שתף קטע נבחר

המהגר הנצחי

הוא עודד את הגרמנים לדבר גם על הסבל שלהם, הוא נהרג בגיל 57 בתאונת דרכים, והוא נחשב בעולם וגם בארץ לאחד מסופרי המופת של המאה ה-20. שירי לב-ארי עושה סדר בחיים וביצירה של וו.ג' זבאלד

"אי הנראות ואי המובנות של מה שמניע אותנו היו בסופו של דבר חידה גדולה גם בעיני תומס בראון, שראה את עולמנו רק כצללית של עולם אחר", כותב הסופר הגרמני וו. ג' זבאלד בספרו "טבעות שבתאי". זבאלד מתייחס לתומס בראון, למדן וסופר אנגלי שחקר את העולם וכתב על כך בספריו. אבל זבאלד בעצמו עסק באי הנראות ובאי המובנות של מה שמניע בני אדם לאורך ההיסטוריה האנושית. והוא כתב על כך בצורה כל כך יפה ומרשימה, שהפכה אותו לאחד הסופרים הטובים ביותר באירופה של המאה ה-20.

 

עד לפני כמה שנים לא ידעו רוב קוראי העברית על קיומו; הוא נהרג בתאונת דרכים ב-2001. שנה לאחר מותו ראה אור בעברית ספרו "המהגרים", והכניס אותו באיחור רב לתודעת הקוראים בישראל.

 

אחרי "המהגרים" ראה אור ספרו "אוסטרליץ", וכעת יוצא לאור ספר נוסף פרי עטו, "טבעות שבתאי"

(בהוצאת כתר בתרגום טלי קונס). הספר, שפורסם במקור ב-1995, אינו ספר פרוזה אלא מן ספר מסע והרהורים של הסופר, שחי שנים רבות באנגליה. אגב, בקרוב עתיד לראות אור ספר העיון שלו, "מלחמה אווירית וספרות" (בתרגום חנן אלשטיין).

 

ב"טבעות שבתאי" מטייל זבאלד באיזור מזרח אנגליה, אבל יוצא מן החופים והנופים אל סיפורים ידועים יותר ופחות בהיסטוריה האנושית. ג'וזף קונרד ושאטובריאן ופיצ'גרלד, המקרה של רוג'ר קייסמנט שיצא בפומבי נגד עוולות הקולוניאליזם והוצא להורג באשמת ריגול, מרד טאיפינג בסין, עוולות האימפריאליזם המערבי, הגירה, אסונות טבע, מלחמות, כיבושים, המצאות ותגליות מדעיות, ספרות ואמנות – כל אלה משמשים חומרים בכתיבה של זבאלד. וגם הספר הזה, בדומה לקודמיו, מלווה בצילומים ורישומים שמעניקים לו אופי תיעודי, אבל גם איזה נופך אניגמטי.

 

יש משהו אפוף קסם בכתיבה של זבאלד – זו כתיבה מעודנת, פילוסופית, מלאת ידע, מלנכולית מאוד, מעוררת השראה. אולי משום שזבאלד ידע לגעת ברגע ולחדור אל האמת מבעד למעטפות של המציאות. הוא כותב, למשל, על דגי ההרינג ועל האור הטבעי שמפיק גופם.

 

הוא מתאר את ניסיונם של שני מדענים בריטים להפיק מן החומר המופרש מגופם של דגי ההרינג מקור אור טבעי, שיכול להתחדש בכוחות עצמו. אבל הניסיון המדעי נכשל, והכישלון, כותב זבאלד, "לא היה אלא תבוסה זניחה למדי בתהליך הלא-נמנע ממילא של מיגור החשיכה".

 

קראו לי מקסימיליאן

וינפריד גיאורג מקסימיליאן זבאלד נולד ב-1944 בבוואריה שבגרמניה, למשפחה כפרית קאתולית. אביו שירת בצבא קבע, ובזמן מלחמת העולם השנייה שירת בצבא הנאצי, היה בשבי בצרפת ושב לגרמניה ב-1947. זבאלד היה בן שלוש כשפגש את אביו לראשונה. היחסים בין האב והבן היו טעונים, ולא בכדי העדיף זבאלד לאמץ לו שם פרטי אחר – מקסימיליאן – במקום השם שהעניקו לו הוריו.


זבאלד. על קו אנגליה גרמניה (צילום: נייג'ל לוקהרסט)

 

לשואת יהודי אירופה נחשף זבאלד בהיותו בן 16, רק כשראה סרט על מחנה ריכוז. אז גם החל לשאול שאלות. לאחר לימודי התיכון למד ספרות גרמנית באוניברסיטת פרייבורג, ובגיל 21 מאס בגרמניה ועזב לאנגליה, שם חי עד מותו. תחילה התגורר במנצ'סטר ולימד שם ספרות גרמנית, אחר כך עבר לנוריץ' במזרח אנגליה, ולימד לשון וספרות גרמנית באוניברסיטת מזרח אנגליה.

 

אף על פי שחי באנגליה, המשיך זבאלד לכתוב בגרמנית. יצירות הספרות הראשונות שלו פורסמו רק בשנות ה-40 לחייו. הוא עסק לא מעט בספריו במלחמת העולם השנייה ובשואת היהודים. הוא נמשך אל ההיסטוריה האנושית רוויית האסונות, ואל שאלות של זיכרון, גלות, אובדן, נדודים. כאמור, בדצמבר 2001 נהרג בתאונת דרכים, בגיל 57.

 

על שואת היהודים כתב זבאלד לא באופן ישיר, אלא בצורה עקיפה ומחוכמת יותר. ספרו "המהגרים" גולל ארבעה סיפורים של יהודים שגלו ממולדתם לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה. הגלות הפיזית שלהם הפכה לגלות נפשית. רופא אנגלי זקן שהוריו עזבו את ליטא לפני כניסת הנאצים, והוא מתגעגע לאנשים שאהב; מורה ממוצא יהודי שגויס לצבא הנאצי, ובתום המלחמה מבקש להצטרף אל חבריו היהודים; נער שעשועים יהודי ובן לווייתו; וצייר שמגיע לאחר המלחמה למנצ'סטר.

 

ספרו "אוסטרליץ", שהוכתר על ידי מבקרי ספרות כיצירת מופת, מספר על ז'ק אוסטרליץ, מן גבר חי-מת, חוקר ארכיטקטורה שנודד ברחבי אירופה ונמשך לבניינים מונומנטליים. המספר פוגש אותו בנקודות שונות באירופה – בבלגיה, באנגליה ובצרפת, ושומע ממנו על עברו, על הוריו, על הסוד הטמון בעברו, על חיפוש זהותו האמיתית. אוסטרליץ הוא שם המקום שבו התקיים קרב ידוע של נפוליאון, אבל זה גם שמה של תחנת הרכבת בפריז, משם נשלחו יהודי העיר אל מותם.

 

להבין את הסבל הגרמני

בסוף שנות ה-90, כמה שנים לפני מותו, הוביל זבלאד בגרמניה שיח אינטלקטואלי חדש, שניסה להשתחרר מכבלי האשמה הגרמנית במלחמת העולם השנייה, ולדון באירועים גם מתוך הבנה לצד הגרמני. זבאלד טען אז בסדרת הרצאות מעוררת מחלוקת, כי הספרות הגרמנית אחרי המלחמה הדחיקה את הסבל הגרמני, וכי עליה לאפשר לעצמה לספר על הטראומות של העם הגרמני, אחרת לא תוכל למלא את תפקידה בהשגת בריאות נפשית לאומית.

 

הכתיבה הספרותית של זבאלד, שבה החל בשלב מאוחר יחסית בחייו, שימשה לו מפלט מסוים מהחיים האקדמיים, כך התוודה בראיון שפורסם בכתב העת "בריק" ב-2002, והובא באתר האינטרנט "מכונת קריאה" של הוצאת בבל.

 

בראיון דיבר זבאלד על השימוש בצילומים בספריו; לדבריו, התמונות כוללות כמעט תמיד איזה מוטיב אניגמטי, ומספרות סיפור משל עצמן, "איזו רמה שנייה של דיבור חרש", אמר זבאלד בראיון. "הייתי רוצה ליצור פרוזה שניחנה במידה של דממה. הצילומים, בדרכם, מסייעים לי במהלך הזה".

 

"תצלומים הם זיכרון מרוכז או משהו כמו כמוסת זיכרון. יש משהו שהילך עלי קסם – ואני לא מדבר עכשיו על תצלומים שאנשים מצלמים היום בכמות מסחרית – בתצלומים ישנים, שצולמו בימים שבהם לאדם היו שתיים או שלוש הזדמנויות בחייו להצטלם... אם תביט באנשים שם תגלה שהם כמו פרומים בקצוות, דומים למדי לרוחות שאפשר להיתקל בהן בשיטוט ברחובות. האיכות האניגמטית היא כח המשיכה של התמונות הללו".

 

"לא הנוסטלגיה, אלא מה שנותר עלום בצילומים ישנים, שנדמה שבאו לעולם כדי להישכח, להיעזב

באלבום שייתחב בעליית גג או בארגז, שיתגלה, אם יתגלה, רק במקרה. האופן שבו אנו נפגשים בצמתים מכריעים בצילומים התועים האלה הוא מקרי וגורלי בבת אחת, וגורם לך לחשוב. לפעמים הוא גם גורם לך לרצות לכתוב".

 

סגנון הכתיבה של זבאלד משלב בין אמיתות היסטוריות ובין בידיון. לא פעם הסגנון הזה מטלטל את קוראיו, מתעתע בהם. "עצם הבחירה לספר סיפור משאיר אותך בלי ידיעה כמה מהסיפור מומצא", אמר. "אני מנסה בצורה מודעת למדי לחרוג מהשאלה הזאת, מסרב להתחייב לקו שבין בדיון ומציאות, מצביע על אי הוודאות שבין אמת לבדיה".

 

"בעיקר כי נדמה לי שרוב הזמן אנחנו משלים את עצמנו לגבי הידע שנדמה לנו שנמצא ברשותנו. אנו ממציאים אותו בתנועה, מיישבים אותו עם התשוקות והחרדות שלנו, וממציאים נתיב ישר כדי לפייס את עצמנו. אני רוצה לבחון מחדש את כל התהליך הזה שיוצר בסופו של דבר סיפור מאחה, משכך... כתיבת ספרות שלא לוקחת בחשבון חוסר ודאות מסוים של הדובר עצמו היא התחזות שקשה לי מאוד לסבול. כל צורה של כתיבה סמכותית, שהדובר משמש בה כמנצח, שופט ומוציא לפועל בטקסט, היא בלתי מתקבלת על הדעת בעיני".

 

את המעבר לחיים באנגליה הגדיר זבאלד באותו ראיון כתאונה היסטורית. "עזבתי את גרמניה בגיל 21

מהסיבה הפשוטה שלא ניתן היה למצוא באוניברסיטת פרייבורג אז בשנות ה-60 דבר ממה שחיפשתי. קשה להבין את המצב הזה היום, אבל בראשית שנות ה-60 מרבית המישרות במחלקות לגרמנית של האוניברסיטאות המקומיות אוישו – הדבר נכון לפחות לגבי הדרגים הבכירים – על ידי מרצים שהוכשרו בשנות ה-30, שהתמחו בשנים הללו, ושפעמים רבות לא רק הלכו בתלם אלא אף תרמו באופן פעיל במאמציהם האקדמאים לשנאת הזרים שפשתה בגרמניה מתחילת המאה".

 

"מובן שכולם שיקמו את תדמיתם לאחר המלחמה, אולם עברם הזה לא נעלם לחלוטין... בכל מקרה, איני חש בבית באנגליה, אני מחשיב עצמי כאורח. אבל אני מעריך בה מאוד את ההעדר הכמעט מוחלט של מבנים סמכותיים, ואת ההקפדה על שמירת הפרטיות".

  

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
טבעות שבתאי. השלישי שמתורגם לעברית
עטיפת הספר
לאתר ההטבות
מומלצים