ספרי ילדים: לאן נעלמו הטובים והרעים?
בסיפורים של היום הרעים הם רק "אחרים" והמכשפה היא בסך הכול מפיקת מסיבות יצירתית. רינת פרימו מתגעגעת לימים בהם המכשפות היו רעות ואבירים לקחו החלטות של חיים ומוות
עד לא מזמן, לא חשבנו שילדים הם כל-כך חשובים. כלומר, הם היו מתוקים, כשהנזלת לא חרשה שני שבילים ירוקים באמצע הפנים המטונפים, הם היו כוח עבודה זמין וזול, הם היו נמוכים וחלשים ולכן היו חייבים למלא את פקודות המבוגרים וזהו. די מהר, בגיל 13-14, הם ילדו ילדים משלהם ויאללה, דור חדש. לפעמים אני מתגעגעת לזמנים ההם. בעיקר כשהבת שלי, רווקה זקנה בת 11 וחצי, צריכה הנחיות מפורטות מדי בנפתולי החיים, הנחיות כמו תזכורת לגרוב את הגרב השני אחרי שגרבה את הראשון (ועכשיו לנעול, ועכשיו לשרוך, ועכשיו לעמוד, ועכשיו ללכת לבית הספר. מה, חופש?!)
לפי מה שמספרים על "פעם", הם לא פחדו כל-כך וכל הזמן על נפשם הרכה של הגוזלים. כולם גרים בחדר אחד ואמא ואבא עושים עכשיו את אחיך התשיעי, אז לכי לקחת כוס מים לבד, בסדר? מה מאיפה? מהנהר בעיירה הסמוכה, כמובן.
כמובן שאין להסיק מזה שאני מתגעגעת לזמנים בהם הבילוי המשפחתי היה לבוסס בתעלות פתוחות של ביוב כדי לצפות בצוותא בהוצאות להורג בכיכר העיר, אבל תודו שגם אם החיים אז לא היו מהנים יותר או "נכונים" יותר, הם בטח היו גדולים יותר. ואולי לא היו אלה החיים שהיו גדולים – רק הסיפורים.
יומנו של חנונוזאור
שני ספרים משעשעים ומהנים נחתו אצלנו בבית: "חנונוזאור רקס" של הסופרת ג'וליה דונלדסון ו"סר צ'רלי בן גרבים וההרפתקה הגדולה באמת" שכתבה ואיירה קריסטינה סטיבנסון. "חנונוזאור רקס" מספר על דינוזאור-ברוזן שביצתו מתגלגלת בטעות לקן של טי-רקס. הוא נצר ביולוגי למשפחה צמחונית למהדרין אבל נולד למשפחה טורפת וצמאת דם.
כמובן שיש כאן קריצה אל הברווזון המכוער של אנדרסן, אבל כאן יש דגש מיוחד לצמחונות נגד הבשריות ואין ספק לטובת מי מכריע הטקסט. מצד אחד של המפה הפוליטית מגעגעים הברוזנים: "הידד לנהרות! הידד לירוקת הביצות! הידד לבטן מלאה בנרקיסים ובאצות!" ומן הצד השני של הנהר שואגים הטי-רקסים: "הידד למלחמה! הידד לציידים! הידד לבטן מלאה בדינוזאורים-ברוזנים!"
בסופו של דבר, הברוזנים, בעזרתו של החנון הקטן, מביסים את הטי-רקסים שרוצים לטרוף אותם ואף אחד לא מקפח את חייו חוץ מכמה אצות ונרקיסים.
סר צ'רלי
גם הספר השני עושה מהלך דומה. "סר צ'רלי וההרפתקה הגדולה באמת" משתמש בפואטיקה מזמנים אחרים, פואטיקה של מסעות אבירים ויצורים מבעיתים העומדים בדרכם, אבל הוא משתמש בכלים האלה כדי להעביר מסר צמחוני. זהו מסר שמתאים לתקופה שלנו בה אין "טוב ו"רע" גדולים, אלא רק "משעשע" במקרה הטוב, ו"מגוחך" במקרה הפחות טוב.
נתחיל בשם, הוא משתמש בכל השבלונות המוכרות של מסע אבירים "לחיים ולמוות", למצוא את הגביע הקדוש או למות, אבל מגחיך אותם. סר צ'רלי בן גרבים אינו שם של אביר אמיתי. איור הכריכה מראה ילד שאמנם מחזיק חרב, אבל עיניו פעורות בפחד והוא נראה, בעיקר, חמוד וקצת לוזר. אנטי-גיבור. גם היצורים המבעיתים באיור הכריכה לא באמת מפחידים. כולם – ה"טובים" ו"הרעים" נראים קצת חמודים וקצת טמבלים.
העלילה עושה שימוש, שוב ושוב, באבני היסוד מהן בנויים הסיפורים הגדולים: "היה היה לפני שנים יער שחור משחור, שבו עצים עבותים נאנקו, יצורים מבעיתים יללו..." עד כאן, מדובר במיתולוגיה מהסוג הישן, אבל המשך המשפט ממקם אותנו באזור האירוני והמגחיך: "...ויבטושים מדשדשים חכו לדגדג לכם באצבעות הרגליים".
קודם כל, כפיים על המילים "יבטושים מדשדשים". אפשר לסמוך על גילי בר-הלל סמו, המתרגמת, שתייצר "מילות-מזוודה" קסומות כמו יבטושים שהם גם יתושים וגם יבחושים, ואני בטוחה שכאשר הם לא מדשדשים, הם מתעטשים.
לכל אורך הסיפור, נשלפות שוב ושוב הסכימות המוכרות מהאגדות והמיתולוגיות, ושוב ושוב הן הופכות לבדיחה צמחונית. כאשר סר צ'רלי פוגש שישה יצורים צוררים, הוא שולף את החרב שלו כמו כל אביר גיבור ו... (הופכים דף בשביל המתח) חותך את הכריכים שלו לחצי ומאכיל אותם. כאשר סר צ'רלי פוגש דרקון נושף ורושף, הוא מוציא את בקבוק המים שלו, משקה אותו ומכבה את האש. כאשר הוא עובר את כל תלאות הדרך ומגיע למגדל, ואפילו פוגש נסיכה ומכשפה, מיד מתברר שהנסיכה לא בוכה כי המכשפה מתכוננת לאכול אותה, אלא כי יש לה מסיבת יום הולדת ואף אחד לא בא בגלל כל היצורים והדרקונים בדרך.
"ההרפתקה הגדולה באמת", אם כך, מתבררת כמסע לקראת מסיבת יום הולדת ואין ספק שמדובר במסר מקסים, חברי, מצחיק ומאוד מאוד צמחוני.
אפשר, בבקשה, להגיע לשורה תחתונה? באמ'שלך, אתם אומרים ובצדק, מה את בעצם אומרת? כולה ביקורת על ספרי ילדים ולרועיקי יש יומולדת בשבת, לקנות או לא לקנות? ולאיזה גיל זה מתאים?
אז בשביל רועיקי נגיד ששני הספרים כתובים ומאויירים בכישרון ובחן ובהחלט ראויים להתמקם על המדף שלו. בעיקר אהבתי את "סר צ'רלי בן גרבים וההרפתקה הגדולה באמת". הוא מפתיע ומצחיק וגדוש בהפתעות צורניות של דפים נפתחים לכל הכיוונים.
אבל ספרי ילדים אומרים משהו על התקופה שבה אנחנו חיים וכדאי לבחון את המסרים שעולים משני הסיפורים האלה ומהרבה אחרים. יש משהו צמחוני בעידן שלנו. הטוב והרע והמאבק ביניהם כבר לא באופנה. אנחנו והילדים מוזמנים לראות שה"רע" הוא בסך הכל "אחר" לא מובן ("אמנם הם היו יצורים שעירים ומבחילים, אבל הם פחדו מסר צ'רלי בן גרביים יותר משהוא פחד מהם!"), שבמקום להרוג אותו, אפשר להאכיל אותו בכריכים, שהמכשפה היא בסך הכל מפיקת מסיבות יצירתית עם בעיה גאוגרפית – המועדון נמצא באזור הלא מבוקש של העיר, זה עם היבטושים המדשדשים.
אז מה, זה טוב או רע שאין טוב ורע? אין לי תשובה. ככה זה. אישית, אני שמחה שילדי ניזונים, לצד סיפורים משעשעים מעין אלה, גם מסיפורים בשריים יותר: על מכשפות רעות באמת, על אבירים גיבורים שצריכים להכריע הכרעות מוסריות של חיים ומוות.
לקינוח מזין, אני מזמינה את הפילוסוף הצרפתי, ז'אן בודריאר, שמדבר על "קריסת הקטבים" בעידן שלנו, עולם שכבר אינו מתקדם על-ידי קונפליקטים בין טוב ורע, משום שכבר אין טוב ורע. זהו עידן של סימולציות, העתקים ללא מקור: "אנשים אינם נוגעים זה בזה. לשם כך יש תרפיית מגע, אינם הולכים, הם עושים ג'וגינג. ממציאים מחדש את המחסור או את הסגפנות או את הטבעיות הפראית שדעכה". אפשר לחשוב על זה רגע או שניים, לא?
- סר צ'רלי בן גרבים וההרפתקה הגדולה באמת. קריסטינה סטיבנסון. נסח עברי: גילי בר-הלל סמו. אגם הוצאה לאור.
- חנונוזאור רקס. ג'וליה דונלדסון. איורים: דיויד רוברטס. נסח עברי: שהם סמיט ואמנון כץ. כנרת בית הוצאה לאור.
- רינת פרימו היא סופרת ילדים, מחברת הספרים: "זהרורים", "איה, אאוץ', אווה", "אמא מושלמת" ועוד.
לפנייה לכתב/ת 
