ואם כבר הולכים על ההצהרות מהסוג המפתיע־מעצבן

כשעיתונאים כותבים או סתם מדברים על כדורגלן צעיר ומבטיח, הם נוהגים להוסיף משפטים כמו "אתם עוד תשמעו עליו", או "תזכרו את השם". אבל את השם של אלירן עטר אתם כבר מכירים, רק שלא בטוח באיזה נסיבות: יכול להיות שהתוודעתם אליו לראשונה במחזור ה־19 של העונה שעברה, כשבעיטת מספרת מדהימה שלו קרעה את הרשת מאחורי שטראובר ההמום, וסגרה מראש את התחרות על שער העונה. אבל בהחלט ייתכן שהשם שלו מצלצל לכם מוכר מהשערורייה שהתרחשה לפני כמה חודשים, כשדרור קשטן - אז עדיין מאמן נבחרת עם שמחת חיים - ביקש לזמן את החלוץ הצעיר לאימונים, אבל בהתאחדות נזכרו בעבר הפלילי של התכשיט והודיעו לו שאין מצב.

כך או כך, מה שאני בעצם מנסה להגיד זה שאלירן עטר הוא היום השחקן הישראלי הכי טוב שדורך על דשא מקומי, ואם אתם לא מסכימים איתי, אז אתם לא מבינים מהחיים שלכם.

אני יודע, אני יודע, העובדה שיש לי מנוי למשחקי הליגה של בני יהודה בערך מאז שזיפ היה משקה שובב קצת פוסלת את העדות שלי, או לפחות מחשידה אותה כמשוחדת. נראה שהאמת נמצאת אי שם באמצע; העניין הוא שבתור אוהד של הכתומים יוצא לי לראות את הביצועים של הפנומן הזה בתדירות גבוהה יותר משאר אוהדי הכדורגל בארץ, והביצועים האלה משאירים אותי בדרך כלל עם פה פעור. ונשבע לכם, אני אפילו לא מדבר על המספרת ההיא. כל מי ששיחק פעם כדורגל בבית הספר יודע שבעיטה כזאת יכולה - פעם בהמון שנים, אבל יכולה - להתלבש אפילו לשמן ההוא שתמיד נבחר אחרון בכוחות. אני מדבר על שאר רגעי הקסם שלו על המגרש באותה עונה. למעשה, בדיוק חודשיים אחרי המספרת (או "השער היחיד בקריירה של שטראובר שאחריו הוא לא צרח על ההגנה שלו", איך שבא לכם לזכור אותה) כבש עטר שער שבעיני רבים נחשב לעוד יותר גדול.

זה היה באיצטדיון של אשדוד. עטר אסף כדור מחוץ לרחבה, פתח מבער, נכנס לרחבה תוך כדי סלאלום בין חמישה מגינים, והעיף פצצה לרשת. קשה יותר, מורכב יותר וטכני יותר מבעיטת מספרת, אבל מצטלם פחות גרנדיוזי. משעשע במיוחד היה לראות את התגובה של אותם שחקני הגנה שנייה אחרי השער; אחד הניף את הידיים בתנועה של "אין מה לעשות", והשאר סתם תפסו את הראש.

אז אוקיי, תגידו בספקנות, הילד לא סופר את ההגנות בליגה המעפנה שלנו. אבל האם הוא מסוגל לתפקד גם ברמות גבוהות יותר? ובכן, תנסו להשיג בטלפון את שני הבלמים של פ.ס.וו איינדהובן. אם הם יענו לכם, תשאלו אותם אם כבר עברה להם המיגרנה שעטר עשה להם במשחק ההפסד של בני יהודה על אדמת הולנד. כל כך הרבה פעמים הוא תפר אותם מימין, משמאל ובין הרגליים, שאם הסיומת שלו רק היתה עוברת מהצד הנכון של הקורות והמשקופים, בני יהודה היתה עכשיו בשלב הבתים של הליגה האירופית.

זה לא רק הסטטיסטיקה והמספרים. לצורך העניין, יש חלוצים מקומיים שמבקיעים יותר ממנו, ואפילו עושים את זה כבר כמה שנים בקביעות. הקטע הוא שנדמה כאילו עטר בורך בתכונה החמקמקה הזאת שהופכת חלוצים טובים לשחקנים גדולים. מין ערבוב של כישרון, מקוריות וביצים שגורם להתרחשויות במגרש לעבוד בשבילו.

קבלו דוגמה למיקס הזה: לפני צמד המשחקים עם איינדהובן פגשה בני יהודה קבוצה מפורטוגל. את המשחק הראשון בבלומפילד פתח עטר על הספסל, כי יומיים קודם לכן הוא פלט משהו שהמאמן גיא לוזון לא אהב לשמוע. בכמעט שעה הראשונה של המשחק התרסקה ההתקפה הכתומה בקלילות על חומת ההגנה הפורטוגלית, מה שגרם לאלפי האוהדים ביציעים לאבד סבלנות ולקרוא בשמו של הסקורר המסופסל. בדקה ה־54 הבין לוזון שסדרת החינוך שלו עלולה לעלות לקבוצה בהמשך הקמפיין, וזרק את הילד למגרש. איך זה נגמר? שתי דקות אחר כך, בנגיעה הראשונה שלו בכדור, עטר נתן קטנה מהאוויר מעל השוער האומלל, ושלח את בני יהודה לגומלין עם ניצחון של 1:0. שם, בפורטוגל, לוזון כבר לא ניסה להתחכם והחזיר אותו להרכב. נגמר 1:0 לנו. תנחשו מי הבקיע.

המילים האלה נכתבות משהו כמו שבוע אחרי הפיאסקו המפואר של נבחרת ישראל מול לטביה במוקדמות המונדיאל. עוד קודם לכן הספיק עטר לקבל זימון למדים הלאומיים - זימון שפתח דיון מגעיל ופופוליסטי בסוגיה "האם יש מקום בנבחרת גם לעבריין מורשע שסיים לרצות את עונשו".

אני אישית, בטח לא תופתעו, חושב שכן. איך שאני רואה את זה, אין שום סיבה שהנבחרת תכלול רק את המקצוענים האלה שנועצים נערות ליווי לילה לפני משחק מכריע, את אלה שמחכים לקבל זימון רק כי זה מבטיח להם מפגש עם בתי קזינו אירופיים, ואת המחוננים שמתבלבלים בין "הומייה" ל"צופייה" בזמן נגינת ההמנון.

אני מאמין שבעידן הנוכחי, שבו הנבחרת הלאומית מציגה כדורגל שגורם לקרלינג להיראות כמו אופציה הגיונית, אלירן עטר הוא בדיוק השחקן שאנחנו צריכים. הרי הוא מין קארים בנזמה מקומי: חלוץ רעב, מהיר בטירוף, טכני ברמות בלתי סבירות, וקר רוח על גבול האדיש מול השער. שחקן שחקן. הכי טוב בארץ.