אדם ברוך וחנוך לוין: פנים אל מול פנים

את אדם ברוך הכרתי ב-78' ב"מוניטין", צירוף מקרים של מגזין חדש ומזל-של-להיות-במקום-הנכון - לא יותר מזה. הייתי בן 19. הוא שאל אותי "מה אתה יודע ועל מי אתה יודע?" נדמה לי שעניתי שאני טוב, הכי טוב. האמת, לא ידעתי כלום.

המעצב הגרפי היה אוסטרלי בשם אלבי פלזון. הוא לא ידע מילה בעברית ובטח שלא דבר או חצי דבר על אותיות ופונטים עבריים. המגזין יצא לדרך וכעבור כמה חודשים ביצע תיקון. זנדהאוז ואייזנשטיין החליפו את האוסטרלי; מיכה קירשנר, צלם אמן, החליף אותי. למרות זאת, דרכו של אדם ודרכי לא נפרדו עוד.

ברוך. מתוך "העמדת פנים" (1990)

עד שבועיים לפני שאושפז, ישבנו ליד המקום של בני, תחת ביתו שברחוב רוחמה, תמיד בשעת בוקר של יום שישי. דיברנו. עם אדם דיברתי על הכול. ספורט, מאמנים, נשים, תקשורת, פרסום, המשכנתא, הזפת על הגג, הגר שחי בתוכנו, נאמנות, בגידה, עסקים, צחצוח שיניים בארמניאק, סיגריות, אמא ואבא, הבנים והבנות, מאיר אגסי, דורצ'ין, סימונה מדימונה, יחיאל שמי, ג'ינה לולובריג'ידה, ג'ין מנספילד, מקסוול ... על מי ועל מה לא.

עם חנוך כמעט ולא דיברתי. "אסדר את זה עם סמל, אגמון, סדן", אמר לי לקראת הצגה חדשה. הוא ברח מהתקשורת. איכשהו, הסכים לקבל אותי. בפעם הראשונה צילמתי אותו בחזרות ל"ג'יגולו מקונגו" (1989). צילמתי אותו לבד. יום קיץ, מכנסיים קצרים, סנדלים וגרביים. זה הצילום היחיד שאדם ביקש ממני לעצמו.

לוין. מתוך דיוקנאות של בימאי הבימה שהוצגו באכסדרת התיאטרון

בין חנוך לביני התנהל משחק ג'נטלמני. צילמתי את ההצגות ופה ושם דיוקנאות שלו. הוא ידע שאני אוסף אותם לאדם, לעצמי, לעתיד. היתר היה קשור לדימוי, לצילום, לעיתון, לתוכניה. כל השאר, יישאר בינינו לעד.

כפיצוי על הדיסקרטיות שגזרתי על עצמי אצטט את "חרוזי פרידה לאהובה" שלו: כשראתה אהובתי איך טומנים אותי בבור לא-עמוק/ בדיוק נכנס לה ברחש לתחת שלה המתוק/ ואז נעשו שני מעשים ביקום בד בבד/ נבכה לו בכי גדול וגירוד קטן גורד" (מתוך "חיי המתים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה).

הילד הדתי, הדפוק העני והזרוק

אדם אהב את חנוך. בעיתון "שישי" הוא כתב: "בסוף שנות ה-60 שאלתי את חיים ברנשטיין מה הסיפור של החנוך לוין הזה, אחרי שברנשטיין ראה שהדבקתי על המקרר שיר של לוין שבנימין תמוז הדפיס ב'הארץ', וברנשטיין, שהיה עם לוין בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, סיפר, בין היתר, שלוין היה ילד יתום ועני ממשפחה דתית שלמד בעממי דתי באזור התחנה המרכזית, איפה שהיו דופקים לתלמידים בראש, בפנים, בגב, מכות יבשות. ככה שחלק מהסיפור שלו בא משם, מהילד הדתי, הדפוק העני והזרוק, שאפילו שהוא ככה אשכנזי, גמר רק מלחשוב על העיר הגדולה.

"ולא הבנתי בדיוק על מה ברנשטיין מדבר, כי גם אני (כמו ברנשטיין) הייתי ילד

דתי, אבל תמיד היתה אמנות (מאנה טיכו עד אריה ארוך) מול העיניים ועתיד של עורך דין, והווה של הישיבה בפרדס חנה ('איטון של הדתיים'), כך שבאמת לא הבנתי על מה ברנשטיין מדבר, מה דפוק, מי דפוק, עד שלאחר עשרות שנים קראתי את 'זמן אלול' של דב אלבוים, סיפור על נערים בישיבה ירושלמית והבנתי שגם 'הדתיים', אפילו אלה שמרחוק, כמו 'הרומנים' או 'הפרענקים', נראים כיחידה אחת, הם, בעצם, כל מיני. כלומר, יש כל מיני 'דתיים' ולא רק 'דתי' אחד. ומאז עקבתי אחרי היצירה של חנוך לוין גם מנקודת מבט זו: מילוי חסר האלוהים בנפשו של הילד חנוך לוין, באמצעות התיאטרון".

כשפנו אלי מתיאטרון "תמונע", זה אפילו לא לקח שנייה. ידעתי שאני רוצה לעשות את זה. ל"תמונע", הבית של הפרינג' הישראלי, יש את הדיבור הזה, המייחד, המאפיין, את חנוך ואדם. הדיבור אודות אלוהים, עם אלוהים והאין אלוהים.

• התערוכה "אני כישלון של ישבן - דיבור אודות אלוהים" מציגה מהיום (ו') בתיאטרון תמונע בתל אביב