"אנחנו ברגרסיה תרבותית איומה"

מי שנקלע במקרה ביום רביעי האחרון לפאצ'ה קוצ'ה 8, לא היה יכול שלא לראות את יאיר גרבוז הותיק ובעל המוניטין בין חבורה של אמנים צעירים, חלקם אנונימיים לחלוטין. גרבוז הדגים שם את מה שהוא עצמו הגדיר כ"קולאז' של טקסטים מתוך יצירותיו המכיל שתי צוואות תרבותיות".

"פנו אלי וביקשו", הוא אומר, "ותמיד המילה כן עדיפה על המילה לא. כנראה עניין אותם גם להראות ולשמוע מישהו שאינו צעיר. בנוסף, כלל לא ידעתי על הקונספט שמקציבים לכל אמן 6:40 דקות, שזו ההגבלה היחידה למעשה - בזמן הזה אפשר לעשות מה שהאמן רוצה. זה פשוט נראה לי מאוד מעניין".

לאחרונה פרש גרבוז מהמדרשה לאמנות שבבית ברל, שברובן שימש כמנהל, לאחר 36 שנים. את המאורע ציינו ביום עיון לכבודו במדרשה, סרט באורך מלא של גרבוז משנות ה-70 המוקרן בגלריה של המדרשה בתל אביב, ותערוכה חדשה, "רדי מיידעלה" המוצגת במדרשה עצמה.

צילומים מתוך התערוכה "רדי מיידלע"

לעומת הסרט, "האחים מאסטרו", שלא עומד כל כך במבחן הזמן, התערוכה בועטת ומחוצפת ממש כמו משחק המילים השנון שבשמה. במקביל, נפתחה תערוכה של אמנים צעירים בוגרי המדרשה, "20+: וקם דור שלא ידע את רפי לביא", באוצרותה של הדס רשף. מדובר בתערוכת מחווה לפועלו של רפי לביא ז"ל ממייסדי המדרשה, שבעצם כוונתה היא דווקא להתנער מעט מהשפעתו.

אפשר לראות הבטחות רבות אצל האמנים המשתתפים. אצל כל אחד מהם ניכר אופי משלו, אבל ברוחם המליצה ובקריצה הפוליטית שלהם הם דווקא מזכירים יותר את גרבוז, שלמעשה קיבל בזמנו את השרביט מרפי לביא.

"תערוכה בועטת ומחוצפת" 

על התערוכה "רדי מיידעלה" אומר גרבוז: "לשמחתי היא מתקיימת בתוך המדרשה, ואני חושב שיש בה חתרנות והתרסה שאפילו אנשים צעירים יכולים ללמוד מהן משהו. היא מתריסה מבחינת מה זה ציור טוב, היא מתריסה במובנים של שפה והתנהגות. היא מנסה לעבוד עם חומרים מסוכנים כמו בדיחות, חידודי לשון, כל מיני דברים מתועבים כאלה". 

"אני די אוהב את ההשלמה בין דברים שבעבר היו נחשבים לחלקים שונים שלי", מוסיף גרבוז. "אני נורא אוהב בדיחות קרש והכנסתי אחדות לתערוכה, ובכל זאת יש פה גם עניין חברתי: בדיחה טובה היא בעצם סוג של מאמר מערכת. יש משהו בתערוכה הזאת שמדבר על המוגבלות של ידע לטובת העירנות לעכשווי".

אוהב ללמד? לא בהכרח

גרבוז אירח אותי בסטודיו שלו ברמת גן, והיה להוט לשטוח בפניי את פילוסופיית החינוך שלו, שאפשר במידה מסוימת לכנות אותה אנטי-לימודית. "אני מעדיף יחסים קולגיאליים על יחסי יתרון. כדי שיהיו לי יותר קולגות אני צריך ללמד, אבל אני לא יכול להגיד 'אני אוהב ללמד', כי אני לא אוהב את המעמד הזה".

אבל יש מימד נוסף להוראה. אתה לא מרגיש שהעברת משהו מהנסיון שלך, מתפיסת העולם שלך?

"כן, העברתי את הרצון להשפיע, אבל גם כשאתה רוצה להשפיע על מישהו, מה אתה בעצם רוצה: את הויכוח, או שיהיה לך עוד חבר בעולם? ככל שהתהליך קצר יותר - כך טוב יותר. מי שאוהב ללמד יש סכנה שהוא יאריך בזה וינתח יותר מדי".

אז איפה צריך לשים את הגבולות כדי לא לנתח יותר מדי?

"אתה צריך להבין שמה שאני מעביר זה לא ידע אלא מבנים עקרוניים. הדבר הכי חשוב ללמד באמנות זה אומץ לב. אם אתה רוצה ללמד ידע, אז יש לך שליטה גדולה מדי באדם שמולך, כי כל הזמן יש ידע נוסף להמשיך איתו, וכל הזמן ישאר בידך היתרון".

"אני לא מעביר ידע, אלא מבנים עקרוניים" 

למעשה, גרבוז טוען כי האומץ במובן מסוים מספיק, את שאר הדברים התלמיד כבר ישלים בעצמו: "אם אתה יודע להעביר את העקרון של האומץ, אז כל כך הרבה דברים האדם ילמד לבד. כל כך מהר יותר תוכל לא רק להגיד לו את דעתך, אלא גם לשמוע מה דעתו. זה הופך לדיאלוג".

לעשות אמנות זה אקט פוליטי

כנראה שמשהו ממשנתו הלימודית ייחודית של גרבוז חלחל היטב, אבל גם יום העיון שעשו לכבודו

גורם לו להרהר בקונספט הזה: "עשו לכבודי יום עיון לסיכום עבודתי במדרשה, שהוקדש לשמחתי גם לעבודה האמנותית שלי. אבל מה מוכיח היום עיון הזה?

"זה מוכיח שהמוסד הזה למד להתנהג כגוף. זה לא רק מורים בודדים שבאים לשיעור כדי להכשיר תלמידים כאמנים ומורים, אלא זה אנשים שרוצים שלמכלול הזה תהיה נוכחות והשפעה בתרבות הישראלית. אני לימדתי שלעשות אמנות בישראל זה אקט פוליטי. מעבר לזה יש המון פרטים, אבל פרטים הם לא חשובים".

בכל אופן, אם שואלים את גרבוז, מלבד הלימודים עצמם, איזה חותם הוא הותיר ובמה הוא הכי גאה, הוא עונה שזה דווקא כתב העת של המדרשה. "כתב עת לא יכול לעשות אדם בודד, אפילו לא צייר כמו רפי לביא שהיה כריזמטי ומשפיע. כתב עת זו עבודה של גוף, של קבוצה.

"עזרתי לתמלל את מה שקרה במשך השנים במדרשה באופן אינטואיטיבי, נתתי לזה מינוף אידאולוגי. חוץ מזה תמיד עבדתי בחשיבה עבריינית. אני אעשה מה שאני חושב שנכון, ואם תהיה בזה עבירה אז אשלם".

"אני מלמד להיות אמיץ"

את גרבוז החליף כמנהל המדרשה דורון רבינא. על השאלה איך הוא רואה את המדרשה בלעדיו הוא אומר: "קודם כל אני ישנו כאמן, אז המדרשה היא לא בלעדי. ובכל מקרה, אני רואה רק בעיה ענקית אחת, בלעדי או איתי, והיא הבעיה של היחס בישראל לתרבות ואמנות.

"הבעיה הזאת הולכת ומחמירה מיום ליום, ואנחנו נמצאים בסוף של שבע שנים איומות של קיצוצים וחוסר-הבנה מוחלט מה כדאי וצריך לעשות. מבחינת השכלה ותרבות אנו ברגרסיה איומה. לא מבחינת היצירה, אלא מבחינת ההשקעה בתשתיות והתמיכה ביצירה".

העשור מגיע עכשיו לסיומו. איך היית מסכם אותו?

"אם אני מסתכל על האמנות הישראלית, ההרגשה היא אופטימית מאוד. אם אני מסתכל על הממסד האמנותי - פסימית להחריד. אם אני מסתכל רחב יותר, על המדינה, אז אנחנו במצב זוועתי. זאת אומרת, הכל יותר גרוע מאשר לפני שני עשורים או שלושה".

ומבחינה אמנותית, מה או מי היו הרגעים או האנשים עבורך בעשור הזה?

"אני לא מכתיר נסיכים ולא מלכים. יש המון אמנים נהדרים. למשל גיא בן נר הוגדר בניו יורק כאחד מעשרת האמנים הצעירים המעניינים של העשור. ספר של רועי רוזן הוגדר בניו יורק כאחד הספרים החשובים שתורגמו לאנגלית בתחום היצירה האמנותית.

עבודה של גרבוז מתוך תערוכה במוזיאון חיפה

"למעשה, תמיד היתה הרבה יצירה איכותית בישראל, ותמיד היתה מידה של אנושיות בפרטים, אבל ברגע שאנחנו מתחברים לכדי ציבור - אנחנו נעשים איומים. בו בזמן, יש לי פה את החברים שלא יהיו לי בשום מקום בעולם, ואת הדברים שאני לא יכול לוותר עליהם כמו השפה העברית".

רב תחומי, תרתי משמע

גרבוז (64) הוא כידוע לא רק אמן, ולא רק מורה ולא רק דעתן; הוא היה מכותביו הראשונים של המגזין הסאטירי "דבר אחר", ניסה את כוחו בטלוויזיה בעבר בתכנית "אין עם מי לדבר", וכיום בעל טור בתוכנית הטלוויזיה "תיק תקשורת". כמו כן, כתב את הספר "תמיד פולני" ואת "כל הסיכויים שבקרוב תעבור כאן רכבת".

"בתוך האמנות אני מכניס היום דברים שפעם הייתי צריך להם במה נפרדת", הוא אומר. "המצב הוא שאתה בא ועושה ציור, אתה לא יודע למה, אתה לא יודע מה עשית. למעשה, אתה נבוך בפני מה שיצא לך. אחרי שגמרת להיות נבוך, אתה מתחיל ללמוד מה רצית. אם אתה יודע מראש מה רצית, זאת אומרת שכבר היית שם פעם, אז אתה לא יוצר כלום. אפשר ללמד רק על איפה שכבר היינו".

"רוב האנשים לא מסתכלים אחורה ולומדים קדימה, אלא מסתכלים אחורה והולכים אחורה", הוא מוסיף. "לדעת טכניקה ולעשות כפי שהיא מצווה - זו לא אמנות אלא דת. הדת גורסת שמה שהיה הוא שיהיה, ושההווה הוא דבר חסר משמעות. אני חושב שלאדם חי ההווה הוא כל מה שיש. בואו נילחם לייפות את המונח 'הווה', ולא לתת לו קונוטציה שלילית. בישראל נותנים קונוטציה חיובית רק לעבר או לחלומות על העתיד".

התגלגל להיות מוכר

בדרך כלל אצלנו יש חלוקה מאוד ברורה, במסגרתה אמנים תמיד נשארים חבויים בתודעת הציבור, לא משנה

כמה הם מצליחים. גרבוז, עושה רושם, הוא בין היחידים שהפך להיות דמות מוכרת גם בקרב קהלים שאינם שוחרי אמנות מובהקים. לטענתו, החיים פשוט גילגלו אותו למקום הזה.

"אחרי שכבר הייתי אבא לשלושה ילדים, ולא היה לנו ממה לחיות, פתאום אמרו לי אולי תכתוב משהו, ראיינו אותי ועניתי תשובה מצחיקה. זה פשוט התגלגל והציל אותי, כי הדברים האלה איפשרו לי לעשות את כל מה שעשיתי כאן בסטודיו, את מפעל החיים שלי.

"המפעל הזה התאפשר כי בהתחלה הרחקתי את הפרנסה מהאמנות. היום אני אומר שזה הכל שטויות. אני רואה שכל מה שאתה עושה – טוב או לא טוב – אתה צריך להיות אחראי עליו. בראיונות הקודמים הייתי אומר: אני צייר, אני מתפרנס מכל מיני התבזויות. היום אני משתדל שגם הציור יהיה התבזות עד הסוף, אז אין בעיה בכלל".