האם אתה יכול לראות את הדבר הטוב שיש לך ביד? צילום: Index Open
כאילו הייתי ילד הקראטה שרוצה להילחם במנהיג כנופיית העבריינים השכונתית אחרי שני שיעורים אצל הסנסאי צוקי. כשנכנסתי לדירה מצאתי את מישמיש שרועה על הספה, מותשת מעוד יום שלישי ארוך באונקולוגית ב' בבילינסון"
הסתכלתי במישמיש וראיתי משהו אחר. ראיתי אשה שברירית ואמיצה, ראיתי מישהי שרציתי לחבק ולעטוף ולהגיד לה שהכל יהיה בסדר"
משהו גרם לי לעצור ולחשוב. האם אני באמת רואה את אותם דברים שעושים אותה מיוחדת וטובה יותר מאחרות? ובכלל, השקעתי כמה דקות למחשבה על הסיבות שבגללן אני חולק איתה דירה מתפרקת בגבול רמת-גן בני-ברק במקום לצאת כל שבוע עם מישהי אחרת?"
שאלתי כל הזמן את החברים שלי, איך יודעים שזה "זה", איך יודעים שהיא "האחת"? ואז, יום גורלי אחד, ראיתי בה אשה שברירית ואמיצה, ראיתי מישהי שרציתי לחבק ולעטוף ולהגיד לה שהכל יהיה בסדר. כרוניקה של סיפור אהבה מהחיים
פורסם:
04.10.09, 08:56
"אבל איך יודעים?" שאלתי את צוקי.
"אי אפשר להסביר את זה, אתה פשוט מבין".
"סתם ככה, יום אחד אתה קם בבוקר ומבין?" נתתי בצוקי מבט חודר, מנסה להוציא ממנו יותר משהוא מגלה. הוא, לעומת זאת, ניסה לנגוס בכריך הרוסטביף מבלי לשפוך על עצמו רוטב ברביקיו. משימה לא פשוטה בפני עצמה.
"בערך. אתה קודם חושב על זה קצת, מעבד את הנתונים, ואז אתה מבין שזהו: אתה זה אתה, היא זאת היא – והגיע הזמן".
אני מת על האבחנות שלו. "האמת?" אמרתי, "תמיד חשבתי שצריך לקרות משהו, איזו התרחשות יוצאת דופן. שיום אחד מכה בך הברק ומעורר אצלך תובנות חדשות בנוגע לחיים".
"בי לא פגע שום ברק", אמר צוקי.
הסתכלתי אליו וחייכתי. "אחרי שבע שנים שהייתם יחד, אני חושב שאפשר להגיד בוודאות שסופות רעמים שלמות הסתובבו סביבך – אתה פשוט לא התייחסת אליהן".
צוקי סיים את הביס, הניח את הכריך והסתכל בי במבט רציני. "אתה אוהב אותה?"
"כן".
"טוב לך איתה?"
"כן".
"אתה חושב שהיא האחת? זו שאיתה אתה רוצה לבלות את שארית חייך, להקים איתה משפחה, לעשות לה ילדים?"
דממה.
"נראה שאתה עדיין לא מוכן".
"אתה לא מוכן..." המילים הדהדו בראשי
בדרך הביתה לא הפסקתי לחשוב על המשפט האחרון. "אתה לא מוכן..." המילים הדהדו בראשי, כאילו הייתי ילד הקראטה שרוצה להילחם במנהיג כנופיית העבריינים השכונתית אחרי שני שיעורים אצל הסנסאי צוקי. כשנכנסתי לדירה מצאתי את מישמיש שרועה על הספה, מותשת מעוד יום שלישי ארוך באונקולוגית ב' בבילינסון.
"מה שלום אמא שלך?"
"לא טוב. הטיפולים ממש מחלישים אותה, ולא ברור אם הם עוזרים בכלל", ענתה.
נשכבתי לידה על הספה הצרה וכיסיתי את שנינו בכירבולית. זו לא הפעם הראשונה שאני תקוע במצב הזה – בלי שום דבר מנחם או מעודד להגיד – ואז אני פשוט מחבק. איכשהו אני תמיד כועס על עצמי אחר כך שגם לא אמרתי כלום וגם גרמתי לה להבין שאני חושב שהמצב לא טוב.
בשבת נפגשתי עם תמיר לבירה, וניצלתי את ההזדמנות לשאול אותו מה גרם לו להחליט להתחתן אחרי זמן כל כך קצר עם אביבית.
"מה זאת אומרת? אני מת עליה, היא משוגעת עליי – מה עוד צריך?" אמר תמיר.
"התאמה, תקשורת, אמון – כל השטויות האלה שאמורות להחזיק את הקשר קצת יותר משנתיים", אמרתי.
"שטויות", פסק בנחרצות. "אתה רוצה להגיד לי שאלה דברים שאין ביניכם כבר עכשיו?"
"האמת שיש, אבל זה עדיין לא אומר שאותם דברים לא יכולים להיות עם מישהי אחרת", אמרתי.
"ברור שהם יכולים, תמיד יכולה להיות מישהי אחרת. תמיד יכול להיות 'משהו טוב יותר' בחוץ, השאלה היא האם אתה יכול לראות את הדבר הטוב שיש לך ביד?"
רציתי לענות לו בלי היסוס שכן, ברור שאני רואה, איזו שאלה, אבל משהו גרם לי לעצור ולחשוב. האם אני באמת רואה את אותם דברים שעושים אותה מיוחדת וטובה יותר מאחרות? ובכלל, השקעתי כמה דקות למחשבה על הסיבות שבגללן אני חולק איתה דירה מתפרקת בגבול רמת-גן בני-ברק במקום לצאת כל שבוע עם מישהי אחרת?
יש ימים שברור לך שלעולם לא תשכח. לא משנה כמה תנסה להדחיק אותם, לצמצם את מספר הפרטים למינימום, להסתיר אותם באמצעות מאורעות אחרים, שמחים יותר – עוצמת ההתרחשויות בהם כה גדולה, שהם לא מאפשרים לך להתעלם מהעובדה שהם פשוט קרו. במציאות. כזה היה יום רביעי, ערב יום כיפור 2008.
מישמיש לקחה את אמא שלה לבדיקה, ואני נשארתי לנקות את הבית. משום מה היה ברור לי שהיא תחזור בצהריים ונלך יחד אל ההורים שלי, לסעודה המפסקת. יש משהו בסרטן שמשרה על החולה ועל כל הסובבים אותו מעין שילוב מוזר של פסימיות זהירה עם אופטימיות חסרת כל קשר למציאות. אתה עושה כל מה שצריך (והרבה מעבר לזה) כדי לנצח את המחלה, אבל כשזה מגיע לבדיקות גורליות איזה קול פנימי אומר לך: אל תדאג, יהיה בסדר, דברים כאלה קורים רק לאנשים אחרים. כשהטלפון צלצל ושמעתי את הבכי, הקול הזה השתתק.
אני לא זוכר בבירור את השעות הבאות בבית החולים. דיברנו עם רופאים, שאלנו שאלות, מילאנו טפסים. בכינו. אף אחד כבר לא דיבר איתנו במונחים של "מה הדבר הבא שצריך לעשות", רק "מה לעשות בזמן שנותר". ככה מרגישים כשהעולם מתמוטט. אבל, לצד ההרגשה הקשה הזו, התגנב לו רגש נוסף. הסתכלתי במישמיש וראיתי משהו אחר. ראיתי אשה שברירית ואמיצה, ראיתי מישהי שרציתי לחבק ולעטוף ולהגיד לה שהכל יהיה בסדר. ראיתי את העתיד שלי.
דבר ידוע הוא שכל גבר בזוגיות ארוכה מדמיין את הצעת הנישואים
שלו. גם אם אין לו שום כוונה להתחתן, הוא יודע ש"אם הייתי מציע, זה היה למרגלות הר געש / בצניחה חופשית / על מגדל אייפל בשקיעה / אחר" (מחק את המיותר). גם לי היתה דרך מקורית, אבל כשחזרנו מבית החולים באותו ערב יום כיפור היה לי ברור שלעולם לא אצליח לממש אותה. יומיים אחר כך, בשישי בלילה, התיישבתי על המיטה, ליטפתי את שיערה ושאלתי אותה, בלי טבעת ובצורה הכי לא-מקורית שיש: "את רוצה להיות אשתי?"
