אם היה לי בן הומו (או בת לסבית) הייתי מעודדת אותו "לצאת מהארון", לחיות את חייו כבן חורין. להתמודד עם אתגרי החיים שנגזרו עליו בגלוי, באומץ, באחריות ובאהבה. לאהוב כפי שאוהבים אנשים בוגרים (ללא שום מגבלה הלכתית בהקשר זה) ולהיות הורה.
אם היה לי בן הומו (או בת לסבית) הייתי מסבירה לו שלבחירה בחיים של בן חורין יש רווחים עצומים, השווים כמעט כל מחיר.
מובן מאליו שאם היה לי בן הומו, לא הייתי מסתירה ממנו את המחירים העצומים בבחירה בחיים של מי שהוא "שונה", "אחר" או "חריג".
כן, כן. אם היה לי בן הומו, קודם כל הייתי מסבירה לו שיש לו בכלל אפשרות בחירה. כמו לכל אחד אחר. אמנם הוא לא יכול לבחור אם להיות הומו או לא אבל הוא יכול לבחור אם הוא רוצה לחיות כהומו או לא. ולכל בחירה צמודים תגי רווח ומחיר.
| גם וגם? |
|
| אני הומו דתי / הרב רון יוסף |
|
"סוגיית בעלי הנטייה ההומוסקסואלית היא מהסוגיות המורכבות ביהדות. אך עובדת היותנו דתיים הומוסקסואלים לא צריכה לגרום לנו לוותר על חיינו כמאמינים, ואין לנו כוונה לוותר על הזהות הדתית ועל הנטייה" |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
לכל אחד יש אפשרות וזכות בחירה, גם להומואים. זה מה שקודם לכל הייתי מסבירה לו (אחרי החיבוקים, בטח שאחרי). ושלא יחשוב שמה שהוא רואה ושומע בטלוויזיה ש"מוכרחים להיות גאה" זו האופציה היחידה שלו.
הוא בעצמו חייב לבחור בין האפשרויות, וכל בחירה שלו היא לגיטימית. כל בחירה שלו! גם אם זו לא הבחירה שאני הייתי עושה במקומו, וגם אם ב"קהילה" לא כל כך יתמכו בו ובבחירתו.
אני מאמינה שזה נכון לכל הומו (או לסבית, או סטרייטים....). בין אם הוא חילוני ונדמה לו שמה שהוא רואה בטלוויזיה (הומואים מפריים טיים! שיואו!) זה גם מה שהוא יראה במכולת. בין אם הוא דתי ושומע על השינוי הדרמתי בגישת הציבור הדתי והרבנים בסוגיית "הנטיה ההפוכה", אבל יודע שיש פער גדול בין מה שכתוב בערוץ יהדות של ynet
למה שיחשבו עליו בבית-כנסת של שוהם או בית-אל. ובטח אם הוא חרדי, שאז אין לו אפילו גחלילית בקצה המנהרה.
אולי בגלל הרצח, אולי בגלל אווירה צדקנית וטהרנית של אנשי הקהילה הלהט"בית, בעלי הנראות והנשמעות התקשורתית, שממילא כבר התבשלה פה קודם, נדמה פתאום כאילו הדבר היחיד הנכון והצודק לעשות הוא להניף את דגל הגאווה ולשבור את כל הארונות (והכי
נמוך שיכולים ועושים אנשי הקהילה, זה הוצאת אחרים מהארון בכוח). לצערי, יש בלחץ הזה יותר פוטנציאל לפגוע בצעירים מאשר לעזור להם. ה"מוכרחים להיות שמח" הזה מפחיד ומאיים. ה"מוכרחים" של הקהילה הזו לא פחות גרוע מ"מוכרחים" של כל קהילה אחרת.
אם היה לי בן הומו זה בדיוק מה שהייתי אומרת לו. לא מוכרחים כלום. תבחר. יש המון אפשרויות בחירה.
גם חילונים צריכים לחשב חישובים של רווח והפסד. מתי כדאי (באיזה גיל) לצאת מן הארון ומתי עדיין לא וכיוב' שאלות שונות (האגדה האורבנית על חילונים פלורליסטיים שמקבלים את כל הילדים שלהם כמו שהם הופרכה בבתי החולים בשבוע שעבר, למי שבכלל האמין בה), אבל אם אתה הומו דתי או חרדי, שרוצה להמשיך לחיות בחברה הדתית או החרדית, החישובים והשיקולים שלך הרבה יותר מורכבים.
הומואים דתיים
אמיצים במיוחד עושים עכשיו צעדים ראשונים כדי לגשר על הסתירות המהותיות שיש בבחירתם הכפולה, לחיות כהומואים בגלוי, לשמור מצוות ולהמשיך להיות חלק מהחברה הדתית. ועדיין, צעירים דתיים המגלים את נטייתם השונה נוטים יותר להפנות גב לאלוהים ולנציגיו בעולם הזה. להומואים חרדים אין כרגע שום אופציה לשלב את שתי הבחירות, ועל כן אי אפשר לתבוע מהם כלום בתחום הזה.
אם היה לי בן הומו, הייתי ממליצה לו בגיל הנכון לצאת מהארון. אבל אם הוא היה בוחר אחרת? אם היה מחליט לחיות בארון, להינשא, להקים משפחה "נורמטיבית"? גם אז הייתי מקבלת את בחירתו, עוזרת לו, ונמצאת שם בשבילו אם וכאשר יבחר אחרת.
ולטובת הטוקבקיסטים המהירים: 1. לא, לא הייתי רוצה שהבת שלי תתחתן עם הומו בארון. 2. זה נכון שהומואים (חילונים, דתיים וחרדים) שהתחתנו "בוגדים" בסופו של דבר בנשותיהם. וסטרייטים? חילוניים, דתיים וחרדים! 3. הטור כתוב בלשון זכר מטעמי נוחות בלבד.
