הפרק האחרון: "עכשיו תורי לאהוב. את עצמי"

"אני משחררת אותך כאן, בני היקר, ללכת בדרך שתבחר בה, לטוב ולרע. אם תיפול ותפצע אני כבר יודעת שתקום. הדרך שלך. עכשיו תורי לאהוב. את עצמי", כך כתבה אלה לדניאל (השמות האמיתיים שמורים במערכת) כאשר סיים את התיכון כנגד כל הסיכויים והתגייס לצה"ל.

בכתבות הקודמות, פרסנו בפניכם את סיפורה של המשפחה המיוחדת הזו, צעד אחר צעד: המלחמה על חייו של דניאל, שנולד עם מום לבבי ואוסף מורכבויות רפואיות, ההתמודדות עם מותו הפתאומי של אב המשפחה, המאבק הבלתי פוסק בקשיים החברתיים והלימודים שצצו כבר משנותיו הראשונות של דניאל בגן וההתמודדות עם דרישות מערכת החינוך, שלוו באינסוף הבטחות ומאמצים להשארתו של דניאל במסגרת הרגילה, שלא תמיד קיבלה אותו בזרועות פתוחות. בכתבה הקודמת סיפרנו את סיפורה של חן, האחות הגדולה, שהתבגרה מהר. בכתבה אחרונה זו, נשמיע את קולו של דניאל, הקול החסר להשלמת התמונה והציר סביבו סבבו חיי המשפחה.

הפרקים הקודמים:

• פרק ראשון: הלידה: בין ייאוש לתקווה  
• פרק שני: השנים הראשונות והפרידה מאבא  
• פרק שלישי: היכרות ראשונה עם מערכת החינוך  
• פרק רביעי: המאבק להישאר בחינוך רגיל
• פרק חמישי: דניאל מסיים בי"ס ומתגייס לצבא  
• פרק שישי: להיות אחות לילד עם צרכים מיוחדים
  

קשה לאבד שליטה

לפני כשלושה חודשים החליטה אלה לכתוב לדניאל מכתב "פתאום הבנתי שאני לא משחררת אותו. כל כך הגנתי ותמכתי בו כל הזמן והוא כבר גדול וצריך באמת לשחרר, אבל איבדתי את היכולת הזו. סיפרתי על כך לחברה והיא אמרה לי 'אולי תכתבי'. כתבתי ונתתי לדניאל לקרוא". במכתב תיארה אלה את כל שנות המאבק, הפחד, הייאוש והתקווה.

"חשתי סוג של הלם כשקראתי את המכתב", נזכר דניאל. "אמא תמיד הייתה מאוד אופטימית לידי כלפי המצב החברתי והלימודי שלי. ידעתי שלא הייתי ילד קל, אבל רק לאחר שקראתי את המכתב והכתבות, הבנתי. היא נתנה לי הרבה מעבר למה שכתוב. היא עשתה הכול כדי שאוכל להרגיש כמו ילד רגיל וכמו שאר החברים שלי. לא הייתי מודע לזה עד לאחרונה. היא עטפה אותי בבועה והקריבה משאבים מנטאליים, נפשיים וכלכליים למעני. אני לא בטוח שרוב ההורים היו הולכים עד כדי כך רחוק על חשבונם".

עם גיוסו של דניאל לצה"ל, בגלל אוסף בעיות רפואיות, נקבע לו פרופיל 64. "המוטיבציה שלו להתגייס הייתה מאוד גבוהה. כל החברים שלו מהצופים התגייסו ליחידות קרביות. היה לו חשוב להיות הכי קרוב לקרבי שאפשר. כשהוא ניגש לבחינות הפסיכוטכניות הוא לא ציין שהוא לקוי למידה והתוצאות היו בהתאם וזה היה מתסכל", מספרת אלה. "כתבנו סדרה של מכתבים וביקשנו ראיון חוזר והתאמות, אבל שום דבר לא עזר. החלום שלו היה להגיע לחיל הים, אבל הוא הגיע לחיל חימוש ועבר 2 קורסים מקצועיים בניהול מלאי. הוא היה מאוד מתוסכל מהתפקיד הזה.

"דאגתי מאוד. זה המקום הראשון בו הרגשתי שאין לי שליטה על מה שקורה. זה היה כפשוטו לתת את הבן לצבא. התחושה שאתה מאבד שליטה ולא יכול להתערב היא קשה מאוד, בעיקר עם ילד כמוהו".

 "אחד הרגעים המרגשים היה כשהבנתי שיש לי כישרון לציור" 

"הציור היה מפלט"

דניאל כיום בן 20 ומשרת בצבא כשנה. "מאז שאני נמצא בבסיס ולא יוצא כל יום הביתה, אני רואה את אמא יותר שמחה ומאושרת ועושה עם עצמה דברים חיוביים שלא יכלה לעשות כשהייתי תחת כנפיה", הוא אומר. אלה עובדת, רוקדת ומעבירה הרצאות על כוחה של אהבה ודבקות במטרה.

"לפעמים זה היה כמו גיהינום עבורי. אמא תמיד נתנה לי הרגשה שאני יכול להשיג כל דבר שאני רוצה מבחינה שכלית. זה גרם לי להרגיש אופטימי בימים שהיה לי בהם מאוד קשה, כשלא בדיוק הבנתי מה רוצים ממני. התאקלמתי די מאוחר בבית הספר ואז הציונים שלי השתפרו בהתאם. הבעיה המשמעותית שהייתה לי היא חוסר יכולת למידה ממושכת. מערכת החינוך שולחת ילדים למערכת החינוך המיוחד ושוכחת שזה בעצם התפקיד שלה, ללמד ילדים. חושבים גם שאם יתנו לילדים האלו כדורים, זה ירגיע אותם. ילד בגיל צעיר אמור להיות עם אנרגיות".

מה הזיכרון הקשה שלך?

"אני זוכר שילדים לא רצו לשחק איתי ולא ידעתי למה. רק דרך המכתב של אמא שלי והכתבות הבנתי כמה היא גוננה עלי. הבנתי שהיו ימים שלא נפגשתי עם אף אחד. הייתה התנשאות באזור בו גרנו. היה חשוב המעמד הכלכלי והחברתי. ההורים אמרו 'אתה תסתובב עם אלו ועם אלו'. היו גם אחרים כמובן".

מה הזיכרון המרגש שלך מתקופת הילדות?

"אחד הרגעים המרגשים היה כשהבנתי שיש לי כישרון לציור. הציור היה מפלט נהדר. לא הייתי טוב בספורט למשל והציור עזר לי להתפתח מבחינה אינטליגנטית למקום שאני נמצא בו. בספורט יש חוקים מאוד קשיחים ולעומת זאת בציור מצאתי עולם שלם שהוא נטול חוקים, רחב מאוד ומגוון. הרגשתי ממש חלק מהעולם הזה. הרגשתי שאני יכול לינוק ממגוון הסגנונות וזה נתן לי אפשרויות אינסופיות".

"כשהתחלתי את הצופים בכיתה ה' ואז גם עברתי לבית ספר אחר. הרגשתי הרבה יותר טוב בבית הספר החדש, הציור נתן לי את העולם הנוסף ואני זוכר שהתחילו להיות לי חברים חדשים. חלק מהחברים שלי היום דרך אגב, הם הילדים שלא רצו אותי אז. אני זוכר שיום אחד רציתי להיפגש עם מישהו והוא שיקר לי שיש לו חוג. התקשרתי לחבר שלמד איתו בחוג והבנתי שהוא שיקר.

"מה שהיה היה, ואי אפשר לשנות את ההיסטוריה. אתה יכול מקסימום לגרום לזה שהיא לא תחזור על עצמה. הם היו ילדים ובגיל הזה, ההורים מכוונים עם מי הילד ייפגש ועם מי לא. היום אני חבר שלהם וגם ההורים שלהם מקבלים אותי. ההורים כבר לא שואלים אותך איך ההישגים הלימודיים שלך ואיך אתה מתנהג בכיתה, אלא רואים מי אתה בתור בן אדם ואיך אתה בתור חבר של הילד שלהם. האם אתה מנומס, האם יש לך ערכים".

 "אתה צריך להוציא את המקלות מהגלגלים שאחרים תוקעים בעגלה שלך"

"סוחב חלומות בקלמר"

דניאל, שהיה קטן וחלש בילדותו מתנשא כיום לגובה של 1.85 מ'. הוא לומד אגרוף 3 פעמים בשבוע וסוגר בכך מעגל. גם אביו ז"ל למד אגרוף. דניאל חולם להיות עיתונאי או סופר. "יש לי הרבה שאיפות בחיים. הייתי רוצה שישמעו אותי, להשפיע ולהעביר ביקורת. בתור ילד רציתי להיות פוליטיקאי. עכשיו כבר לא".

"אני בן אדם שמח", הוא מספר על עצמו. "במצב שאני נמצא בו כיום אני לא חושב שאני יכול להרגיש יותר טוב. עברתי הרבה דברים וחשבתי שזה טריוויאלי שמישהו כמוני יגיע לגובה של 1.85 מ', שיוציא תעודת בגרות. בצבא אתה יוצא מהבועה שלך ונחשף לאנשים אחרים. הבנתי שמצבי טוב. היום אני יודע שאני חכם מספיק ויש לי ניסיון חיים. כילד לעומת זאת, הרגשתי כל הזמן נחיתות, הרגשתי שההתפתחות שלי איטית גם פיזית וגם מנטלית".

"הוא בחור שסוחב חלומות בקלמר", אומרת אלה על בנה. "הוא מאוד יצירתי ויש לו כל כך הרבה חלומות. הוא הפך לתולעת ספרים - לא מפסיק לקרוא, בעיקר ביוגרפיות של שועי עולם ומנהיגים ששינו את פני ההיסטוריה. יש בו להט לעשות שינויים בחברה. הוא חושב שיוכל לעשות את זה באמצעות כתיבה או בדרך אומנותית אחרת".

איך הצלחת להחזיק מעמד, להמשיך ולהילחם במשך השנים?

"לאורך כל הדרך היו מלאכים טובים שאפשרו לי להתרומם ובכל פעם מחדש ולהאמין שאפשר. חשוב לי גם להגיד שהם לא היו מתאפשרים, לולא הייתי מזמנת אותם לחיי. תמיד דיברתי, סיפרתי הכל ולא הסתרתי. זה מסר שחשוב לי להעביר. אם הורים לילד חריג מתנהגים כאילו הכל תקין, זה חטא כפול - גם לאמת וגם לילד שלהם. הסביבה ממילא לא תתייחס אליו כאל רגיל ובמקום סיוע ואמפטיה היא תזמן ריחוק.

"לא נולדתי עם התובנות הללו. למדתי את זה בדרך הקשה. חשוב לי להודות למלאכים הללו - דר' אייזמן שליווה אותנו בחו"ל בשנותיו הראשונות של דניאל, מנהלת בית הספר היסודי (השני), המורה המיוחד להיסטוריה בתיכון, יועצת בית הספר בתיכון, האיש הבכיר בצבא והעוזרת שלו וכמובן אמא שלי שאמרה שאני הגיבורה הפרטית שלה ושעזרה פיזית הרבה מאוד במהלך השנים. לא היו הרבה מלאכים, אבל כל אחד מהם הביא איכות מאוד מיוחדת לפרק הזמן הרלוונטי".

לסיום סיפור החיים הזה שהתפרס על פני 7 כתבות, שאלתי את דניאל אם יש לו מסר. "כן", הוא אמר מיד. "אני מכוון אותו לכולם - הורים, תלמידים ואנשים אחרים. אל תיתנו לאף בן אדם חיצוני שלא מכיר אתכם באמת, להשפיע עליכם. יכולים להגיד עליך 101 דברים, אבל בסוף היום כשאתה מסתכל על עצמך בראי, אתה יודע בדיוק מי אתה.

"לפעמים אתה צריך להוציא את המקלות מהגלגלים שאחרים תוקעים בעגלה שלך ולא בהכרח מכוונות רעות. אומרים למשל, נקריב 3-4 ילדים בכיתה, כדי שהאחרים יצליחו. מערכת החינוך צריכה למצוא פתרונות אחרים. אין דבר העומד בפני הרצון. אם אתה מרגיש שאתה מוכן להשקיע את המאמצים, אף מנהל או פקיד במשרד החינוך לא יכול להגיד אחרת.

"הם לא מכירים אותך. הם רואים רק את הציונים והם רואים הכול בצורה שטוחה. אם הם ייכנסו איתך לשיחה בארבע עיניים, יכול להיות שיופתעו. כשהם אומרים לילד 'אתה לא מתאים להיות בבית ספר רגיל', הם בעצם שוברים אותו. כל אחד רוצה להצליח, להתקדם ולשאוף. אם אתה אומר שאתה יכול וההורים שלך אומרים שאתה יכול, תנו לו אפשרות.

"אם ילד מתעקש שהוא רוצה להיות עם החברים שלו, מתעקש ללמוד ולהיאבק, צריך לאפשר לו את זה. כשהתחילו הבגרויות, אמא שלי אמרה 'אתה רוצה לעזוב? תעזוב, אתה רוצה להישאר תישאר'. אמרתי שאם התחלתי משהו אני רוצה לסיים אותו. בסופו של דבר זה גם משפיע עליך בתור בן אדם ומראה לך את היכולות שלך. הכי קל לוותר לעצמך, אבל אתה לא לומד למה אתה מסוגל. אנשים שהולכים ליחידות קרביות, מגלים יכולות פיזיות ומנטליות שהם לא יודעים שיש להם".