אל תזכירו לי שאני פנוי כמו טקסי לפנות בוקר
להיות רווק בן 24 במגזר הדתי זה לא כיף. אתה בדרך כלל מסומן על ידי בנות המין הנשי כרווק "עם ותק", שלא לדבר על תופעת "שיעורי התורה" שהפכה להיות שם קוד למפגש פנויים פנויות
אני לא סגור עדיין למה ט"ו באב הוא חג האהבה, זאת בשל העובדה שרק אירוע אחד שקרה באותו היום קשור איכשהו לאהבה (בינינו, חטיפה של בנות בכרמים זה לא בדיוק שיא הרומנטיות). אבל בדבר אחד אני בטוח: מי שקבע את חג הזה לא הביא בחשבון את האנשים הרווקים, ויותר מזה - את החברים הנשואים/יוצאים שלהם.
ככל שזה נראה אטרקטיבי, להיות רווק בן 24 במגזר הדתי זה לא כיף. אתה מגיע הביתה כשבמקרה הטוב אתה עם עוד שלושה שותפים (שבמקרה הטוב הם בגיל שלך פלוס מינוס, במקרה הפחות טוב הם במצב של רווקוּת גריאטרית), בדרך כלל באזור דתי בורגני, אם זה בירושלים או בגבעת שמואל תובב"א (ראשי תיבות של "תתחתן ומהר במהרה בימינו אמן"), חתול פרסי שמן זרוק על הספה מול הטלוויזיה ואריזה של בורקס תפוח אדמה שנשארה משבת שהיתה אצלך לפני חודש וחצי.
במקרה הפחות טוב, אתה בחדר של ארבעה על חמישה מ"ר בתוך הבית של אבא ואמא, שמתחילים לשמוע שירים מזרחיים עכשוויים ("מונו, מונו") כחלק מתהליך גילוי החיים מחדש בגיל העמידה, יחד עם האח בן ה-18 שנמצא בשלב של מרד בדת. אין שילוב גרוע יותר מזה, ואני כבר לא מזכיר את המבטים שאתה זוכה לקבל מגברת פניה מרקוביץ' כשאתה מגיע לבית כנסת בשבת בבוקר, לפני קריאת התורה, בלי טלית...
מלאכת איתור מקום הבילוי הפכה לבלתי אפשרית
ולא מספיק שאין לאן לחזור – גם אין לאן ללכת לבלות. המספר המוגבל מלכתחילה של מקומות בילוי "הגונים" וכשרים אך לא יקרים (בכל זאת, אנחנו סטודנטים, לא?) מצד אחד, והצורך לא לחרוש את אותם מקומות מצד שני, הופכים את מלאכת איתור מקום הבילוי לבלתי אפשרית.
הרי בינינו, כמה אפשר לשבת באותם בתי קפה מפורסמים בפתח תקווה או בגבעת שמואל (בלי להזכיר שמות), מבלי להימאס לגמרי על ידי בעלי המקום והמלצריות שצריכות לסבול את הבדיחות המגזריות הלא מצחיקות שלך בכלל? ולא, הבדיחה על כוס הקפה שממלא את עצמו כמו בנס פך השמן לא מסתירה את העובדה שאתה קמצן ולא מצחיקה בכלל.
בנוסף, אתה בדרך כלל מסומן כרווק "עם ותק" על ידי בנות המין הנשי (בדרך כלל אותן הבנות, באותם המקומות, רק אולי זוג הנעליים ישתנה), שלא לדבר בכלל על כל תופעת "שיעורי התורה", שהפכה להיות שם קוד למפגש פנויים פנויות, עם זמזום קל של רב שחופר ברקע.
פתאום כל ליצן הופך להיות קפטן סטובינג
מה שעוד הופך את המצב לבלתי נסבל הם החברים שאך זה אתמול היו איתך באותה הסירה, ובמזל של רגע הפכו לבעלי ספינה משלהם – ספינת האהבה. פתאום כל ליצן הופך להיות קפטן סטובינג וכל ילדה מבולבלת הופכת למינימום ג'ולי מקוי.
מאותו הרגע הם מרשים לעצמם להגיד לך את מה שהם חושבים עליך בצורה הכי פוגעת שאפשר (טיפ: זה שמתחילים את התוכחה בצמד המילים "אתה חמוד...", לא הופך את זה לפחות פוגע), ובעיקר להפוך אותך לאיזה אתר ריכוז ומיחזור של חברים/חברות רווקים/רווקות שלהם, וזה כדי ש"מי יודע, אולי אנחנו נרוויח שליש גן עדן...".
אז מה אנחנו רוצים? אנחנו רוצים שתתנו לנו שקט. זה בסדר, אנחנו לא צריכים שתזכירו לנו את זה שאנחנו פנויים כמו טקסי בדימונה בשתיים לפנות בוקר – אנחנו יודעים את זה. נסו להשיג את חלקכם בגן עדן בדרכים אחרות...
האימייל של דניאל
