שתף קטע נבחר

אני מחפש עבודה

תעשיית חלומות? זוהר? בוחטות? אל תצחיקו את איתי שגב. בעולם האמיתי יש הופעות בקניונים, חלטורות וחברים שנוטשים. מבט אל מעבר למסכה המחייכת של איש הטלוויזיה המוכשר

אני לא רוצה שיצא מהכתבה הזו שאני עסוק. זה נראה כאילו יש לי המון דברים, אבל אני לא יודע ממה אתפרנס בשבוע הבא, כי עד שזה ייצא יסתיימו כל הצילומים. האמת היא שאני בלחץ. אני לא טוב בלמכור את עצמי, ולמי אכפת כבר כל מה שעשית ומבחן התוצאה, אז אני רוצה להבהיר - אני מחפש עבודה". הדובר: איתי שגב.

 

בואו ונשים רגע דברים על השולחן: כתבת מגזין עם ידוען היא עסקה שכלליה מובנים לשני הצדדים. אנחנו רוצים מהם ציטוטים מבדרים ווידויים סקסיים, הם נותנים לנו הכל בתמורה לקידום המוצר שהם שייכים אליו כרגע, כולל ביצור מעמדם הכללי כסלבז מבוקשים. ואיך הם עושים את זה? משדרים הצלחה, ביטחון, אושר - כי הרי כולם רוצים להיות חלק מדבר כל כך מחייך וחזק, במיוחד מלהקים שמחפשים את הפנים החדשות לפרויקט הבא שלהם.


אף על פי. איתי שגב (צילום: רועי חביב) 

 

איתי שגב (38) מדבר איתי מחוץ לכללים האלה. הוא בקושי לוקח חלק במערך יחסי הציבור שהביא אותו לכאן, ולא מרבה לדבר על התוכניות שבגללן נזכרנו בו. אבל מעבר לזה, לא דחוף לו לשדר את ההצלחה הזו שהיא חלק ממשחק השואוביז. הוא גם לא מעוניין להצחיק אותי, אלא אם כן זה יצא לו ממש במקרה וגם לא מתכנן להאשים ולכעוס על התעשייה שזנחה אותו מאז הפציע כסטנדאפיסט מבטיח וגויס לערוץ הילדים ולתהילת ה"קומדי סטור" בשנות ה־90. למען האמת, נדמה לי שאין לו אג'נדה מובהקת, מלבד היכולת לצטט כמה שיותר שירי משוררים שהוא יכול.

 

"ביקשתי שתבואי לפגוש אותי כאן, בבית שלי, ולא בבית קפה, כי אין לי כוח למשחקים. רציתי שתראייני את איתי, לא את 'איתי שגב'. אין לי כוח להיות הוא היום, לא בא לי. גם ככה אני לא מתראיין הרבה, כמעט ולא רואים אותי בריבועים האלה בעיתון שלכם של הפתיחות של אירועים, זה באמת לא מעניין אותי".

 

איך היחסים בין איתי ואיתי שגב?

 

"אלה יחסי שנאה־אהבה, דואליות שהולכת איתי כל הזמן. למרות שהם מתקרבים, הרי עכשיו גם לאיתי שגב מידלדלים החברים, כי אני כבר לא ב'קומדי סטור'. את מכירה את השיר של אברהם חלפי על 'התוכי יוסי'? אני מצלם דוקו על עצמי, ויש שם קטע שאני מקריא את השיר הזה. באמצע הלילה קמתי וצילמתי את עצמי בפלאפון שואל, 'רגע, אני התוכי יוסי? מתי אני תוכי, ומתי אני פשוט אני, איתי?' נראה לי שאני תוכי רק כשאני בכלוב".

 

ותוכי יכול לעוף כשמשחררים אותו?

 

"כן, למה לא. יש תוכים שמתעופפים חופשי בצפארי".

 

רגע, רגע, בואו וניקח שנייה נשימה וננסה לפחות להתנהג כמו אנשים שמשחקים את המשחק. הסיבה ששגב חזר לתודעתנו בחודשים האחרונים היא כפולה - ראינו אותו מנחה את משחק הפייסבוק המטורלל של סלקום, "קן הקוקייה", שם לצד ימית סול ושי נובלמן עודד מתמודדים בעודם מתבקשים להחליק בחדר מלא שמן או לאכול ישבני תרנגולים תמורת סיכוי לפרס כספי וגם ב"חומר טוב" בערוץ ביפ, שבה יחד עם שאר מצחיקני הערוץ הפרוע הוא בורר בדיחות שמציעים להם סטנדאפיסטים עלומי שם.


שגב על הסט של "חומר טוב" (צילום: יוסי צבקר)

 

הדמות שאיתי מציג ב"חומר טוב" נוגעת בשוליים הסהרוריים - "קוראים לי איתי ואני מחפש פות", הוא מודיע בתחילת התוכנית, לפני שהוא מתחרמן על הנשים, עולב בגברים ומכריז כי הוא לא יכול לקנות בדיחה על יחסי מין עם אבא, כי זה הרי קורה לו בחיים האמיתיים. אבל איתי רוצה לדבר איתי היום על התוכי יוסי. הוא מבטיח כי גם שאר הקטעים שהוא מצלם בימים אלה, השזורים בשירה והרהורי לב, יסתיימו בסרט דוקומנטרי שיסביר לכולם מה עובר עליו באמת. במקביל הוא כותב ספר של מכתבים למשוררים ומתרגם ספר ילדים של טי. אס אליוט. הוא גם מלמד שירה בתיכונים כבר כמה שנים, "אבל מעדיף לא לדבר על זה כדי לא לעשות זילות לעניין", ובעיקר מנסה להתאושש מחמש השנים הקשות שעברו עליו מאז הגירושין הקשים משירה, אם בתו, אורי בת השמונה.

 

"עברתי תקופה לא פשוטה, כמו כל אחד שעובר גירושין עם ילדה. אני קורא לעצמי אב חד אורי. אם אוהדי כדורגל חיים משבת לשבת, אנשים כמוני חיים בין ראשון לרביעי, כשהיא מגיעה אליי. זה היה מאוד קשה להתרגל למציאות החדשה, ולקח לי זמן להבין שזה לא באמת מעניין אף אחד. ניסיתי לשתף חברים שלי במה שעברתי, עד שהבנתי איזה מטומטם אני. במה אתה משתף? אנשים אומרים לך שיהיה בסדר וזה נחמד, אבל אין בזה שום כלום, אולי הם היו חברים של איתי שגב ולא של איתי. ואז קראתי משפט של נתן זך, 'גדול האומץ לחכות מהאומץ לשפוך את הלב'. זה עשה לי המון, גרם לי להתייחס לדברים יותר בשכלתנות. עד אז הכל היה אז רק רגש, וזה גם השפיע על עבודה. התחילו להגיד עליי שאני מסכן ומדוכא, וזה דברים שמתגלגלים במקצוע, יצא שגרמתי לעצמי לא מעט נזק".

 

נעלמת מהמסך עוד לפני המשבר.

 

"זה קשור להחלטה שקיבלתי כשעזבתי את ה'קומדי סטור' וערוץ הילדים. קיבלתי אז המון הצעות אבל בחרתי לעשות הצגת יחיד על השואה. ידעתי שכל ההצלחה שאני חווה היא זמנית כנראה, הרי עזבתי בשיא ההיסטריה. אנשים חשבו שאני דפוק. צביקה הדר ואני עזבנו ביחד, אבל הוא הלך לתוכנית משלו, ואני פשוט עזבתי כדי לנוח מזה, לא חיכה לי שום דבר".

 

למה בעצם?

 

"רציתי להיות שלם ולקח לי זמן להבין שמלהיות שלם אי אפשר לקנות במכולת. ואז הציעו לי לעשות חלטורות בקניונים, וזה הביך אותי, אבל בסוף הסכמתי. ואז אתה עומד על במה, הסאונד לא סאונד ותוך כדי השירה הרמקול מודיע על מבצעים, אבל אתה צריך להתפרנס ועושה את זה. ואז יש חלאות שמלכלכים עליך בעיתון, ואומרים 'תראו לאן הוא הגיע'. פעם ביימתי מסיבת סיום של תיכון, הייתי זקוק לכסף, ואיזה עליהום עשו עליי, אנשים רעים ונאלחים שמחר אם לא תהיה להם עבודה הם יכתבו על בולים. ככה זה, צוחקים על החלש".

 

אתה מרגיש חלש?

 

"לא, היום אני רואה את זה אחרת. אני אוהב לעשות קניונים, הרי החוכמה היא להביא את האמת שלך לשם, אני לא שר שירים של 'השמינייה' וכל החרא הזה. במקום השטויות אני מקריא לילדים מרים ילן שטקליס ומספר להם על עוזי חיטמן. בתנאים האלה לעשות דברים ברמה זה הסיפוק הכי גדול".

 

אז שגב עדיין מחלטר בשביל מזונות – הוא עושה סטנד־אפ באירועים פרטיים ומופיע בהצגות ילדים, ובשנים האחרונות התמקצע לא מעט בתחום עריכת התוכן בטלוויזיה. זה התחיל כשחבר לטדי הפקות וערך פרקים של "שמש" והמשיך בעריכת התוכנית של אלון מזרחי בערוץ אגו, "בסלון עם האווירון", "פיני הגדול" עם גיל קופטש ו"אבי ביטר חי בסרט" בביפ, וקטעי האודישנים של "כוכב נולד", שוב מבית טדי. על המסך לא ראינו אותו שנים רבות, מאז הפלופ של הסיטקום "שחר" בכיכובו. הוא הפציע מדי פעם בתוכניות לילדים ובתפקיד משני בעונה הראשונה של "השיר שלנו" - והמעבר אל מאחורי הקלעים, לדבריו, לא היה קל.


לראות את הנולד. איתי שגב (צילום: רועי חביב)

 

"זו היתה החלטה של לראות את הנולד, כי ראיתי שאנחנו אוטוטו נכנסים לבובליליזם וכל אחד יוכל לקחת לנו את העבודה וכלום לא בטוח ויש לי ילדה, אני לא מרשה לעצמי להמר, חייב להכניס איקס כסף כל חודש. כעורך יש לי סיכוי יותר טוב לעבוד, כי אין הרבה עורכים טובים. אבל ברור שיש קטעים שאתה עובד עם מישהו ואומר לעצמך - אני הייתי עושה את זה יותר טוב, או שסתם בא לך להיות בפרונט. הרי יש לי מה להגיד. ואז אנשים אומרים, 'איזה מלך אבי ביטר בתוכנית שלו', והלו, אני כתבתי הכל שם, מאל"ף עד ת"ו, אבל אני לא אומר את זה בקול רם, כי מספיק לי שאני יודע את האמת".

 

אולי מישהו אחר במצבך היה אומר שהוא רצה להתרחק מאור הזרקורים?

 

"מי שיגיד לך דבר כזה הוא שקרן. הכוכבות מעניינת לי את התחת, ובכל זאת, אני אוהב שאנשים עוצרים אותי ברחוב ואומרים לי שהם התגעגעו אליי. אני לא משלה את עצמי, אני לא חשוב שיציעו לי להיות ב'ארץ נהדרת', כי אני לא איזה מגה כוכב היום, אבל ברור שאני יכול לחזור לעשות דמויות. אגב, גם אם אני עושה דמות זה אני. אסי כהן הוא גאון קומי, אחד הקומיקאים הכי גדולים, אבל כשהוא עושה דמות הוא ממש הדמות - ואני תמיד הייתי איתי שעושה את ג'ודי לוץ, איתי שעושה את טוטו הכלב, זה לא שהייתי הם. זה אני, איתי עם הפרברטיות והצחוקים".

 

איתי הליצן העצוב?

 

"איתי שמצחיק את עצמו. לא חשבתי אף פעם על הדברים האלה, אנשים אמרו, 'זה איתי, הילד המתוק שמצחיק את הילדים', אז זרמתי עם המיתוג הזה. אבל דווקא היום אומרים שהתבגרתי ויש לי זיפים, ואני, כשאני בבית עם הילדה אני מרגיש יותר ילד מתמיד. אורי צבי גרינברג כתב פעם 'שיר זה נס', אז בעיניי הילדה שלי היא נס. אתה חווה את העבר וחש אותו דרכה, אני חווה את המהות שלי דרכה. גם פרוסט כתב על זה, על הרגע שהתת מודע הופך להיות מודע. יו, איזה פלצן אני יוצא, הא?".

 

איך אתה מסביר ששירה מרתקת אותך כל כך?

 

"זה החיים שלי. ספר שירים הוא כמו פסיכולוג אבל הוא לא אומר לך שהזמן נגמר. וזה לא שהוא רק נותן לי משפט אחד, הוא גם מפשק לי את הדפים שלו וממשיך. אני בטח נשמע פסיכופת, אבל אני לא שוכב עם הספרים. זה פשוט קשור לחיפוש שלי אחר מהות. העיקר והתפל השתבשו היום, מתעניינים רק במסגרת. זה מזכיר לי, בערוץ הילדים עשינו קמפיין לסובלנות, זוכרת?, 'זה סימן בשבילי, סימן בשביל כולם'. היינו צריכים להביא מנחה ערבי או מנחה דתי. שזה יהיה איתי ואחמד, שניהם עם כובע מצחייה הפוך ומגניבים. אולי אם היינו עושים דבר כזה האנשים שגדלו עלינו לא היו מצביעים לכל הקיצוניים. אולי היו פחות פשיסטיים במדינה היום".


איתי שגב עם בתו (צילום: רועי חביב)

 

תמיד הרגשת כך?

 

"תמיד. בערוץ הילדים לא התאפרתי, זה לא עניין אותי וזה מטאפורה כללית יותר. רציתי שהילדים בבית יראו אם יש לי חצ'קון, להיות ממש כמוהם, לא רציתי להיות קול. הייתי בחבורה נוצצת, אבל לא הייתי כוכב ולא הרגשתי ככה. הבנתי את זה רק כשעזבתי. ידעתי שמזהים אותי אבל לא הבנתי למה. אני יודע שכולם אומרים את זה, אבל במקרה שלי זה באמת ככה".

לא כולם אומרים את זה. אנדרדוגים אומרים את זה.

 

"את אומרת שאני אנדרדוג? אני לא יודע, אבל אני בהחלט מתחבר לאנדרדוגים. אני אוהב את הפועל ירושלים בכדורסל ולא תל אביב ואת הפועל פתח תקווה בכדורגל, ואת ארסנל ולא את מנצ'סטר או צ'לסי. אני מתחבר לחלשים. ב'קומדי סטור' לא התעסקנו בכוכבות, פשוט באנו לעבוד בשמחה. ופתאום היינו הסטארים של המדינה, עם ספר רב מכר ותקליט זהב, והכל קרה בשניות, אבל לא דיברנו על זה שאנחנו כוכבים אפילו פעם אחת. צחקנו על זה. אמרנו, תראו אותנו, אנחנו מפגרים, מכוערים אבל אופטימיים. ולמה זה הצליח? כי ראו את זה שבאנו ליהנות, שחשבנו על טובת התוכנית וזהו. זה הכל היה ג'ודי ויפת וז'וז'ו ויש לי יש לי, לא עניין אותנו למי יש יותר גדול".

 

  • מה עובר על איתי שגב, ומה הוא חושב על הסצינה. הכל בגיליון החדש של פנאי פלוס.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
איתי שגב. זכרונות מהקומדי סטור
לאתר ההטבות
מומלצים