"אתה תהרוג אותי אם תביא לי נכד שחור"

הוא הגיע מיואש לשיחה איתי ופתח אותה בהשבעה. הוא השביע אותי לא להתערב, אלא רק להקשיב לו ולהיות שם בשבילו. "נמאס לי להסתתר. בפעם הראשונה שהבאתי אותה אלי הביתה, הורי היו בשוק. אמא שלי שאלה אותי "האם היא רק ידידה ללימודים או שאני צריכה להתחיל לדאוג?"

תומר (כל השמות בכתבה בדויים) היה מופתע מתגובת הוריו. "הורי אנשים ליברלים. תמיד עודדו אותי לא לעשות אפליות, לא לשים סטיגמות ולהיות משוחרר מדעות קדומות בקשרי עם אנשים. אני לא מבין מדוע היחס שלהם לגלית כל כך גזעני".

המפגש

תומר הכיר את גלית בבית הספר. הוא "צבר" ממשפחה ותיקה (ממייסדי העיר). היא עולה חדשה ממשפחה יוצאת העדה האתיופית. שניהם בני 17. גלית הגיעה לישוב ולביה"ס בתחילת השנה. המשפחה נחשבת למכובדת מאוד בקרב העדה. האב עוסק בגישור בין זוגות נשואים ונחשב לסמכות בכל הנוגע ליישוב סכסוכים.

גלית התבלטה בכישרונה מהרגע הראשון לכניסתה למגמת התיאטרון. באותה מגמה נמצא תומר. הקרבה ביניהם התחילה במחזמר בו הם מופיעים יחד. זו היתה אהבה ממבט ראשון. הם זוג שממקד אליו מבטים. הוא עם שיער שטני ועיניים כחולות. היא מתולתלת עם עיני שקד בצבע דבש. שניהם צמודים אחד לשני כל ההפסקות ונראים כאילו מרחפים על ענן משלהם.

המשפחה שלה

"את לא יכולה לצאת עם סתם מישהו", טענה מן הצד השני המשפחה שלה. "את ממשפחה מאוד מכובדת. את מיועדת למישהו רציני. מישהו עשיר שיוכל לפרנס אותך בכבוד. אין סיכוי לקשר הזה. זה משהו זמני ואנחנו לא מוכנים שיצא לך שם רע".

המשפחה שלה כעסה מאוד. אין אפשרות מבחינתם שגלית תצא עם תומר. הוא לא מבני העדה, לא מכיר את התרבות שלהם ובכל מקרה זו בושה שהיא יוצאת עם סתם בחור שהם לא מכירים את המשפחה שלו.

החברים של תומר

החברים התחלקו לשתי קבוצות. קבוצה אחת מאוד תמכה בקשר הרומנטי וחשבה שהם "אחלה" כזוג. הקבוצה השנייה והקרובה יותר, שחררה רמזים לעבר תומר כשהיו איתו ביחידות: "בשביל מה לך התסבוכת הזו?" "אתה מבודד את עצמך מהחברה. היא לא משלנו. היא לא בעניינים".

האם אנחנו גזענים?

תומר מצא את עצמו שוב ושוב מסנגר על הקשר שלו עם גלית בפני חבריו. כדי שלא יציקו להם, הם מצאו את עצמם מסתתרים ומשקרים לכל הקרובים. מה שהיה כל כך טבעי אצל חבריו הפך אצלו לסוד אפל. כשלא יכול היה יותר לעמוד בלחצים – פנה אלי.

"האם אנחנו מדינה דמוקרטית? יש לי הרגשה שאנחנו רק מתייפייפים בחוץ. בפנים אנחנו מתנהגים כמו מדינת אפרטהייד. הורי ממש מזועזעים מהמחשבה שיכל להיות מצב שבו אנשא לאישה מהעדה האתיופית. לדברי אמי: 'אתה תהרוג אותי אם תביא לי נכד שחור'. כל מה שמעניין אותה זה גוון העור של הנכדים שלה. הרי זה אבסורד! באותה מידה יכול להיווצר מצב שייוולדו לה נכדים עם נכויות או בעיות אחרות. מה בגוון העור כל כך משנה בכלל?"

הישרדותנו הגנטית

לפי תיאורית הדרוויניזם החברתי ישנה הנחה שהתנהגויות חברתיות הקיימות אצלנו היום מייצגות, סביר להניח, אסטרטגיות אבולוציוניות שהיו מוצלחות בעבר. במילים אחרות, כשם שמאפיינים כמו צווארה הארוך של הג'ירפה או רגליה הארוכות והקלות של האיילה מעניקים להם יתרון הישרדותי, גם דפוסי ההתנהגות החברתית שלנו מייצגים אופני התנהגות שאפשרו לנו יתרון הישרדותי.

על פי עקרונות אלו, כל פרט בחברה מתנהג באופן שיגדיל את סיכוייו להוריש את החומר הגנטי שלו לדור הבא. במילים אחרות, אמא של תומר מזועזעת מהמחשבה שנכדה יהיה שחור, משום שהיא מפחדת שכלפי חוץ, החומר הגנטי של משפחתה ייטשטש ויעלם לנוכח הערבוב בין העדות.

לדברי פרופ' יורם יובל בספרו "מה זאת אהבה" הדרוויניזם החברתי הפך לכינוי גנאי בשיח העכשווי. זאת מפני שהוא נתפס כאומר במובלע: "אם זה ככה, כנראה שזה צריך להיות ככה. זוהי 'דרך הטבע' ואין להתקומם נגדה למרות אכזריותה. אלא ששואת יהודי אירופה, מעשה הטבח הגדול בהיסטוריה האנושית, הוצדקה ואף הונעה על ידי נימוקים של דרוויניזם חברתי".

לכן, לא ייתכן שנצדיק תופעות כאלה רק מפני שהן "טבעיות". אלו סימפטומים של גזענות שעלינו להילחם בהם במרץ.

לדברי ח"כ שלמה מולה: ישראל היא ביתו של העם היהודי, ללא קשר לצבע עורו ומוצאו של אדם. "אינני רוצה להמתין 200 שנים לשוויון, כמו שקרה בארה"ב. דווקא עכשיו ובגלל דמותה של המדינה וערכיה, אני רוצה שנעבוד על זה. ישראל יכולה להיות דוגמא ומופת, להיות אור לגויים. אנשים הגיעו לארץ הזו מכל העולם: מצפון אפריקה, פרס, עיראק ואשכנז, אז מדוע שתהיה בעיה דווקא עם העולים מאתיופיה?

"משימה חשובה, היום, של החברה הישראלית, היא תהליך היטמעותם של עולי אתיופיה בישראל. התוספת של עולי אתיופיה לישראל צריכה להיתפס כנכס, בטח שלא כנטל. אם נצליח במשימה הזו נוכל להיות באמת אור לגויים. אין כל סיבה שעולי אתיופיה יספגו אפליה כלשהי על רקע צבע עורם או מוצאם".

אהבה וגזענות

סיפורם של תומר וגלית הוא סיפור מאבק סביב נושא החופש לאהוב, ללא הבדל דת, גזע ומין. אנו אוהבים לצייר את עצמנו כמדינה דמוקרטית נאורה בתוך מזרח תיכון חשוך ודיקטטורי, אבל תומר מפנה אצבע מאשימה לעבר הוריו הליברלים והחברה הישראלית הנאורה. האם אנחנו באמת משוחררים מדעות קדומות? האם אנחנו עושים מספיק מבחינה חינוכית כדי לקדם את הנוער להתנהגות שוויוניות? האם אלו רק מילים יפות או שאלו סיסמאות נבובות שמחפות על רגשות אחרים? האם יש באהבה קווים אדומים, שמעבר להם מותר למשפחה, לחברים או לקהילה להתערב?

ומה עלה בגורל סיפור האהבה שלנו? יום אחד שמע תומר את נאומו של שמעון פרס, נשיא המדינה, בפני מאות תלמידים צעירים בכנס של בני נוער. "הייתי עולה לאוטובוס ונוסע ישר לפתח תקווה", אמר הנשיא. "להפגין נגד המתנגדים לשילובם של תלמידים אתיופים. לנוער יש כוח אדיר בהנעת תהליכים ולכן אל תהססו. השמיעו גם אתם את קולכם". המשפט הזה גרם לתומר להחליט: הוא אינו מתכוון לוותר להוריו.

גלית ותומר המשיכו להיפגש וכולם בבית הספר ידעו שהם זוג. בקשר למשפחתה של גלית העניין היה יותר מורכב והם החליטו לא לספר להם על המשך היחסים. 

• ד"ר רותי בן-זאב היא יועצת חינוכית.