כשאהובי היה חוזר ממסע, הוא תמיד נראה זר
היינו מתיישבים, הוא פה ואני שם, או ביחד, ומנסים לחבר את הגשרים מחדש. לקשור את הקשרים. הוא היה בונה קצת ואני הייתי בונה קצת, ובכל פעם לא האמנתי שנצליח להקים את הגשר שהיה בינינו. לשמר את הצער, סיפור לתחילת שבוע
הייתי אומרת לעצמי, את הרי מכירה את האיש הזה. האיש הזה הוא בעלך. אבי ילדייך. ובאותו זמן הייתי שומעת בראשי את הקול הקורא לי לחקור את הזר שזה עתה נכנס בדלת וחיוכו ידוע ובראשיתי בו-זמנית.
כך היינו מתיישבים, הוא פה ואני שם, או ביחד, ומנסים לחבר את הגשרים מחדש. לקשור את הקשרים. הוא היה בונה קצת ואני הייתי בונה קצת ובכל פעם, כן, בכל פעם, לא הייתי מאמינה שנצליח להקים את אותו הגשר שכבר היה בינינו. זכרונות היו עולים בי, כמו למשל, במקום הזה עמד בסיס הגשר שעליו אהבתי להישען. שם נמתחו החבלים הארוכים, ובאופק היה ערפל שהסתיר את קורות הברזל ואת עמודי האבן וגרם לי לתהות עד לאן ממשיך המבנה העצום.
המחשבה שאהובך אינו האדם שאתה מכיר, או רע מזה, שהוא זר בתחפושת של מי שבטחת בו והנחת בידיו את ידייך לתמיד, היא מהסוג שאינו נותן מנוח. לא הייתי מניחה לו לקום ממקום מושבו, פחדתי שכשישוב מהחדר האחר או אפילו מהשירותים אגלה שהשתנה עוד, ושעכשיו איני מצליחה למצוא בו גם לא את המעט שמצאתי קודם.
אהב לספר על האנשים הבלתי ייאמנו שפגש
כך ישבנו שעות ארוכות, והוא מעולם לא קימץ בסיפורים. אהב לספר על קורות דרכו ועל האנשים הבלתי ייאמנו שפגש. הסיפורים היו נפתלים לעתים, כמו השבילים הצרים שבהם טייל ושלאורכם נעצר אחת לכמה שעות כדי לצייר את מחשבותיו בקווים מהירים, פשוטים. הוא הקפיד שלא לכתוב אפילו מילה אחת. רק הציורים היו ההוכחה למקומות שגם הם לא ייאמנו, ושאליהם הגיע, בדרך כלל במקרה.
"וכאן ציירתי אותך", היה אומר. זה היה הרגע בו הייתי מתעוררת מעט מתוך החלום האכזרי שלתוכו שקעתי לאור יום, ושבו האדם הקרוב לי ביותר הוא גם הזר הבלתי ייאמן שיושב, עדיין בבגדי המטייל, בסלון הבית שטיפחתי לבדי בשבועות הארוכים שעברו. הוא היה מוציא את אחד הציורים שגולגלו כמגילות ונשמרו יחדיו, כ-40 או 50, בתוך תיק בד צהבהב. שם היה הזמן מגלה חסד ועוצר לשעה קלה כדי להניח לי ממירוץ המחשבות ומלטף אותי על ראשי ומזכיר לי שכל אותן שנים בהן חייתי עם האיש הזר, עם הצייר המטייל, לא היו כמי הנחל הנעלמים אל ים, אלא זרמו כיובל המפכה בין אבנים חלקות. שם אהבתי לקפץ ביניהן, שם מצאתי את שלוות חיי. הייתי מביטה בציור ומביטה בו, וכך, במאמץ מסוים, שהלך ופחת, חיפשתי ומצאתי את הקשרים בין האשה שתווי גופה שורטטו בקלילות על הדף לבין איש הפרא, שרק בעוד שעה קלה ארשה לו לקום מהכורסה ולהיכנס להתרחץ.
אתה איש הפרא שלי, הייתי אומרת לו במחשבותיי. אתה איש הפרא שלי.
בלילה המחשבות היו קלות יותר ופחות מאיימות
בלילות הראשונים מאז חזרתו הייתי ישנה לבדי ואיתו. שמחתי שהמיטה נוחה לי כתמיד ושאני מצליחה לשקוע בתוך החלומות הצבעוניים הארוכים לכאורה, שמהם נהניתי מאז ומעולם. בין החלומות, אולי בזמן שבו הייתי מתהפכת על המיטה מצד לצד, הייתי נתקלת בו. גוף לא גדול במיוחד, שיער ראש מתולתל ומלא, אף מחודד, שפתיים עבות שאותן כינה 'שפתי הברווז שלי'. בלילה המחשבות היו קלות יותר ופחות מאיימות. אמרתי לעצמי שהאיש הזה הוא הרי אהובי, וכך המשכתי את שנתי.
בבקרים, כשהאיש עוד ישן במיטה שהיתה למשך תקופה מיטתי שלי בלבד, הקדמתי להשכים כדי להתיישב מול המחשב ולכתוב את סיפוריי. אלה נטו להפוך קצרים יותר לאחר חזרתו, ומעולם לא הצלחתי לפרש לעצמי מה פשר התכווצותם.
ניסיתי ללכוד את יופיו אם היה ואת כיעורו, שכן בכל זר יש מזה ומזה, ומעולם לא הצלחתי אלא להתקרב אליהם ולחכך בהם את מחשבותיי עד שהלכו וקהו והתערבלו אלה באלה ולא נותרה אפילו מחשבה אחת בהירה. עכירות המחשבות הפכה למצוקה שגדלה להיות בכי שנשמע רק בשעות שהיה יוצא מהבית והולך להיפגש מחדש עם שכונת מגוריו, בתיה ואנשיה. רבים מהם היו חבריו הטובים, אבל כאלה היו לו בכל מקום.
אני זוכרת שמכונת הכביסה התחילה לרעוד ביום ההוא והפחידה אותי בקולותיה העצומים. איני זוכרת במדויק מה היתה השעה שמעבר לה לא המשיכו מחוגי השעון לנוע מעולם. ככל הנראה היתה זאת שעת אחר צהריים מאוחרת, לקראת שקיעתה של השמש. הימים היו ימי הקיץ. אהובי עתיד היה לחזור מיפן, לאחר שבעה שבועות שטייל בשלושה מאיי הארץ ההיא. איני יודעת איזה שד התיישב בתוכי, שכן למדתי שלא להכין דבר עבור האיש הזר שיתגלה בדלת. אבל דווקא ביום ההוא החלטתי לפנות את סל הכביסה כך שיוכל מיד להשליך את בגדיו המלוכלכים לתוכו. הרי אם רק יעשה כך, למחרת יהיו הבגדים תלויים על החבל, יבשים למחצה, מתנודדים בקושי ברוח הבוקר הצנועה.
קובר את כפות רגליו בתוך רצפת הסלון, מבטיח לי שלא יזוז
עם רדת החושך נכנס איש הפרא בדלת ופנה אל הכורסה, כמו אל נמל מבטחים. בקלות יכולתי לדמיין איך הוא משליך בזרועותיו את החבל הכבד שלקצהו קשור עוגן הברזל הלווייתני ואיך הוא קובר את כפות רגליו בתוך רצפת הסלון, מבטיח לי שלא יזוז מן החדר בשבועות הקרובים ומבטיח לי באותה עת כי בבוא הזמן יתנתק מנמל הכורסה בדרכו לארץ אחרת, אולי אחת שלא שמעתי עליה מעודי.
חיכיתי. מכל המילים שבסיפור זאת היתה החשובה מכולם. חיכיתי. על פי רוב בחרתי בימי שובו לספוג מהאיש עד שיצוץ בי הביטחון מחדש. בפעם ההיא התברר לי שהציפייה היתה כזאת שמצאתי עצמי צפה מעל מחשבותיי הרגילות, נהנית מהתחושה החדשה, ובד בבד דואגת שמא אני עושה דבר שאיני מיטיבה לעשות.
ובכן, הוא הישיר את עיניו הפראיות לתוך עיניי. אני זוכרת שמכונת הכביסה עמדה פתוחה בחדר הקטן שהיה צמוד למטבח ושדלתו היתה פתוחה. רציתי לומר דבר מה בקשר לבגדים, אבל הוא פתח את תיק המסעות שלתוכו ניתן לשפוך את כל תכולת ביתנו כבמעשה קסמים, ואז הוציא מתוכו כך וכך בגדים שזעקו לניקוי.
האם צדקתי?
עוד ועוד בגדים הוצאו, ובין סקירה של התחתונים והגופיות, המעילים והחולצות שנערמו לצד הכורסה כגבעה צבעונית ורבת צורות, דומה מכל לגבעות שהיו מתרוממות בחלומותיי הארוכים, נעצתי את עיניי גם בו, באיש הזר, באהובי, באחד, וביקשתי לרצות את כל משאלות לבי. לדעת מי האיש הזה. מי הוא באמת?
כשתיק המסעות שכב כגווייה חסרת חיים, מרוקן מכל תוכן, אפור ומלוכלך, נשען האיש לאחור על הכורסה ועצם את עיניו. הוא נשם נשימה עמוקה, כמו מזכיר לי את מה שנפשי הדקורה ניסתה בכל כוחה לשכוח.
מילותיו האחרונות בסלון ביתנו היו, "בקיץ נהיה חם, נכון?"
הוא לא הביא את תיק הבד הצהבהב. הוא לא הוציא מתוכו את הציורים שהיה מצייר. הוא לא פרש אותם מולי. הוא לא הראה לי את הציור שבו אני מופיעה, אהובתו הנשכחת ואהבתו השוכחת. הוא לא הביט לתוך אף ציור ולא התעכב על אף פרט בציור, ולא פירש אף אחד מהפרטים שעליהם לא הצביע. הוא השאיר על פניו רק את זרותו ואצבעות ידיו, אלה שאחזו במכחולים בפינות עולם רחוקות, הונחו שקטות על מסעד הכורסה ולא זזו. מילותיו האחרונות בסלון הבית שלנו היו, "בקיץ נהיה חם, נכון?" אחר כך באו מילים שממילא לא היה לי בהן עניין.
כמו למשל הסיפור על האשה היפנית שהכיר ועל שני בניה הקטנים שאימצו אותו כאב. הם אימצו אותו. כאב.
במשך כל שנותינו המשותפות, האוהבות, לא עזבתי את ארצי. הוא היה נוסע ואני הייתי יושבת במקומי. על פי רוב לא חיכיתי, אבל תמיד חשבתי. לא היה בי צער מעבר לזה הנחבא בין קירות נפשן של כל הנשים בכל הערים ובכל הארצות, והחלומות שלי הצבעוניים המתיקו את הלילות ולא איכזבו. את הימים המתקתי בעצמי בכתיבת הסיפורים.
כשעזב את הבית ונסע אליה ואל שני בניו החדשים ביפן החלו הסיפורים מתארכים, עד שמצאתי עצמי עומדת על סף סיומה של הנובלה הראשונה שלי. 20,000 מילה, פחות או יותר, על אשה המחליטה לצאת את ארצה בפעם הראשונה ולגלות אם כוחה לכתוב סיפורים עומד לה גם מחוץ לגבולות חייה המוכרים.
לא כתבתי אפילו מילה אחת כשהגעתי לשם, אל הארץ החדשה ששמה לא היה חשוב יותר משמן של כל הארצות האחרות. רק את בלוק הציור ראיתי בעיניי ואת פניו הפראיים שאותם ידעתי כי לא אראה שוב.
זאת היתה הדרך שלי לשמור על חלומותיי הצבעוניים
הייתי הוא, בפעם האחרונה. על גדת הנהר שרחבים כמותו לא העזתי לחלום גם לא בחלומותיי הראוותניים ביותר ציירתי את ציורי הראשון. האם כך הרגיש כשידיו העבות חלפו מעל נייר הציור, אוחזות במכחול ומבקשות לרשום את המחשבות על אודות האשה הרחוקה שביקשה לשמור על חייה כפי שהם? האם נהנה לצייר אותי בקווים הכללים, הפשוטים, שחברו יחד לתמונה שהיתה מובנת לי יותר מכל חפץ אחר בעולם? במשך כמה שעות עמד וצייר אותי?
לא הייתי מוכשרת כמותו ביכולת לצרף קווים של צבע לכדי עולם שיש בו אמת ויש בו כובד. ומי יודע אם ניסיתי לדמות לו גם בכשרונו. זאת היתה הדרך שלי לשמור על חלומותיי הצבעוניים, וכמה ששמחתי לגלות שגם מחוץ לביתי ומחוץ לארצי אלה המשיכו להתקיים.
בניגוד לחששותיי, חיי לא עמדו להסתיים.
מובן שהמשכתי לאהוב אותו.
את הציור שלחתי ליפן, ומשם קיבלתי מכתב תודה וברכה להמשך הדרך. היתה גם התפעלות מזה שנסעתי לבדי אל מחוץ לארצי. היה בברכתו משהו ממית, ואולי גם ריח של רעל אמיתי, ועד סוף הערב מצאתי עצמי משליכה את המכתב לנחל אחר, שלידו עוד המשכתי לצייר תקופת מה, עד שתמו הקווים ונעלמו מריחות הצבע ולא ראיתי מול פניי את בלוק הציור ולא את הכן. רק הנוף נותר מול עיניי, זר ופראי ומעורר מחשבות.
חזרתי לכתוב את סיפוריי. אלה התכווצו לעתים, והתפשטו בזמנים אחרים, כמו נפשי שלי, שהצטמצמה והתרחבה לסירוגין. ידעתי שבאחד הימים אצטרך לשוב לביתי, וכמוהו הרגשתי בפעם הראשונה את הצער הקל שאוחז בגוף ואף את רעידתו הקלה אל מול מחשבות השיבה. תפסתי בכל כוחי בתחושת הצער וחיבקתי אותה אלי וביקשתי לנשקה ומה לא עוד עשיתי כדי להבטיח שזאת לא תעזבני, לא עכשיו, לא מחר, לא לעולם.
סוף סוף היה אהובי מוכר.
ברור וצבעוני מאי פעם.
סוף סוף הוא היה בתוכי.
גם אם רחוק וחסר כוונה לשוב.
לפנייה לכתב/ת 
