיתי או הזוי על הארכיטקטורה של בית המקדש בירושלים, או על תולעי המשי.

הסגנון המיוחד שעיצב זבאלד היה חשוב ומשפיע (למרות החיסרון של העדר מיניות אצלו; יש משהו מדכא וכוזב בעולם בלי מין) כי הוא הציע פתרונות לשאלות שהציקו לכותבים רבים ולקוראים רבים. האם ייתכן שסמכות המספר תישאר כפי שהיתה אצל פרנץ קפקא, או אצל פוקנר, בעולם שכל כך הרבה סמכויות קרסו בו?

זבאלד יצר אמון מחודש בפרוזה; בעולם בלי גיבורים קשה לנו לקבל את הגיבור-הסופר הממציא עולמות מדמיונו. הוא רכש את אמוננו בכך שהתחיל מן הלא-בדוי, מעצמו, מהאוטביוגרפיה שלו. אבל זאת היתה רק נקודת המוצא: משם הוא הפליג אל דמויות שהמציא, או אל סיפורים שונים לגמרי מסיפור חייו.

אי אפשר לנתק את עוצמת הסגנון שלו מהמטען שהשאירה אחריה מלחמת העולם השניה. העבר הגרמני רדף אחריו ואחרי הפרוזה שלו. הוא ביקש מהקורא לתת אמון בקולו האוטוביוגרפי, כי הרבה כל כך מן הקולות שמסביב שיקרו, השתיקו את הזועות שעשו, או שנעשו בהם.

זבאלד פינה מקום לאנשים, רובם פליטים, שנשארו חסרי-מקום, חסרי זיכרון, חסרי אחיזה. כך הוא יצר מתח עז, בלתי נשכח, בין קולו של אדם המספר עובדות שקטות מחייו לבין קולם של שרידי-תופת. מי שהתחיל ביומן אישי העמיד דיוקנאות עזי-קווים של אנשים שונים ממנו, שכמעט והיו לאנשים מחוקים. אוסטרליץ, למשל, לא יעזוב לעולם את קוראיו של זבאלד.

נסיעה ללא תחנות

איפה הדיוקנאות העזים האלה ב"טבעות שבתאי"? איפה האנשים שאפשר להגיע אליהם רק בצניעות, אבל אישיותם מקרינה כוח הישרדות? את מי יזכור הקורא אחרי שקרא את "טבעות שבתאי? איזה גימלאי מטוטש-קווים שמקדיש את ימיו לגידול זנים נדירים של פרחים? איזה אקדמאי שחוק שהתמחה בספרות גרמנית אבל מקדיש את ימיו ללימוד יפנית? הסגנון היומני של זבאלד יוצא כאן לדרך, אבל לא מגיע אל שום תחנה.

בנוסף, בספריו הקודמים נהג זבאלד לשלב בין פרקי היומן שלו לפרקי הבדיה. פעמים רבות זה היה ידע עובדתי אזוטרי מן הפינות הנידחות ביותר של האנציקלופדיות והארכיונים. גם השילוב הזה של הפיקטיבי עם הדוקומנטרי היה רענן, ועזר לסופרים רבים ליצור פרוזה שהסיפורים שבה צומחים ליד קרעי מציאות.

בניגוד לסגנון של גבריאל גרסיה מארקס, שעשה מהעולם כולו אגדה אינסופית אחת, אפשר לנו זיבאלד לשאול מה פנטסטי יותר- העובדות של המאה ה-20 או הבדיות עליה? סביב דמותו של אוסטרליץ, למשל, הביא זבאלד ידע עשיר ומפורט על הארכיטקטורה של תחנות הרכבת באירופה.

אוסטרליץ, שיצא חבול ומחוק מהרכבות שהובילו לאושוויץ, העדיף לעשות את שארית חייו בין תחנת רכבת

 אחת לאחרת, וסירב להתיישב במקום אחד. לכן היה טעם והיגיון למסמכים המפורטים שהביא זבאלד על תחנות הרכבת של אירופה.

לעומת זאת, ב"טבעות שבתאי" נחשף הקורא להפלגה אחת אל העובדות של דייג ההרינג בחופי אנגליה, להפלגה אחרת אל פרשה מההיסטוריה הסינית, ואל פרשה שלישית על תעשיית המשי בגרמניה.

הפלגות בחלל ריק

כיוון שאני מעריץ של ג'וזף קונרד נהניתי מאוד לקרוא פרק מרתק על חייו, אבל כל פרקי העובדות האלה הם הפלגות אסוציטיביות של כותב היומן, שאינן קשורות בקשר חזק אל מה שיש לו לומר. השיטוט של זבאלד בין נופים לקרעי אנציקלופדיות היה בספריו האחרים צורך עמוק, וחידוש ספרותי נבון, ואילו כאן הוא סגנון בחלל הריק.

כשסופר נעשה עבד לסיגנונו שלו, כאשר צורה מתרוקנת מתוכן, התוצאה היא לא רק משעממת. בספריו

הקודמים היה זבאלד סופר גדול של הטראומה הגרמנית, אבל ב"טבעות שבתאי" הוא סופר שעושה את הטראומה הגרמנית לבנאלית. כל הקטעים והפרגמנטים מובילים אותו בסופו של דבר אל הזוועה הנאצית. התוצאה היא שאנחנו מתבקשים להאמין שהשקיעה הכלכלית של מזרח אנגליה היא שואה קטנה, וגידול תולעי המשי הוא דגם למדיניות הגזע, וקונרד היה גם מעין פליט מאדולף היטלר.

אלה השוואות מופרכות; הלוואי שהבעייות של הרייך השלישי היו דומות לבעיות של מזרח אנגליה. הלוואי שהנזקים של תעשיית המשי היו דומים לנזקים של תורת הגזע. זבאלד היה סופר שחקר, ושקל, ומדד את האימה הגרמנית. ב"טבעות שבתאי" הוא נעשה לסופר טרחני ובנאלי של האימה הגרמנית.

הנטיה להעניק לסופר מינוי קבוע באזור הגאונים, או באזור הגרפומנים, היא מן הרעות החולות של עולם הספרות. הקורבן הראשון שלה הוא הסופר שנדבק אל התדמית שלו. הקורבן השני שלה הוא הקורא שלא קורא את הספר, אלא את ההילה שסביבו.

"טבעות שבתאי"/ וו.ג זבאלד, תרגום: טלי קונס. הוצאת כתר, 279 עמ'