אתה צריך אהבה ישנה

בהתחלה עוברים דרך שער חשמלי מסתובב כזה, כמו שיש לפעמים בבסיסים של צה"ל. משם ממשיכים למנהרה אטומה באורך 50 מטר, שמסתיימת בגרם מדרגות מבטון. אוהד שלנו, שבדיוק יורד למטה, זורק לי "מקווה שאתה בכושר" ונעלם. אני מתחיל לטפס. בקומה הרביעית אני מתחיל לקלל, אבל מפסיק כי חבל לי על האוויר.

על ספח הכרטיס ששמרתי למזכרת כתוב "יציע MM" - כנראה קיצור של "מיליון מדרגות" - וכשאני סופסוף מגיע מתברר שמדובר בחתיכת טריבונה שיושבת מעל נקודת הקרן, או ליתר דיוק 70 מטר מעליה. אנחנו כל כך רחוקים מהדשא, שיש מצב שמבחינה מדינית אנחנו בכלל בבלגיה.

ב"אנחנו" אני מתכוון אלי ואל 100 האוהדים הכתומים שעשו את כל הדרך מהארץ ליציע המחורבן הזה, ושנמצאים כרגע בשלבים שונים של הסדרת נשימה. ביניהם אני מזהה את הגולנים, חמישה אוהדים שרופים שיושבים תמיד בשורה שמתחתי במשחקי הבית שלנו בליגה. את השם הם קיבלו בגלל גולן שתמיד יושב בדיוק גם באמצע החמישייה הזאת וגם על המשבצת של הרוח החיה. מדובר בחבר'ה שהגיל הביולוגי הממוצע שלהם הוא סביב ה־30, אבל בשנות בני יהודה הם כבר בקלות בגיל הבלות. אני מתיישב מאחוריהם ומתחיל להתלונן בקול - על המדרגות, על המיקום של הטריבונה ועל העובדה שנצטרך טלסקופ בשביל לראות את המגרש. גולן המקורי מסתובב אלי ואומר "צודק, שאשו. הרבה יותר כיף בקופסה, באורווה ובדוחא".

פאק, אני אומר לעצמי, יש בזה משהו. אני יושב ביציע הולנדי במשחק חוץ של בני יהודה נגד איינדהובן הענקית במסגרת גביע אירופה, ועוד מוצא על מה להתלונן. אין ספק, הגיעו ימים טובים.

"נראה לי מתחיל גשם, אני חייב להוריד את הכביסה" 

מביא את הצעיף

לפני שריקת הפתיחה יש לי חוב קטן למלא והתנצלות גדולה להשמיע: אחרי המחזור ה־19 של עונת 2007־2008, עונה וחצי אחורה מאיינדהובן, הרמתי ידיים והכרזתי על כניעה. זה היה אחרי תבוסה ביתית 4:0 למכבי תל אביב, שהצליחה להעלות אצלי תסכולים ששמרתי בבטן מאז שנהייתי אוהד של הקבוצה בגיל שמונה. אז הלכתי הביתה, כתבתי 2,000 מילות פרידה שפורסמו אחר כך במגזין המכובד שאתם מחזיקים, וזהו. לראשונה זה 25 שנה, השגרה של שבת - לקום בבוקר, לכסוס ציפורניים עד הצהריים ואז ללכת למשחק - פינתה את מקומה לשגרה אחרת, רגילה כזאת.

בני יהודה המשיכה להתנהג כרגיל בשלוש־ארבע השבתות שאחרי הפרידה. תיקו בבית פה, הפסד חוץ מרגיז שם - והתבססות כל כך עקבית במקום האחרון בטבלה, שהנהלת הקבוצה כבר התחילה לסכם את העונה ולתכנן את השנה הבאה בלאומית. אבל אז החליטה הקבוצה שלי לחזור מהמיץ של הקבר, ניצחה שמונה פעמים בתשעת המחזורים האחרונים, והשלימה הינצלות הירואית שסחטה ממדורי הספורט כותרות בסגנון "מסע ההישרדות הגדול ביותר כל הזמנים". אני לא הייתי חלק ממנו; אפילו לא יצאתי מהבית.

בעונה שעברה, אחרי פגרת קיץ שעברה לי לאט כמו מתפרצת של הפועל כפר סבא, חזרתי ליציע עמוס בחששות כבדים. הרי היה ברור שהפרידה ממני עשתה לבני יהודה רק טוב. היא המשיכה בחייה, ואפילו התחילה לפרוח בלעדי; כששבתי אליה הרגשתי כמו הגברים האומללים האלה שמשחקים אותה אבו־עלי, ואז חוזרים הביתה עם הזנב בין הרגליים. שלא לדבר על זה שאולי אני בכלל הייתי המנחוס שמנע ממנה לנצח ולהתקדם בטבלה, ובכלל, מה אני אספר עכשיו לגולנים - שהייתי עסוק? שהלכתי לים?

למזלי ולמזלה ולמזלנו, הכל הלך חלק. בני יהודה העבירה עונה מוצלחת למדי, סיימה אותה עם כרטיס לגביע אופ"א והתחילה מסע משחקים באירופה - מסע שבשיאו ניצבתי מול דיילת קרקע בלגית ואמרתי בנימוס: "שלום, הגעתי כבר לפני 40 דקות מתל אביב והמזוודה שלי עדיין לא יצאה למסוע".

"תן לי רק לבדוק דקה".

(בדקה דקה).

"כן אדוני, מצאנו את המזוודה שלך".

"מעולה. איפה היא?".

"עדיין בתל אביב".

כן, ממש הסתדרתי. אבל האמת, שלושה ימים בהולנד עם אותם בגדים שלבשתי בארץ? קטן עלי. אתם מדברים פה עם מישהו שב־2001, כשהיינו בליגה הלאומית, נסע למשחק חוץ נגד בית"ר באר שבע רק כדי לראות את הקבוצה שלו שומטת יתרון של 0:2 מול תשעה שחקנים שאפילו אצלכם בחבר'ה היו נבחרים אחרונים בכוחות.

לפני שעליתי למטוס, ממש ברגע האחרון בארץ, הכנסתי לתיק של הלפטופ את הצעיף שקניתי בבלומפילד אחרי המשחק הראשון עם ההולנדים. אתם יודעים, צעיף כזה שחציו כתום בני יהודה וחציו השני אדום איינדהובן, עם התאריך של המשחק והסמל של אופ"א. יא אללה, כמה שנים ערגתי לצעיף כזה. הייתי רואה אוהדים של הפועל ומכבי תל אביב מגיעים עם צעיפים כאלה אחרי הסיבובים שלהם באירופה, ומתפוצץ מקנאה. יש לצעיף כזה מין פאסון שאומר "אני? אני כבר הייתי בברנבאו, בסאן סירו ובאנפילד. אני בא למשחק נגדכם רק כי הצעיף רצה לראות קצת כדורגל של ילידים". אז עכשיו גם לי יש אחד כזה, ולא סביר שאשכח ממנו בקרוב: תודות לאנשים המסורים מנתב"ג, הוא היה הפריט לבוש ספייר היחיד שלי בנסיעה הזאת. 

צילום: Getty a better photographer

תראו, הנה אירופה

סיכמתי עם הדיילת הבלגית שתשלח את המזוודה שלי למלון באיינדהובן בדיוק כשאנחת בתל אביב, ועליתי על רכבת מבלגיה להולנד - עניין של שלוש שעות וארבע רכבות שצריך להחליף בדרך. אם אתם תוהים למה לא עליתי פשוט על מטוס האוהדים שנחכר במיוחד לטובת הנסיעה הזאת, כמו שקורה בדרך כלל כשקבוצה ישראלית משחקת באירופה, אז זה בגלל שלא היה אחד כזה. 100 וקצת הכתומים שהגיעו לאיינדהובן עשו את זה ב־15 דילים שונים ומשונים (שרובם כללו לינה באמסטרדם, כרטיס למשחק וארוחת בוקר ברוטרדם או משהו בסגנון). וזה ממש ביאס אותי.

תראו, מה שנכון נכון: אם כמה מאות אוהדים היו להוטים לטוס, בטח כבר היו מוצאים פיתרון אחד לכולם. העניין הוא שקשה להדליק כמות כזאת של אנשים על משחק שאפילו תקשורת הספורט בארץ התייחסה אליו כמו אל הסיבוב הראשון באליפות אסיה בטניס שולחן. קיבינימט, שיחקנו פה נגד איינדהובן. פאקינג איינדהובן. הקבוצה שרשימת התארים שלה כוללת 19 אליפויות הולנד, גביע אלופות וגביע אופ"א אחד. הקבוצה שרק לפני שלוש שנים הגיעה לחצי גמר הצ'מפיונס, ושהתקציב שלה העונה עומד על 360 מיליון שקל (חלקו ב־30 ותגיעו ל־12 מיליון של בני יהודה). יצאנו למשחק הכי גדול בתולדות המועדון הכתום, וחדשות הספורט בישראל נפתחו בדיווח בלעדי על זה שגומא אגייאר כינס מסיבת עיתונאים דחופה כדי להודיע שהוא טעם לראשונה מטבוחה, והגיע למסקנה שהוא לא מת על זה.

על שידור בערוץ דובר עברית לא היה בכלל מה לדבר. ואולי עדיף שכך, כי בטח היו קוטעים אותו באמצע כדי לדווח שהתופרת של מאור בוזגלו מגיבה לשמועות שלפיהן התפקששה לה המכפלת בג'ינס האחרון שבוזגלו קנה בקניון רמת אביב. על כל פנים, המשחק שודר פה ב־ESPN. זה ערוץ שאני באופן אישי לא יודע למצוא בממיר.

שתבינו, זה עוד טוב: את שלושת משחקי החוץ שקדמו למפגש הכפול עם ההולנדים בקושי כיסו אפילו בעיתונות הכתובה. תקציר של השערים בחדשות הספורט? הצחקתם אותי. הייתם צריכים לראות אותי רץ באמצע הלילה על כל תדרי השידור בעולם, כולל ערוצי וידאו פנימיים של רשת מלונות הולידיי־אין ושידורי הטלטקסט לבני הקהילה השומרונית, כדי לברר איך הובקע שער החוץ שלנו בלטביה. שיא השפל היה כשמצאתי אתר אינטרנט בפורטוגזית שהעלה את שער החוץ שהבקענו על אדמת פורטוגל, אבל ברצף של תמונות סטילס. מי שלא ראה את התגובה של אשתי כשסיפרתי לה שאני שוקל ברצינות להדפיס את התמונות האלה ולדפדף אותן במהירות כדי ליצור אפקט של אנימציה, לא ראה רעיה מאוכזבת מימיו.

למרות שזה נורא כיף, ברור שאי אפשר להפיל הכל על התקשורת: גם לקהל שלנו לקח זמן לעכל את העניין הזה של מסגרת אירופית. לדוגמה, במשחק הבית נגד הקבוצה מאזרבייג'אן קלטתי מישהו שהתבאס נורא מהשער השלישי שדחפנו לאזרים, כי הוא הימר בווינר שנבקיע רק שניים. במשחק נגד הלטבים כבר היה קצת יותר אקשן, אבל הנסיבות - יריבה די חלשה ושופט די גרוע שאי אפשר אפילו לקלל, כי לך תדע איך קוראים לו והוא לא מבין עברית - קצת הוציאו את העוקץ מכל הסיפור. רק בסיבוב השלישי, נגד הפורטוגלים בבית, כבר היה ממש המון קהל. ועוד כזה שאכפת לו שנמשיך להתקדם במפעל הזה. אפילו בהנהלת הקבוצה התחילו להפנים את גודל המעמד והחליפו את הכרוז הקבוע במישהו שהיה ער כשלימדו את "פור ליטל אינדיאנס" בשיעור אנגלית.

נדמה לי שהאסימון האירופי נפל סופית כשצפינו בהגרלה של הסיבוב הבא ביורוספורט וקיווינו שנקבל יריבה מבולגריה, כי אחד הגולנים אמר שהמקומיות שם מעניקות עיסוי בשמונה ידיים במקסימום 20 דולר. אבל אז ההוא מאופ"א שלף את הפתק עם השם של איינדהובן, ופתאום היינו צריכים להתרגל לצירוף הדי משוגע "איינדהובן־בני יהודה".

"אוקיי", אמר הגולן הראשון שיצא מההלם. "אז ניסע להולנד ונצבע את החלונות האדומים בכתום".

נפש יהודה

על הרכבת לאיינדהובן קיבלתי אס.אם.אס מאחי. הוא עידכן אותי שוועדת המשמעת של ההתאחדות פסקה לנו ניצחון טכני על אשדוד, כי הגאונים האלה שיתפו שחקן עם חמישה צהובים במשחק נגדנו שלושה ימים קודם לכן. בקיצור, במקום ה־1:1 שנקבע על הדשא קיבלנו ניצחון 0:3, מה שהעלה אותנו בתום מחזור ליגה אחד למקום הראשון. עכשיו, אם נדמה לכם שאוהדי כדורגל לא אמורים להתבשם מנקודות שהושגו בצורה כזאת, אז אתם לגמרי צודקים. רק תחזירו לי קודם את 4.8 מיליארד הנקודות שלקחו לי השופטים, הקוונים והדיינים מאז שאני אוהד של הקבוצה, ואנחנו לגמרי פיטים.

איינדהובן מצידה הגיעה למשחק נגדנו אחרי שלישייה שדחפה לרודה או לברדה או משהו כזה; שבוע לפני כן היא ניצחה את אייאקס 3:4. ניסיתי לשכנע את עצמי שארבעת השערים בטור הזכות מעידים אמנם שההתקפה שלהם מפחידה, אבל שהשלישייה בטור השני פירושה שההגנה שלהם חדירה. לדאבוני, עצמי ענה לי שאולי זה אומר שההגנה שלהם חדירה כשעומדת מולה ההתקפה של אייאקס. מפה לשם התחלתי לקוות שגם ההולנדים ישתפו בטעות איזה שחקן עם חמישה צהובים, למרות שהם בטוח מחזיקים שמונה אנשים בפול־טיים ג'וב רק בשביל לספור צהובים לשחקנים שלהם.

שיט, רק שזה לא ייגמר באיזה 4:0.

שיהיה ברור, לרגע לא האמנתי שאנחנו באמת יכולים לעבור את איינדהובן. לא אחרי ה־0:1 הנונשלנטי שהם נתנו לנו במשחק הראשון, ולא בכלל. אבל גם ממש לא בא לי להרגיש כמו אז, לפני שנשברתי ועזבתי. האמת, דווקא על הרכבת הזאת מבלגיה להולנד נראה לי כל הסיפור של הפרידה ההיא כמו משהו שקרה למישהו אחר. דווקא שם, על רקע הנופים של אנטוורפן או מכלן או מה שזה לא יהיה - בלי המזוודה שלי ועם חולצה שכבר התחילה להריח כמו חלבה שמישהו השאיר בחוץ - הניתוק ההוא נראה לי הזוי ולא שייך. מה עבר לי בראש? הרי לא באמת חשבתי שאוכל להתרחק מכל זה. הרי לרגע לא חשבתי על קשרים עם אחרות, ובניגוד לקלישאות, גם לא הסתפקתי בידיעה שעכשיו טוב לה. הרי כל הזמן רק רציתי לחזור ולהיות חלק מהדבר הזה שמלווה אותי מאז כיתה ג', שנה אחרי שנה.

בספר "אהבה על הדשא" של ניק הורנבי (אני יודע שאין כתבת כדורגל בלי ציטוט מהספר הזה, אבל "הזקן והים" איכשהו מרגיש פחות רלוונטי פה) יש מונולוג נהדר, שבו הגיבור אומר שהקטע הכי טוב בלהיות אוהד זה שתמיד יש עוד עונה. לא משנה מה קורה איתך בחיים האישיים, משפחה, עבודה, מיתון, זיבי - תמיד תהיה עוד עונה, ועוד משחק, והקבוצה תמיד תהיה שם. כשחושבים על זה, יש מעט מאוד דברים בחיים שלנו ששומרים על קביעות כזאת. ואני כבר הייתי מוכן לוותר על כל זה. החלטתי שאני עוזב, ואז החלטתי שאני חוזר, והקבוצה באמת היתה שם כמו תמיד. אז כדי להראות לה שאני באמת מצטער, החלטתי להביא לה במתנה עוד בן יהודה.

הסלע הכתום

ב־24 בנובמבר 2008, היום המאושר בחיי בלי תחרות בכלל, נולד יהונתן שלנו. זה היה יומיים אחרי ניצחון על סכנין, וחמישה ימים לפני סדרת ניצחונות שכללה בין היתר שלישיות לרשת של הפועל ומכבי תל אביב. בקיצור, לבן שלי היה מאזן ניצחונות של 1:6 לכתומים כשהיה בערך בן חודשיים, ואני הבנתי שזה בדיוק הסימן שהייתי צריך. אז נכנסתי לאתר של ארגון האוהדים שלנו, "אריות יהודה", ומילאתי ליהונתן שאלון פרטים אישיים.

לא מזמן פגשתי באחד המשחקים את הבחור שאחראי לחלוקת כרטיסי חבר לאוהדים שנרשמו באתר. "תגיד לי", הוא שאל, "יהונתן שאשו זה מהמשפחה שלך?". אמרתי שכן, והוא שאל אם אני יודע איך להעביר לו את כרטיס החבר, כי "מהעונה שעברה אני מחפש אותו ביציע. הוא הולך בכלל למשחקים?". לך תסביר לו שבינתיים הוא הולך רק בסלון, לאורך המזנון ובחזרה. "תן לי", אמרתי. "אני אשמור לו את הכרטיס".

חלק מכם אולי חושבים שהסיפור הזה הופך אותי לאחד מההורים האלה שמפילים את התיקים של עצמם על הילדים שלהם. שאני צריך לחכות שהוא יגדל ולראות אם הוא בכלל בעניין של כדורגל - ושאם כבר כדורגל, אולי כדאי שיהיה אוהד של קבוצה מצליחה יותר מבני יהודה. אבל אני לא רואה את זה ככה, כי אני הייתי בסוף אוגוסט ביציע האורחים של הפיליפס סטאדיון, וראיתי את הקבוצה שלי משחקת נגד איינדהובן, והייתי גאה בטירוף. עמדתי שם ושרתי וצעקתי והתלהבתי, וראיתי שם איך השופט נוזף בשוער של איינדהובן שיפסיק כבר להעביר זמן. אני חוזר: השוער של איינדהובן. מעביר זמן. נגדנו.

למרות כל החששות שלי, בסוף זה לא נגמר בתבוסה אלא בעוד 0:1 קטן. הם הבקיעו בדקה ה־24, בדיוק כמו בבלומפילד, רק שהפעם זה היה פנדל. אומרים שלא היה, אבל מהיציע שלנו לא הייתי מצליח לראות גם אם הבלם שלנו היה מפיל את החלוץ שלהם ברחבה בעזרת אר.פי.ג'י. על מי אני עובד, רוב הזמן בכלל לא ראיתי את הרחבה.

אחרי שנגמר, כשירדתי באותן מדרגות שבהן עליתי כשהכתבה הזאת התחילה, התחלתי לתכנן את השיבה הביתה. דבר ראשון, החלטתי, אלך למיטה של יהונתן. בטח יהיה לי קשה לא להעיר אותו, אבל אני אתאפק. רק אתכופף ואלחש לו באוזן: "יון קטן, הפסדנו ועפנו מאירופה, אבל אל תדאג. תמיד יש עוד עונה".