"הייקה מהעמק": פרק ד'

בפרק האחרון בסדרה המוקדשת לאליעזר סקלרץ, נתלווה עימו לקבוצת פליטי שואה יהודים שעושים את דרכם ממחנה בגרמניה ברכבת ובאונייה - עד לארץ ישראל

נדב מןפורסם: 07.08.09 , 00:57

בפרק הרביעי והאחרון בסדרת הכתבות המוקדשת לחייו של אליעזר סקלרץ, נביא צילומים בליווי קטעי היומן שכתב אליעזר סקלרץ לאורך שליחותו באירופה, במהלכה פעל להעלאת ניצולי שואה לישראל.

אנחנו נמצאים במחנה בוחולט (Bocholt) שבאזור השליטה הבריטי במערב גרמניה. כאן מתרכזים יהודים פליטי השואה תחת פיקוח של אונרר"א. אליעזר סקלרץ ושותפיו השליחים פועלים להעלאת הפליטים לארץ ישראל במסגרת ההעפלה הלגאלית. הם דואגים לקבלת סרטיפיקטים בריטים עבור הפליטים, וכאשר מתארגנת קבוצה שכזו, הם מארגנים את עלייתה לארץ.

לקראת סיום שליחותו של סקלרץ באירופה, הוא מבקר במזרח ברלין, הנמצאת תחת שליטה סובייטית. שם הוא מגלה את הריסות בית ילדותו, אותו עזב לפני 23 שנים. לאחר מכן הוא מצטרף לאחת מקבוצות העולים היוצאת למסע לארץ ישראל באונייה, ושב למשפחתו שבבית אלפא.

1. "חזרה לעיר הולדתי ברלין, 27.5.1947. אני ממשיך על האוטו-באן (הדרך המהירה) לברלין... התמצאותי בעיר מולדתי - כאילו לא עזבתי אותה מעולם". בתצלום: נקודת המעבר בין האזור הבריטי לסובייטי.

2. "... והנה גשר ינוביץ. הגשר היה מונח בתוך הנהר שנפגע מהפצצות. מעבר לגשר - רחוב בריקנשטרסה ("רחוב הגשר"). ברחוב הגשר 6 א', בבית זה גדלתי, עמדנו ממול, ודרך הקומה העליונה אפשר היה לראות את השמיים. עשיתי כמה צילומים מן הבית. בקצה הרחוב, פינת רחוב רונגה, היה הבית שבו היה גר חבר שלי, מרטין לוי, עכשיו מושבניק בבאר טוביה. במקום שבו היה הבית לא עמדה אבן על אבן עכשיו. הרוס עד היסוד". בתצלום: גשר ינוביץ. בתמונה א' (מימין): בית ילדותו של אליעזר ההרוס.

3. 8.7.1947, תצלום קבוצתי של השליחים והעובדים השותפים במחנה בוחולט לארגון העפלה לא"י, אליעזר מימין.

4. חברות לצוות. מימין: יהודיתה (יהודית רוגל), משמאל: טרודי גרוסמן. "היינו במשך זמן ממושך ביחד בפעולה, כמו טרודי גרוסמן, סדי לויס, פניה, מדליין ובפרט יהודיתה. היא מאוד מצטערת שאני כבר נוסע. נדמה לי שהיא מגזימה. נכון שניצלתי את אפשרותי להשיג לה סרטיפיקט, אבל בזה מסתיים העניין. זאת הייתה חובתי האלמנטארית. אינני מרגיש את עצמי בטוב בתפקיד של מציל או גואל. היא אמנם בודדה כאן אבל נדמה לי שהיא יותר מדי סומכת עלי. אני מאוד מקווה שבארץ תמצא את דרכה לבד... אתמול בערב דיברה איתי יהודיתה. דיברה וסיפרה על ימיה בגטו. לא שאלתי אף שאלה, נתתי לה לדבר. זה היה איום. בסוף פרצה בבכי, אין מילים לנחמה. מה שתגיד – זה בנלי. את הסיפורים האלה שמעתי יום-יום, כל פעם ממישהו אחר. הסתבר לי כי גם ההקשבה הייתה אחד מתפקידי השליח. הם לא יכלו לדבר על זה עם אנשים אשר עברו את אותם הדברים הנוראים".

5. קבוצת העולים לא"י היוצאת ממחנה בוחולט לכיוון נמל מרסיי, שאליה מצטרף גם אליעזר סקלרץ. "נפרדתי במשך היום מכל המוסדות השונים, ואנשים אשר עזרו לנו, גם מגרמנים כמו הצלם פיץ ובנו, אשר עזרו לנו בכל קריאה" (ראו תמונה ג' מימין).

6. העברת ציוד מהמחנה לרכבת.

7. אליעזר סקלרץ על הרכבת.

8. "9.7.1947. היום עזבתי את בוחולט. ירד גשם. על הרציף ליד המחנה נפרדו ממני כל חברי הקבוצה... כאשר עובדים ביחד, בפרט במתח מסוים, נקשרים קשרים עם אנשים. גם המיור הסקוטי קאהיל, אשר שרת 30 שנה בצבא, אתמול הוא סיפר לי שוב שהתחיל את שרותו הצבאי בתור מתופף והוא עוד נער. דרגות קצונה הוא קיבל רק במלחמת העולם השנייה. הוא אהב לשוחח עמי. וכן נפרדתי מהאחרים. יהודיתה הייתה במצב רוח..."

9. הרכבת עוברת מהאזור הבריטי לאזור הצרפתי.

10. 10.7.1947, בדיקת תעודות בידי משטרת צרפת.

11. מפגש בין העולים לבין קהילת יהודי מץ: ".... בינתיים התאספו יהודי קהילת מץ בתחנת הרכבת. לא ידעתי שאחרי המלחמה היו עוד כל-כך הרבה יהודים במץ. הסתבר, שיש שם שתי קהילות יהודיות במץ, וקהילת "אוסט-יודן" (יהודים מהמזרח, כלומר פולין וכדומה). באושוויץ הייתה רק קהילה אחת. האם עם היהודים גם אחרי השואה לא למד משהו?"

12. הרכבת מגיעה לנמל מרסיי.

13. רישום העולים היורדים מהרכבת בנמל מרסיי.

14. "13.7.1947, הגיע היום אליו חיכיתי. עולים על האונייה... פני ואני לא יכולנו לגמור את הארוחה. קראו לנו לטלפון, לבוא מייד. רוצים להתחיל בהעלאת הנוסעים. מכונית הסיעה אותנו וחיכו לנו. הפקידים הצרפתים לא ידעו להסתדר עם האנשים ולא הבינו אותם. התיישבתי על-ידם, יותר נכון באמצע בין שני הפקידים, הוצאתי את הרשימה שלי, שמתי לכל פקיד קופסת סיגריות אמריקאית, שלא יהיה להם משעמם, והתחלתי אני לעשות את עבודת ביקורת הגבולות הצרפתית. הם סמכו עלי כי אני דיברתי אתם בצרפתית. הם חתמו אפוא שצריך, נתנו את החותמת במקום והביקורת עברה מהר. משם עלו האנשים על האוניה. כל העניין לקח שעה אחת. היינו שם מוקפים עיתונאים וצלמים. אחרי שכל העולים היו על האונייה, עלינו גם פני ואני. כולם היו מסודרים. נפרדנו מהם: 'להתראות בארץ'. היינו שמחים. ראיינו אותי לעיתון. אני הייתי כל-כך נרגש שחלקנו בהבאת העולים אל האונייה הסתיים עד הפעם הבאה, שאינני זוכר מה אמרתי. הרגשתי הקלה גדולה".