באוזני המתבונן

בעד

נעם רשף.

תגידו, לא נמאס לכם לשמוע מוזיקה באיכות מחורבנת? שלושת האודיופילים שאשכרה מחזיקים מערכת סטריאו בסלון מתבקשים להירגע: אני מדבר אל האנשים האמיתיים. אלה שכבר כמה שנים טובות צורכים את המוזיקה שלהם בעיקר דרך האייפוד או המחשב, ובשורה התחתונה שומעים סאונד רע. אבל אל דאגה, ד"ר דרה איז און דה מאדרפאקר.

דרה ומנכ"ל הלייבל שלו, ג'ימי איובין, עסוקים לאחרונה בשיווק אוזניות שאמורות להשיב לנו את חדוות ההאזנה למוזיקה. בהמשך יגיעו גם לפטופים שתייצר HP ואוזניות זעירות לנגנים ניידים - הכל תחת מותג העל Beats by Dre, ובתוך אריזה אידיאולוגית שהדגל שלה הוא החזרת איכות הצליל לסדר העדיפויות של צרכני המוזיקה. הנה מה שאמר איובין בנושא בראיון ל"רולינג סטון" מנובמבר האחרון: "הצליל הדיגיטלי פוגע בתעשייה ופוגע באמנים. אנחנו לוקחים את המאסטר והופכים אותו לסי.די, ואז מכניסים את הדיסק למחשב עם כרטיס קול שעלה 50 סנט, וממירים אותו ל־mp3. זה ביזיון. אנחנו התעשייה היחידה שפוגעת במוצר שלה במקום לשפר אותו".

האוזניות של דרה מצוידות בטכנולוגיית ביטול רעש, ומיועדות להשמיע לכם את מה שהאמנים עצמם שומעים באולפן בזמן ההקלטות: כל צליל, כל ניואנס, באסים וטרבל כמו שצריך. בייצור שותפה Monster Cable, חברה עם מסורת של איכות, והביקורות שכבר נכתבו עליהן חיוביות להפליא. המגזין "טיים" אפילו בחר בהן לאחד מעשרת הגאדג'טים המוצלחים של 2009 (מקום תשיעי, אם אתם חייבים). המחירים בהתאם: בין 150 ל־350 דולר, תלוי בדגם.

בתמונה: וויל.איי.אם בתקופה שעבד כרתך

(צילום: אימג' בנק / Getty Images)

מעבר לטכנולוגיה, יש כאן הצהרה תרבותית. לא רק הקבצים הפיראטיים מדאיגים את איובין ודרה ושאר שומרי החותם של האיכות: כל העניין של היי־פיי, של איך לשמוע מוזיקה כמו שצריך, פשוט הלך פייפן בשנים האחרונות. המוזיקה עברה מהסלון לנגנים ניידים - שכמעט תמיד מגיעים עם אוזניות גרועות - ולטלפונים סלולריים שמגיעים עם ילדים מעצבנים ששומעים ברחוב מוזיקה מהספיקר באיכות של טרנזיסטור. גם בתחום חומרת האודיו למחשבים היתה התדרדרות: כרטיסי קול למחשב היו פעם מוצר בפני עצמו, וחברות התחרו ביניהן על ייצור כרטיסים עם סאונד היקפי. היום מדובר בצ'יפ זול שיושב על לוח האם. אף אחד, בקיצור, כבר לא משקיע כסף בסאונד.

התהליכים האלה השפיעו מהר מאוד על התעשייה. חברות התקליטים הבינו שכדי לתפוס את הטינאייג'ר עם האוזניות בשקל צריך ווליום, וביקשו מהטכנאים להגביר. ההפרדה בין הצלילים טושטשה כי הכל צריך להישמע חזק ורועש, והתוצאה היא ירידה מהירה באיכות הסאונד. במוצרים כמו האייפוד וטלפונים ניידים שמתפקדים כנגני מדיה, הדגש השיווקי והתדמיתי הוא כבר על העיצוב - או לצורך העניין, על הפונקציות ונפח האיחסון - ולא על הרמקולים או האוזניות. הסאונד פשוט לא נספר כמשהו שמשנה למישהו.

הסיסמה שמלווה את המוצרים של דרה, כפי שהדוקטור עצמו הקפיד לדחוף גם לראיון ברולינג סטון, היא "תשמעו את המוזיקה כמו שהיא אמורה להישמע". אם הסלוגן הזה יצליח לסחוף את הצרכנים ואת התעשייה, יש מצב שגם חברות התקליטים יורידו את אצבעותיהן החמדניות מכפתור הווליום. ואז נשמע שוב את המוזיקה שלנו כמו שצריך. יודעים מה, בלי קשר לאיכות המוצר של דרה, מה שחשוב כאן זה האמירה: שימו את הסאונד בחזרה במרכז.

נגד

ערן דינר.

מתוקף העובדה שיש לי רק אוזן אחת, אני האחרון שתרצו לשמוע ממנו דעה על אוזניות. אבל כדי להבין מה הסיפור עם היציאה החדשה של ד"ר דרה לא צריך שמיעה אבסולוטית. מספיק חוש ריח - והאף שלי אומר שמדובר בערמה מהבילה של בולשיט.

דרה וג'ימי איובין רוצים "להציל את תעשיית המוזיקה מהסאונד הדיגיטלי". ובכן, בואו נתחיל מזה שאין שום בעיה עם אודיו דיגיטלי. למעשה, כמעט כל המוזיקה שאתם שומעים היום עברה דיגיטציה באחד משלבי ההפקה, וזה סבבה. אם כבר, הבעיה האמיתית היא שעכשיו יש כל מיני צורות קידוד למוזיקה, ברמות שונות של

 איכות. צריך לדעת איך למצוא את הטובות שבהן - ובמקרה שאתם יוצרים בעצמכם קבצים דיגיטליים מדיסקים שרכשתם כחוק, איך לגרום להם להיות קרובים ככל האפשר למקור.

פעם היה לנו מקור אחד איכותי (תקליט ויניל, או קומפקט דיסק) שנשמע אותו דבר אצל כולם. לכל היותר יכולנו להקליט אותו אנלוגית על קלטת, בידיעה ברורה שעל הניידות נידרש לשלם באיכות. ומה היום? בדיוק אותו דבר. המקור הוא אותו מקור, אבל מגוון דרכי ההמרה הוא עצום. חלקן עושות בדיוק אותו טרייד־אוף כמו הקלטות - קובצי mp3 ברמת קידוד של 128 קילובייט־שנייה באמת נשמעים פחות טוב מאותם שירים על גבי הדיסקים המקוריים - אבל אפשר להכניס הרבה יותר מהם לנגן המדיה הנייד או לטלפון. בצד השני של יחס הנפח/ איכות, קובץ mp3 ברמה של 256 או 320 קב"ש כבר די קרוב לצליל של המקור. לא מספיק טוב בשבילכם? יש לא מעט נגנים שיודעים לקרוא קובצי flac ששוקלים משהו כמו MB15 לשיר, אבל נשמעים אחד לאחד כמו הקומפקט.

אז מה הקטע באוזניות של דרה? לפי כל הסימנים מדובר במוצר טוב, אבל בטח לא מסעיר ומהפכני כמו שעושים ממנו. שימו לב שבעצם לא מציגים פה שום טכנולוגיה חדשה: מנגנון אלקטרוני לביטול רעשים יש כבר אולי 20 שנה, ובכל חנות סטריאו טובה תוכלו למצוא אוזניות היי־אנד שיציפו לכם את העיניים בדמעות של אושר. אז מה נהיה? אני מתרשם שמדובר בסך הכל בעוד סימפטום ללחץ שבו נמצאת תעשיית המוזיקה.

ג'ימי איובין עומד בראש תאגיד מוזיקה ענקי, אינטרסקופ־גפן־A&M. חדוות ההאזנה שלכם מעניינת לו את הביצה הכמושה; מה שהוא רוצה זה למכור, וכיוון שהמוזיקה עצמה זה כבר לא ביזנס גדול, הוא הולך למכור לכם משהו שלא תוכלו להוריד בחינם מהאינטרנט: ברזלים. על הדרך הוא תופס טרמפ על הטכנופוביה של ההמונים וגם מדגדג את רגשי האשמה שלכם על זה שאתם כבר לא שומעים מוזיקה במערכת שבסלון, כמו פעם, עם תה ורקיקים. הדוקטור? הוא רק עלה תאנה שנועד לשכנע אתכם שיש מניע טהור מאחורי כל העסק. והכי מגוחך זה שלמרות כל הרעש היחצ"ני, אין פה פיתרון אמיתי לבעיה של קובצי ה־mp3 הנחותים: הרי מי שישתכנע ויגהץ כרטיס אשראי על האוזניות המפונפנות האלה עדיין יתקע אותן באותו אייפוד עם אותם קבצים דיגיטליים מושמצים. ואז מה עשינו?