למה לא אוסרים על אשה לחמוד את איש רעותה?
לא רק שהאשה אינה מצווה שלא לחמוד, היא כלולה ברשימה נחותה של "ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך", שגם אותם אסור לחמוד. האשה נתפשת כרכוש של הגבר. איך אפשר, אם בכלל, לגאול את ההלכה מאפלייה בלתי נסבלת של הנשים? על לשון זכר ועל דעות קדומות, בספר מדרשי נשים
אני חילוני מלידה, ביקרתי בפעם הראשונה בבית כנסת בגיל 24, וגם אז רק כי הוזמנתי לחגיגת בר מצווה של חברים. אני כותב את הרשימה הזו לא מתוך ידע בהלכה, אלא מתוך ידע בזכויות אדם ובהתבסס על ספר חדש: "דרשוני – מדרשי נשים" (עורכות נחמה וינגרטן-מינץ ותמר ביאלה, הוצאת ידיעות אחרונות והסוכנות היהודית).
הספר הוא קובץ של מדרשים מקוריים שנכתבו בידי נשים ישראליות המפרשות טקסטים הלכתיים ובתוך כך משמיעות קול ייחודי, ואני מציג כאן מדגם קטן של מדרשים מעוררי עניין באשר לשוויון ערך האדם.
"לא טוב האדם לבדו, אעשה לו עזר נגדו" (בראשית ב, יח) - הפסוק הזה נשמע לא טוב. הוא מציג ערכיות של חוסר שוויון בין אשה ובעלה. מעמד האשה, כפי שניתן להבין ממנו, הוא לעזור לגבר ולאו דווקא להיות לצדו כשוות ערך.
ברוריה ארן מצילה אותו בצורה הבאה:
במה האשה יכולה לעזור לגבר שלה? - שהיא מצילה אותו ומגינה עליו מהיותו לבדו.
איך להבין את "נגדו"? - יש נגד שהוא מול, ויש נגד שהוא שווה.
ואיך להבין שהאשה היא נגד האיש? – האשה נבראה לאחר בעלי החיים, שאינם שווי ערך לאדם. האשה היא היחידה שנבראה כשווה לאדם.
אבל, אם כן, איך להבין את הפסוק הבא: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" (בראשית ג, טז)? זהו אחד הפסוקים היותר מקוממים בהקשר של שוויון ערך האדם.
כדי להתגבר על הבעייתיות של הפסוק, מציגה רבקה לוביץ קו פרשני מעניין. לדבריה, מדובר בצורת דיבור בלבד ולא בעניין שבמהות. תורת משה מדברת בלשון זכר, אבל מתייחסת הן לנשים והן לגברים. במקום בו מוזכר הבעל, הכוונה גם לאשה, וכך גם להיפך (ואל אשתך תשוקתךָ והיא תמשול בךָ).
הקו הפרשני הזה בא בספר לידי ביטוי גם בהכשרת פסוקים נוספים כפי שנראה בהמשך.
"ותראה האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל" (בראשית ג, ו) - נראה שהפעם מדובר בדעה קדומה, על פיה האשה היא תאוותנית, פתיה ומשולחת רסן. מראים לה עץ, וכבר היא רוצה לאכול את פריו. נותנים לה לדבר עם נחש זר - וכבר דבריו ערבים לאוזנה. ממש סכנת נפשות לשלוח אותה לבדה בדרכי החיים. היא צריכה גבר, אבא או בעל, שינחו אותה לשלוט בעצמה.
לא תאוותנית חסרת תקנה, אלא מסוגלת לראות את המכלול
רבקה לוביץ מבינה זאת בדרך שונה: "ואמרו שראתה האשה את העץ וראתה את הפרי, אך האיש לא ראה את הפרי. ויש אומרות שגם את הפרי לא ראה". כלומר, האשה, לשיטתה של לוביץ, היא דווקא חכמה יותר מהגבר. היא לא פתיה ולא תאוותנית חסרת תקנה, אלא דווקא מי שמסוגלת לראות את המכלול ובכל מקרה - לראות יותר מהגבר.
אפשר למצוא תימוכין לדעתה זו של לוביץ בדבריה הבאים - "ואם כך למה אכל? שראה אדם הראשון במבט עיניה של האשה עשרה קבין של חוכמה ודעת".
"לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך וגרך אשר בשעריך" (שמות כ, ט). הפעם נראה שיש שוויון. שמירת השבת מוטלת על הבן והבת, ללא הבדל ביניהם. "והאשה מה יהיה עליה?", שואלת תמר ביאלה, "האם לא צוותה אף היא בקדושת השבת?" הבת מוזכרת, אבל לא אמא שלה. האם יש כאן התרשלות? הרי לא ייתכן שהבת מוזכרת והאם לא.
טעות אנוש כזו מופיעה לפעמים בדברי הימים שלנו. כך, למשל, בגלל שיכחה בלבד, הערך של חופש הביטוי אינו מוזכר במגילת העצמאות. מקור הטעות הוא במתלמד צבי ברנזון, לימים שופט בית המשפט העליון, ששכח להוסיף את הערך הזה לטיוטה שכתב למגילה, ובדוד בן גוריון שעבר על הטיוטה בלי להבחין בטעות.
ביאלה לא חושבת כמוני. היא לא אומרת את זה, אבל נראה די בעייתי להשוות בין מגילת העצמאות לעשרת הדיברות, ובין ברנזון ובן גוריון לאלוהים. ביאלה מוצאת הסבר אחר שמקורו בטעות אנוש, אבל אחרת, כפי שנראה מיד בהמשך.
הדיבר "לא תחמוד את אשת רעך" (שמות כ, ט). מחריף את הבעיה. הפעם האשה מוזכרת, אבל רק בתור אסורה על אחרים ולא בתור מי שעלולה לחמוד בעצמה. "האם לא צוותה אף היא שלא לחמוד איש רעותה?" שואלת ביאלה.
הבעייתיות בדיבר הזה כפולה. לא רק שהאשה אינה מצווה שלא לחמוד את איש רעותה, אלא היא גם מופיעה כאסורה בתוך רשימה נחותה של "ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך", שגם אותם אסור לחמוד. האשה נתפשת כאן כרכוש, בדומה לשאר פריטי הרכוש של הגבר.
במדרש שלה על אותם שני דיברות, חוברת ביאלה אל הקו הפרשני של טעות אנוש. משה, ברדתו מההר, ראה רק גברים, ו"על כן כתב להם משה לשמור את השבת בלשון זכר, ומשום... שלא היה עם צפורה אשתו זמן רב, לא זכר שגם לאשה יצר לחמוד".
אני נוטה לקבל הסברים כאלה. אמנם, לטעמי, ראוי שמנהיג בדרגה של משה לא יתרשל עד כדי כך, ואמנם לשון זכר לא היתה טעות אלא צורת דיבור בעברית, עד לא מזמן, ועדיין נסיבות הרגע אינן מלמדות בהכרח על מהות. הן באמת יכולות לשקף את חיי הרגע.
האם חולשת הרגע יכולה להסביר גם פסוק כל כך מפורש ומקומם כמו "ומוצא אני מר ממות את האשה" (קהלת, ז, כו). נראה שכן, לפחות לפי רבקה לוביץ. מדובר, לדעתה, בבעיות בתוך המשפחה. האשה של דובר הפסוק הזה כל כך הציקה לו, עד שלא היה יכול אלא להשוותה למוות ואף לגרוע מזה. אפילו אדם גדול בתורה אינו יכול להגיד דברים חכמים ברגע כזה של חולשה. הוא מתעצבן כמו כל אדם אחר.
הטועים הם מי שמדבררים את אלוהים
בורא עולם, כל יכול, אינו טועה כמובן. הטועים הם מי שמדבררים אותו. לשון הדיבור, מצבי רוח משתנים והרושם של הרגע יכולים לחולל פסוקים שהדעת אינה סובלת. יחד עם זאת, כיצד ייתכן שאלוהים אינו שולט גם בדברור של עמדותיו הנחרצות, כולל במסמך היסוד של שלטונו עלי אדמות? לא מצאתי לכך תשובה בספר.
מעניין, לסיכום, להתייחס לברכה שאין מקוממת ממנה: "ברוך אתה ה' אלוהינו שלא עשני אשה" (ברכת השחר). האם כותבות המדרשים בספר ידעו להכשיר גם אותה? נראה שלא. ההתייחסות היחידה שמצאתי בספר היא מדרש לגלגני של דנה פלובר. טוב שכך.
