אל תפסיקו לשבות עכשיו!

שביתת המנחים באוניברסיטה הפתוחה סוגרת 40 ומשהו ימים. היא מתבגרת. בימיה הראשונים היא היתה צעירה וצודקת. עכשיו מתחילים לזנב בה מאחור, לאגף אותה באסטרטגיות שקולות ומדודות, ניכרים בה קמטים... אך היא עדיין צודקת לאללה.

הנהלת האו"פ שהשיבה ב"גורנישט" נמרץ לדרישה להסכם קיבוצי בתחילת השביתה, עלתה ירושלימה לוועדת החינוך של הכנסת יחד עם נציגי המנחים. הוועדה קבעה כי "בסיום המו"מ יש לעגן את יחסי העבודה בהסכם קיבוצי, לכל הפחות בעבודת ההנחיה". אך מדיניות ה"חפשו את ההסכם הקיבוצי בסיבוב" נמשכה.

לפני כמה ימים ביצע עמית שלי, ד"ר מרדכי שורץ, תרגיל חביב ב"הפרד ומשול", שללא ספק נשא חן רב בעיני הבכירים. מבחינתו, האו"פ היא גוף נדיב, סבלני, רחום וטוב לב, ואם לצטט דברים בשם אומרם: "משרות המרכזים והמנחים אינן צמיתות ואינן מקנות ביטחון תעסוקתי, אולם מרכזים ומנחים רבים עובדים באוניברסיטה הפתוחה שנים רבות, ומעולם לא פוטר אדם מהאוניברסיטה הפתוחה באופן שרירותי".

וואללה, דוקטור? תאר לך שלפני מאה שנים היית קורא מאמר מערכת בנושא מעמד האשה שהיה כולל פיסקה: "נשים רבות, בחוצפה רבה, מתעקשות לקבל זכות בחירה כמו גברים, למרות שכל הבעלים בישראל מפרנסים את נשותיהם, ואף מעניקים להן כסף לבזבוזים, ומעולם לא דווח על אשה שבעלה העיף בבעיטה מהבית". בדיוק בגלל הרוח הפטרונית הזו צריך הסכם קיבוצי, ומהר.

ואם כבר מדברים על כסף, מוטק'ה, במצעד "האנשים שאוכלים הכי הרבה חרא באופן אישי בגלל השביתה באו"פ", אפשר לדרג במקום השלישי הרחק מאחור את הנהלת האוניברסיטה הפתוחה. מגובים בביטחון תעסוקתי טוטאלי, המצוקה שלהם היא בעיקר פסיכולוגית, ולכל היותר נכנסת בקטגוריה של "אי נעימות קלה עד גבה גלית". במקום השני, בתחרות צמודה על המקום הראשון, ניצבים הסטודנטים. הם מאבדים זמן יקר, הם עומדים לבזבז עוד זמן וכסף בהמשך, החיים שלהם חטפו זץ רציני, והם חווים חוויה פסיכולוגית בעייתית יותר – אי וודאות.

במקום הראשון ניצבים המנחים. לא בגלל שהם קורבנות מסכנים. בגלל שחודשיים לא נכנסת להם משכורת. קטונתי מלדבר בשם כולם, אבל אני יכול לספר שהבנקאית שלי פתאום התחילה להתעניין בי, ובעיקר באלפי השקלים שכבר חודשיים דופקים נפקדות מהחשבון. סיפרתי לה על השביתה, והרגעתי אותה שאני מנסה להשלים חוסרים. היא בישרה לי שאין לה בעיה שאמשיך לעשות סדנאות וללמד בהם את עם ישראל לחשוב מחוץ למסגרת, אבל שלא אתחיל אפילו ברמז לחשוב מחוץ למסגרת האשראי שלי.

בזמן האחרון נשמעו קולות שקראו להפסיק את השביתה ו"לחזור לשפיות". אני מניח שאצל חלק מהמעורבים נתפס המאבק של המנחים כמפגן של אי שפיות. האמנם? הבה ונבדוק כיצד אלברט איינשטיין הגדיר את המושג. "אי שפיות פירושה לעשות את אותם דברים שוב ושוב, ולצפות לתוצאות שונות". ברוח הגדרה חותכת זו, וממעמקי שלב האמצע של השביתה, צריך לזכור – בתוך שיגרת ההרדמה האסטרטגית של ההנהלה, שנמשכת דה פקטו כבר שנים ארוכות, המאבק המטלטל והעיקש של המנחים היה ונותר האקט הכי נורמלי שראיתי מזה זמן רב בין כותלי האקדמיה. יאללה. ממשיכים.

גיל ונטורה, פסיכולוג ומומחה לחשיבה יצירתית, מרכז הוראה ומנחה באוניברסיטה הפתוחה