כמה יוסוף
הקורא ארז שואל אם יש לנודים השפעה על כושר הציפה במים. גדול, בדיוק קיווינו שתהיה לנו שאלה חגיגית לרגל גיליון ה־100
עובדה: פלוצים זה מצחיק.
שאלה: האם יש להם גם שימושים אחרים?
הבהרה: כאילו, חוץ ממה שהמשורר התכוון אליו בצירוף "נתן ריחו"?
זה בדיוק מה שמטריד את הקורא ארז. "האם אצוף פחות אם אפליץ בזמן צלילה?", הוא שואל, ומוסיף שהוא והחבר'ה שלו כבר ניסו להכריע בסוגיה בעזרת ניסוי אמפירי, אבל לא הגיעו למסקנות חותכות. זה בהחלט עורר את סקרנותנו, אז הפרחנו צלצול לירון בלינדר, מהנדס ביו־רפואי ומומחה בבעיות זרימה. ובכן, לדבריו הכל מתחיל ונגמר במשקל הגוף שלנו.
למה אנחנו בכלל צפים במים? בגלל עיקרון הציפה, אותו אחד שמונע למשל מאוניות לשקוע. כשאנחנו שוקעים במים הם נדחפים כלפי מטה ולצדדים, ובתורם הם דוחפים בחזרה. אם המשקל של חלק הגוף השקוע במים קטן ממשקל המים שהוא דחה לצדדים, תגובת הנגד של הנוזל תצליח לדחוף אותו בחזרה אל פני השטח של הבריכה, כלומר תגרום לו לצוף. לעומת זאת, אם הגוף כבד יותר ממשקל המים שהוא הסיט, תתקבל ציפה שלילית והוא יתחיל לשקוע כנקבה שזה עתה מלאו לה 40. עד כאן ברור? אז בואו נלך הלאה. אם בוחנים את המרכיבים העיקריים של הגוף שלנו - מים, שומנים וחלבונים - די ברור שאנחנו כבדים יותר מסתם מים. ואם אנחנו יכולים לצוף, זה רק כי יש לנו ריאות שמשמשות מצופים טבעיים. נשים מצוידות בסט מצופים נוסף, אבל אנחנו סוטים. מהנושא: הרי באנו לדבר על פלוצים.
לא רק הריאות ורקמות השומן תורמות לציפה. המעיים, צינור מתפתל באורך של כשמונה מטרים, גדוש בכל הג'יפה שהכנסתם לפה בימים האחרונים - ומכיל גם הרבה חיידקים ופטריות שאמונים על פירוק המזון למרכיביו הבסיסיים. כתוצר לוואי של תהליך הפירוק משתחרר גז לחלל המעי, ומכיוון שהוא קל מהמים שמסביב לגוף, הוא מסייע לנו לצוף. מכאן שלפחות תיאורטית, תוכלו לצוף ביתר קלות אחרי שתתקעו קומפלט. ואם לחזור לשאלה המקורית, אז מה יקרה ברגע שנפלוט פוק או סתם גיהוק? "התוצאה תהיה בדיוק כמו חור במצוף של ילד", מסביר בלינדר בדרכו הציורית. "אם חלק מהאוויר במערכת העיכול יוצא החוצה, צפיפות הגוף הכוללת תעלה, והגוף ישקע מתחת למים". לרווחת הצוללנים אוכלי השעועית שבינינו, לא מדובר בעניין של חיים ומוות: לפי חישוביו של בלינדר, ובהסתמך על הנפח של נוד ממוצע, כל מה שיקרה זה שנרגיש כבדים בכ־35 גרם. זה, והיווצרות שורה של בועות מפלילות.
אגב, מתברר שארז הוא ממש לא הראשון שעולה על הקטע של לצוף באמצעות הכנסת אוויר למעיים: יש לפחות מין מוכר אחד של כרישים שמווסת את עומק הצלילה שלו באמצעות בליעת אוויר והפלצה מבוקרת. רוצים גם? אין בעיה. רדו על צלחת חומוס פול - ביצה בוודאי לא תזיק - ואז תנו לחיידקי המעיים לעבוד כמה שעות טובות וצאו לבריכה עם המצוף התוך־גופי שלכם. בין הקוראים שאשכרה יעשו את זה יוגרל מארז דראטות.
מליחים את הסוף
קורא אחד שואל אם דגי ים יכולים לחיות בים המלח. יכולנו לבדוק את זה בעזרת ניסוי, אבל זה כרוך בעשייה
קצת לפני מותו הסופי של ים המוות מבקש הקורא עמרי וולף לערוך בו ניסוי מדעי וקולינרי: "מה יקרה לדג ים רגיל אם נכניס אותו חי לתוך ים המלח, והאם יהיה אפשר לאכול אותו אחר כך כדג מלוח?". הפנינו את השאלה לפרופ' אביגדור אבלסון, בר־סמכא בביולוגיה ימית, והוא השיב שמצבו של הדג יהיה בכי רע מאוד. "קודם כל", קבע הפרופסור, "נורא ישרפו לו העיניים. אבל זה עוד כלום: חוקי הטבע קובעים שכל גוף מים ינסה תמיד להגיע לריכוז המלחים הנמוך ביותר האפשרי. ומכיוון שהמים שבים המלח מלוחים הרבה יותר מהמים שבגוף הדג, הם ימשכו את הנוזלים שבתוך גופו של הדג החוצה - בעיקר דרך מערכת הזימים שלו - בניסיון להקטין את ריכוז המלחים בים המלח עצמו".
אתה מבין, עמרי? מה שיקרה לדג שלנו זה שהוא יתחיל לאבד מים במהירות, ובסופו של דבר כנראה ימות מהתייבשות קיצונית. ופה מגיעה ההפתעה: בגלל ריכוז המלחים הגבוה, גופתו של הדג אכן תעבור כבישה שלא שונה מהותית ממה שקורה בתהליך ההכנה של דג מלוח. עם זאת, פרופ' אבלסון ממליץ להימנע מאכילת דג כזה, כי ים המלח מכיל מגוון מלחים שאינם רצויים למאכל אדם. ואתם יודעים, זה לא שסתם דג מלוח מומלץ למאכל אדם שאינו אשכנזי.
