רווקה בת 27? עברי לנוהל אדמה בוערת

"נוהל אדמה בוערת" הוא צירוף מילים שנצרח על טירונים וגורם להם לנוע יותר מהר, להרים את הרגליים מעל הקרקע ולהתחיל לרוץ, כי האדמה בוערת. הטור מכוון בעיקר לנשים בארצנו, אבל לא רק.

נתחיל ברחם, האמא של כל ההתחלות. עוד כשאת בפנים מכינים הכל לנסיכה של אבא ואמא, מנסים לרצות ולפנק אותך, ואם באמת יצאת ילדה יפה עם נתונים טובים וגדלת להיות בחורה נאה, ההרגשה המלכותית חזקה אצלך יותר מתמיד. יחד עם תגובות מהסביבה, במיוחד של גברים שלא מודעים לנזק שהם עושים, ההרגשה הזו מלווה אותך לאורך חייך הישר לתוך מערבל הבטון שנקרא זוגיות, דייטים וסקס. רוב הבנות מגיעות לשיא במראה החיצוני שלהן בסביבות גיל 18-26. זה הזמן בתחילת הדרך בו אנחנו נלכדים בקסם הראשוני של הכל: אהבות ראשונות, חבר ראשון והתנסות ראשונה בזוגיות.

הקשר הראשון נמשך כמה שנים טובות, מתובל בשגרה, נוחות ועצלנות. בזמן הזה אנשים משתנים. הם מתחילים לגבש לעצמם דעות ועמדות לגביי החיים, וכמובן מתבגרים. איך אני רוצה שהחיים שלי ייראו, מה ללמוד, במה לעבוד, תחביבים חדשים וכמובן ליד מי אני רוצה להתעורר בבוקר ומה אני מצפה מבן הזוג שלי. לכל אחד ואחת יש תבנית מסוימת של השותף הפוטנציאלי שלהם לעתיד, כולל רשימת תכונות/מכולת (לבנות יש יותר מדי).

כל התהליכים מתבשלים בערך באותו זמן, עד שאת מתעוררת יום אחד וכבר לא יכולה להסתכל על הפנים שלו. נמאס לך ממנו, ולא משנה כמה אהבה היתה שם וכמה חזקה היא היתה - היא היתה בעבר, בגיל ההוא, וכרגע זה החוט היחיד שמחזיק את הקשר שלכם.

לפעמים הפחד הוא השדכן הכי חזק

זה חוט דק, ולפעמים הפחד הוא השדכן הכי חזק, הפחד לעזוב הרגל של שנים, הפחד להכיר אנשים חדשים, הפחד להישאר לבד. בדרך כלל הבנות מגיעות למסקנה הזו קודם כי הן בוגרות יותר בגיל הזה, אבל עדיין פוחדות לקבל החלטה. ואז, מהעבר השני אנחנו, הבנים, נלחצים, וכשאנחנו נלחצים - אנחנו מציעים. מלעבור לגור ביחד ועד הצעות נישואים כשאין לבחור מושג מה מוטל על הכף בכלל ומה בת זוגו באמת רוצה ממנו.

יש "גילים חד פעמיים", כמו שאני קורא להם, בהם אנחנו מתעצבים, אוספים חוויות ומנסים ללמוד מטעויות, או סתם זורמים עם העדר ועד שהאסימון נופל בזבזנו זמן יקר, זמן שלא חוזר. חלקנו למדנו ממערכת היחסים הראשונה וחלקנו רק "עברנו שם", אבל כולנו נמצאים על אותו קו זינוק (למרות שלגברים יש מסלול ארוך יותר).

ברוב הפעמים הגיל החד פעמי הזה שאני מתייחס אליו מתחיל בסביבות 22-21 אחרי הפרידה הגדולה מהקשר הרציני הראשון. את מתחילה ללמוד, לעבוד, ועדיין נראית מצוין. את בשיא הפריחה החיצונית שלך, אבל את לא עושה בנתונים האלה שימוש נכון. את מעדיפה להתעסק בכל הדברים מסביב, וכמובן מסרבת בתוקף לכל מיני הצעות ממחזרים למיניהם, בלי לדעת שזה הזמן שלך "לדוג" גבר, להכיר את החיה הזו, גבר שיש בו מה שרצית בתור בעל לעתיד, בהנחה שאת יודעת מה את רוצה.

בשלב הזה הם עדיין רלוונטיים לגבייך, הרי בדרך כלל אתן מחפשות גבר שמבוגר בשנתיים-שלוש מכן. זה בדיוק הזמן לבדוק זה את זה במציאות היומיומית, במסע שכולו סבל, דמעות והרבה תשובות. מסע ההיכרות הזה מתקיים בגילים קריטיים, אבל לפחות הוא חושף את האדם שנמצא איתך ומלמד אותך עליו כל מה שרצית ולא רצית לדעת. כולנו מכירים זוגות שנפרדו אחרי שנים של זוגיות בטווח הגילים הקריטי, כשהחבילה התפרקה למרות שזה היה נראה עניין סגור.

אם לפרק, עדיף כמה שיותר מוקדם, לפני שיוצמד לשם שלך המושג "גרושה" או "רווקה בת 30". אז בזמן שאת מסתובבת עם חברה שלך ומשחקת אותה קשה להשגה ונותנת לאגו שלך לקבל החלטות במקומך, בנות אחרות שכבר נפל להן האסימון, או שיש להן אחיות גדולות, קלטו איך העסק עובד ומתחילות להריץ עניינים. אני לא מתכוון מבחינה מינית, אלא שהן הרבה יותר פתוחות להצעות גמישות מכל החזיתות של עולם הדייטים: מאינטרנט ועד שידוכים של חברים ומשפחה.

זה הכל עניין של סטטיסטיקה: ככל שתפתחי יותר חזיתות הסיכוי שלך למצוא מישהו גדול יותר. זה הזמן שלכן, זמן לעצב את החיים שלכן איך שתרצו, וכמובן למצוא את "האחד" שאתן חושבות שמתאים לכן. הבעיה היא רק שאתן לא יוזמות ולא לוקחות שליטה על החיפוש של חייכן אלא נותנות לזמן לעבור, בגלל אותה תחושת ביטחון שקיימת אצלכן מגיל אפס.

ההארה קרתה לי בסביבות גיל 26, כשלמדתי בשנה הראשונה ומישהי משנה שלישית השלימה איזשהו קורס. יצא לנו לשבת יחד ולהכיר, היא היתה בת 24 ועמדה לסיים תואר ראשון. מפה לשם הבנתי שהיא רווקה ושאין לי הרבה זמן לפעול לפני שאני נהיה עוד ידיד לספסל הלימודים, ואז יהיה יותר קשה לעשות את המעבר לחבר.

עשיתי את הצעד וקיבלתי מין דחייה משולבת ב"לא כרגע", מה שתפס אותי לא מוכן ולא מבין את ההיגיון או השיקולים שלה מאחורי התשובה. הרי עשיתי הכל נכון, וגם התזמון היה נוח לשנינו.

המשכתי כרגיל בלי לעשות פרצוף או לעקוץ אותה. יצאנו לחופשת סמסטר, ואני חזרתי עם חברה חדשה. באחת השיחות הבאות שהיו לנו היא שאלה אם יש לי מישהו להכיר לה, מישהו כמוני: מצחיק, בחור טוב שגם נראה טוב ועוד הרבה תכונות שהיא מנתה.  

לא מצאתי בחור כזה, כי כולם היו תפוסים

חיפשתי עבורה בכל מיני מקומות: בעבודה שלי, במכון הכושר, בלימודים ואז פתאום קלטתי: לא היה קיים בחור כזה, כי כולם היו תפוסים. אני מדבר על כמות נכבדה של בנים בני 26 עד 32. חלקם היו תפוסים חזק כמה שנים מגיל 25-24, חלקם בדרך לחתונה, והשאר לא מתכוונים להתמסד עד גיל 35, מה שמשאיר לה שוק מצומצם במיוחד.

חלקתי איתה את התיאוריה הטרייה ואז שאלתי בכנות למה היא דחתה אותי בזמנו. היא ענתה שהיא רצתה קודם לסיים את הלימודים ואז לחפש חבר. התגובה המיידית שלי היתה: "לא נראה לי שאפשר לתכנן דברים כאלו, לפחות לא בדיוק של 100 אחוז, ותמיד כשמתכננים משהו לטווח ארוך איכשהו הוא מתפקשש".

היא הסכימה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי בשבילה. בשבילי לעומת זאת, זו היתה רק ההתחלה.

כשאת מתחילה להריץ פגישות בגיל 25 ומעלה, אחרי שסיימת את "הסידורים" שלך – לימודים, עבודה וכדומה, כבר יש לך שברי מאמץ מחוסר ניסיון בתחום, ולא משנה כמה האינטואיציה שלך חזקה בנוגע לגברים. החסך מתבטא באי יכולתך להבדיל בין קשרים פוטנציאליים לבין זאב במסווה של כבש. זה מוביל לבזבוז זמן בדייטים בלי לדעת אם ייצא משהו או לא מהפגישה.

את והרווקה בת ה-30 באותו מצב, אבל לה יש יותר ניסיון

עכשיו כבר לא משנה איך את נראית. נותר לך זמן קצר לחיפושים ומגוון עוד יותר קטן של גברים. הרי הרשימה שלך לא השתנתה עם השנים: גבר בוגר בגיל ובאופי, מסודר ובלה בלה בלה, אבל כרגע אפילו מנוע החיפוש של גוגל מתקשה למצוא לך מישהו. וגם אם כן קיים רווק מבוקש כזה, למה שהוא יסתכל לכיוון שלך בכלל עכשיו כשנזכרת? הרי יש יבול חדש של בנות כל שנה. הן בנות 22 שמחפשות לצאת עם גברים כאלה וכמובן לא להתחתן איתם, אבל הן עושות פוזות בכל מקרה. אפילו אם הוא רציני ומחפש חתונה יהיה לך קשה להגיע לרשימת מועדפים שלו.

המחשבה שמתישהו האביר יגיע, ו"האחד" יהיה בדיוק מה שרצית ושכל מה שתצטרכי לעשות זה להחליט שאת רוצה זוגיות ולהניף שרביט כמו מלכת אנגליה על הכתף של מי שתחשקי בו וזהו, הוא יהיה שלך והכל יהיה ורוד מכאן והלאה – זו יהירות ואשליה. היא רק מקרבת אותך אל הסטיגמה על רווקות בנות 30.

אפילו לא נגעתי בשעון הביולוגי שלך. במובן מסוים את והרווקה בת ה-30 נמצאות באותו מצב, אבל לה יש יותר ניסיון "בשוק" וגם קריירה וכסף. הדבר היחידי בו את עדיפה עליה הוא הגיל, אבל הוא מתקזז עם העובדה שכשהיא תצא לדייט לשניהם יהיה ברור ברוב המקרים שאם הם עוברים את החודשיים הראשונים בשלום, אפשר להתחיל להיות רציניים מאוד.

לעומתה את עדיין נמצאת בשטח האפור. יכול להיות שתפגשי בנים שכן ירצו אותך לחתונה, אבל רובם לא מתאימים לפרופיל שבנית, ומעל אלו שאת כן תרצי תמיד ירחף סיכון של בזבוז זמן מצד הגבר שלא רוצה שילחיצו אותו, ובצדק. הוא רוצה להמשיך את הקשר כמו שהוא, ורק אחרי שחושלתם בדם יזע ודמעות תתחתנו. כמובן, אם יש את הספק הכי קטן לגבי האדם שעומד לצידך, אז אין ספק וצריך לחתוך ומהר.

חכמים ממני אמרו שחיי המדף של גבר ארוכים יותר. דווקא בשל כך הנשים צריכות ליזום טיפה יותר. ובכלל, כשגבר פונה אליכן תנהגו באופן מנומס, תקשיבו לכמה שניות, ורק אז תקבלו החלטה ותגיבו. תשקלו לשחרר חיוך או מבט קטן, או אפילו לתת מספר טלפון יותר בקלות. למרות שאנחנו חלשים בקריאת סימנים ואת שפת הגוף שלכן, זה חוק ברזל שאנחנו נעשה את הצעד הראשון, בהנחה שאתן לפחות תבינו את הקשיים בצעד זה ותגיבו בהתאם.

תחשבי על זה רגע: האקט עצמו כשאת באה לקראת הבחור לא גרוע כל כך ולא מוריד לך מהאגו. הרי בסופו של יום כולנו רוצים את אותו הדבר.