לוסי בשמיים עם סעיף אוזניים

בספטמבר שוב עשו הביטלס היסטוריה ומכרו יותר מג'יי־זי, שבו התחרו ראש בראש עם ריליסים חדשים. בזמן שהאחרון מכר בשבוע השני של ספטמבר 475 אלף עותקים מהחדש שלו, The Blueprint 3, הביטלס העיפו 646 אלף עותקים ממבחר אלבומיהם השונים - המאוחר שבהם בן 40, כן? - שיצאו ברימאסטר דיגיטלי לצד המשחק RockBand: The Beatles. "אבי רואד" לבדו מכר 88 אלף עותקים בתוך שבוע, "סרג'נט פפר" מכר 74 אלף, והקופסה שמכילה את כל האלבומים מכרה באותו פרק זמן 25 אלף עותקים באמריקה. בסך הכל השתלטו ג'יי־זי והביטלס על 71 אחוזים מכלל מכירות האלבומים באמריקה באותו שבוע. חתיכת נתון.

בהנחה שאת המוזיקה לא באמת צריך להציג מחדש, מעניין לשים את הקופסה החדשה דווקא בהקשר אחר, טכנולוגי. כי הביטלס עושים פה הרבה יותר מלארוז מחדש סחורה משומשת: הם נועצים את המסמר האחרון בארון הקבורה של האודיו האנלוגי, וסותמים את הפה לכל האודיופילים שמנסים לשכנע אתכם שאין על תקליטים. נשמע לכם כמו הצהרה בומבסטית? דברו איתי אחרי שתעשו סיבוב על הדבר המדהים הזה. בכל האחריות המתחייבת: גם אם אתם שומעים אותם כל החיים, עוד לא ממש שמעתם את הביטלס ככה. וכן, עוד מעט יהיו גם דוגמאות. אבל קודם בואו נראה מה בעצם עשו פה.

גירסאות הדיסק המקוריות יצאו כשהפורמט הדיגיטלי היה עדיין צעיר. אז היללו אותן, בדיוק כמו שעושים עכשיו עם הרימאסטרים, כקפיצה ענקית בניקיון הצליל ובפרטים. על רביעיית האלבומים הראשונה - שיצאה במונו בלבד, ונותרה כך עד היום, בעצם - אמרו שאפשר ממש לשמוע בה "את חריקת החלודה בפדל תוף הבס של רינגו". זה היה כמובן בלבול מוח מוחלט: בגלל מגבלות הטכנולוגיה של אותם ימים, רוב האלבומים דווקא נפלו מהתקליטים שהחליפו. אודיופילים התלוננו כבר אז על האיכות שאבדה במעבר לדיגיטל, אבל לרוב האחרים זה לא באמת שינה, כי ממילא הכל נשמע אז פחות או יותר ככה בדיסקים. וככה זה נשאר יותר מ־20 שנה.

"כל העומד מאחורי ומצדדי, לכו להסתפר" (צילום: GettyImages)

מאז תחילת עידן הדיסק היו אלה שמופקדים על קטלוג הביטלס זהירים מאוד בכל מה שקשור לטיפול מחדש ב־13 האלבומים הרשמיים של הלהקה - לב המיתוס עצמו - והמשיכו למכור אותם באותן גירסאות. היו יוצאים מהכלל הזה: האלבום הלבן עבר שדרוג לפני 11 שנים, כשמלאו לו 30; שנה אחר כך יצא פסקול חדש ל־Yellow Submarine עם גירסאות משופצות (בסראונד!) לשירים מתוך הסרט. אבל בגדול, מנהלי העיזבון הביטלסי לא מיהרו להיסחף אחרי טרנדים טכנולוגיים, וחיכו.

בזמן הזה השתפרה מאוד ההבנה של הפורמט הדיגיטלי, וכמעט כל התוצרת של הלהקות שפעלו לצד הביטלס בסיקסטיז כבר הספיקה לעבור כמה שדרוגים. האלבומים של הסטונז, למשל, נארזו מחדש לפחות ארבע פעמים (והם גם זמינים באייטיונז כבר מ־2005, מה שהביטלס עוד לא עשו). התוצאה היא שבהשוואה לסטנדרטים מודרניים, כבר הרבה זמן שגירסאות הדיסק לביטלס נשמעות לא מספקות, ולא רק לאודיופילים. פה נכנסו לתמונה טכנאי הסאונד של אבי רואד, שבעבודת נמלים שארכה ארבע וחצי שנים דגמו מחדש את סרטי ההקלטה המקוריים, ניקו כל ערוץ בנפרד מרעשים ומהפרעות שמקורן במגבלות המדיום, ואז הרכיבו מחדש, שיר אחרי שיר, את כל האלבומים של הביטלס - מהרוקנרול הגולמי של Please Please Me ועד לליטוש של "אבי רואד".

הדבר הראשון ששמים אליו לב כששומעים את התוצאה הוא מה שאפשר לתאר כבהירות: כל הכלים נשמעים יותר בבירור, ויותר נפרדים זה מזה. ולא שהמוזיקה נשמעת אחרת; ממש לא. שום דבר לא זז במיקסים ובאיזון בין הערוצים (אם כי מאנשים שמבחינים בדברים כאלה, כי בניגוד אלי הם ניחנו בשתי אוזניים שומעות, אני מבין שיש כמה הבדלים בחלוקת הסטריאו). הכל פשוט נשמע צלול יותר, והרבה פרטים שקודם לא שמעתם מתגלים. הבס של מקרטני, למשל, קופץ קדימה כמעט בכל השירים, וככה גם כל מיני פיפסים קטנים בקולות הרקע ובאפקטים.

הבטחתי דוגמאות, אז הנה כמה טיזרים לסיום: מכירים את הקטע בסוף Come Together, שבו המצילות עולות על כל המיקס ומטביעות הכל ברעש לבן? עכשיו תחשבו שזה איננו, וכל כלי נשמע בבירור ממש עד הסוף, ואותו דבר גם ב־I Want You. ליין הפסנתר ב־Drive My Car? פתאום שומעים את כולו ולא רק ארבעה תווים מתוכו. אפילו בקטע קדום כמו This Boy מתגלים מחדש ערוצי השירה של מקרטני והריסון ומציגים מחדש את הבלדה הדי פרימיטיבית הזאת, שברגיל אולי הייתם מדלגים עליה. תחשבו לבד מה זה אומר על הפאר של A Day in the Life או Golden Slumbers/ Carry That Weight/ The End. זה קצת כמו לעבור משחור־לבן לצבע, או מווקמן למערכת היי־אנד: זאת עדיין בדיוק אותה מוזיקה, היא פשוט נשמעת טוב מאי פעם. בטח טוב יותר מאיך שנשמעה בתקליטים. טוב כמעט - אם לקחת את המילה של מקרטני בעניין - כמו שנשמעה בלייב, בזמן העבודה באולפן. 

האלבום התשיעי של פרל ג'אם הוא הטוב ביותר שלהם מאז ימי ג'רמי העליזים. הוא לא מאוד רחוק מאיך שהייתם מצפים שיישמע אלבום של פרל ג'אם, אבל

 עם 11 שירים קצרים בפחות מ־37 דקות, הוא גם מספיק רענן כדי לא לתת את התחושה של טחינת מים שמוכרת מאלבומים קודמים שלהם. זאת הגירסה הכי עצבנית ומרוכזת שלהם ששמענו - וחשוב מזה, הכי פחות מנג'סת.

• פרל ג'אם, Backspacer
  

מיוז התחילה לפני עשור כסוג של להקת מחווה לרדיוהד, ובכל אלבום עשתה עוד צעד קטן לכיוון קווין. האם זה טוב או רע? תלוי ביחסכם לרוק אופראי

 בכלל, ולפרדי מרקורי בפרט. על כל פנים, המיוז החדש נקרא The Resistance, הוא כבר כולל יצירה סימפונית שנמתחת על פני עשר דקות ושלושה חלקים, ולתחושתי נופל בין הכיסאות: מנופח ונוצץ מדי לקהל האינדי, פופי מדי לחובבי הפרוג, היסטרי ומעייף הרבה יותר מדי בשבילי.

• מיוז, The Resistance