רוצים ילד חכם? תנו לו לשחק
"הגישה המבוגרת-מתנשאת שלנו כלפי משחקי ילדות ומשחקים בכלל היא מעצור למידה מצער למדי", קובע הפסיכולוג גיל ונטורה ומסביר, בטור השלישי והאחרון בסדרה, את הכללים החשובים ביותר לפיתוח האינטלגנציה של הילד
התארחתי בפורום ייעוץ להורים לפני שבוע. מה זה אומר בעצם? שאנשים טובים ויקרים שאלו שאלות על ילדים ואינטליגנציה ואני ניסיתי לשדרג את מיטב מיומנויות ההקלדה המהירה שלי, כמה שיכולתי. במבט לאחור, השתדלתי לפזר הרבה עננים של דאגה. לא בטוח שהצלחתי. אנחנו כל כך רוצים שהוא יגדל להיות חכם, הקטן שלנו, שיצטיין בלימודים, שיסתדר בעבודה. אנחנו חרדים. אני רוצה להכניס ללב הדיון מילה אחת, שרחוקה אלפי אסוציאציות מהנושא הזה בדרך כלל. כיף. הנאה.
הטורים הקודמים בנושא אינטלגנציה:
נפתח בסקופ היסטרי: הילד שלכם מפעיל את האינטליגנציה שלו לא רק בתוככי הגן או בין כותלי בית הספר. יש סיכוי סביר שבכל אינטראקציה חברתית, משחק כדורגל או סתם חלימה בהקיץ, אותה אינטליגנציה ששימשה להתמודדות עם נפתולי ארבע פעולות החשבון שוב באה לידי ביטוי.
אם אנחנו מקבלים את הנחת העבודה ההזויה הזו – שהילד מפעיל מחשבה כל הזמן – עולה מכך מסקנה יישומית לאללה: כדי להצליח בפרוייקט הקרוי "חיים", הילד יצטרך להפעיל מחשבה מקורית מיוזמתו, מבלי ששוטר דמוי אמא/מורה/גננת יעמוד מעליו תדיר וידרבן לו את קליפת המוח.
מה שמוביל אותנו לשאלה פסיכולוגית הרת גורל: "איך גורמים למישהו לעשות משהו חשוב מיוזמתו לאורך זמן?" לשאלה הזו הוצעו שתי תשובות מרכזיות לאורך השנים:
א. מוטיבציה חיצונית
ילד יתמיד במשימה לאורך זמן אם הוא יקלוט שזה משתלם לו – מה שקוראים בפרופסיונאלית "מוטיבציה חיצונית". מדובר בגישה התנהגותית המקובלת אצל שכני היקר רולידר ושלל תואמיו.
ב. מוטיבציה פנימית
ילד יתמיד במשימה לאורך זמן אם הוא יפיק הנאה ואתגר מכך – או במילים אחרות "מוטיבציה פנימית". תחשבו על כל אותם תחביבי מבוגרים שלכם – רכיבה על אופניים, ציור על בדי משי או סקס ביזארי – שאתם נוקטים בהם שוב ושוב מבלי ששילמו לכם שקל בודד. אם עדיין לא ברור לכם, זו הגישה שבחרתי לשווק.
ואם אתם הולכים על גירסה ב', זה מחייב אתכם להפנים ציווי בסיסי אחד: אם הילד סובל מכל התעלולים האינטלקטואליים שלכם – הפסדתם! ההנאה המשפחתית מהתהליך של לימוד ופיתוח מיומנות חדשה אינו תוצר לוואי חביב – היא לב העניין והאינדיקציה הטובה ביותר עבורכם אם אתם עושים משהו נכון או דופקים את הראש בקיר.
התכנים שתלמדו את הילד שלכם חסרי ערך לכשעצמם. הוא ישכח את חלקם, אולי אפילו את רובם, אבל הוא יזכור היטב את המוזיקה של התהליך, את ההנאה או הסבל שליוו את הלימוד. אם תצליחו להעביר לו את התענוג המופלא שהעלאת מחשבה חדשה יכולה לגרום – ואני אשכרה נרגש כשאני כותב את המשפט הזה – קניתם לכם פינה קטנה וחמה בגן עדן. לפחות מבחינתי. חימשתם אותו בנשק התמודדות רב עוצמה.
אה, שכחתי...איך עושים את זה? תעלו על בגדי עבודה, תחזרו עוד שתי דקות. יש לי שני טיפים מרכזיים.
א. השתמשו בצעצוע ההתפתחותי הגדול מכולם!
לא, אני לא מתכוון לאוניברסיטה לקטנטנים מתוצרת חברת חרטאבונה ואפילו לא להליכון המיקרוביוטי מבית "בייבי נירוונה". אני מדבר על הגוף שלו. רגליים, ידיים, עיניים, חושים, תנועה. הנה כל העיקרון בפשטות: חברו מטלה אינטלקטואלית למטלה פיזית. שוב ושוב. "נעילה" של פריטי ידע לפעולות גופניות היא גם ערוץ למידה שמערכת החינוך נוטה להזניח וגם טריק זיכרון אדיר. הנה כמה דוגמאות:
- ילדה קטנה מתבקשת לרוץ הלוך ושוב בין שתי נקודות ובכל פעם שהיא מגיעה לקצה, היא צריכה לומר שם של חיה (שידרוג למתקדמים: עליה להתחיל בחיה קטנה ולעבור בהדרגה לחיות יותר ויותר גדולות).
- ילד נדרש למשש תבליט של אות או מספר המכוסים בחול/חצץ ולדווח מהי האות (או המספר).
- נותנים לזאטוט רשימה של חמישה פריטים לשינון והוא צריך "לנעול" אותם על איברי הגוף – ידיים, רגליים, ראש.
רגע לפני שאתם מכתירים את ההמלצות והדוגמאות שלי בתואר "אקסטרה-הזוי", בואו נזכיר שחוויות הלמידה הראשוניות בחיינו מתרחשות במישור החושי-מוטורי. הרבה לפני שהילד מקודד מידע בזיכרונו באמצעות מילים, הוא "מקליט" תמונות ותנועות ופועל על פיהם. גם מבוגרים עשויים, אגב, לצאת סופר-נשכרים מלימוד תוך כדי תנועה, וכאן המקום לחלוק שבחים לישיבות ולכוללים, שנמנעו מהלמידה הישובה והפסיבית הנקוטה במערכת החינוך והעדיפו שאברכיהם יתעמקו בכתובים תוך כדי תנועת גו מתמדת. צחוק, צחוק, אבל זה עובד.
סיכום ביניים: הטבע העניק להם את הנטייה ללמוד, את הפוטנציאל. הפוטנציאל הזה יבשיל ויהפוך לכשרון אמיתי אך ורק אם תהיה לילד הזדמנות לפעול על הסביבה ולהתנסות בה. בהיעדר התנסויות של מגע, ריח, טעם, שמיעה, מישוש ותקשורת, מיטב הפוטנציאלים יתנוונו ויושלכו לבוידעם.
ב. משחק הוא צורת למידה סופר משוכללת!
"תפסיק לשחק ותתחיל לעבוד", היא נזיפה מודרנית ודי מטורללת. הגישה המבוגרת-מתנשאת שלנו כלפי משחקי ילדות ומשחקים בכלל היא מעצור למידה מצער למדי. היינו רוצים שילדנו ילמד בנתיבים מכובדים כגון קריאה ושיעורים פרונטאליים, וממש קשה לנו לחבר אסוציאטיבית בין עולם התוכן הרציני של "למידה" ו"ידע" לבין ההתלהבות המידבקת, המחויכת והמיוזעת האופפת ילדים המשחקים בדג מלוח, כדורגל או טלפון שבור.
אז זהו, שאנחנו טועים. משחקי ילדות מקפלים בתוכם שפע של מאפיינים שהופכים אותם למתקן למידה עדיף בהרבה על הקלטת הדידקטית "פינקי הדלעת חולה בשפעת". הנה רשימת מכולת קצרה:
- משחקים כוללים בד"כ אלמנט של ניצחון והפסד (פיתוח של הישגיות ונשיאת תסכולים).
- משחקים בד"כ מכילים חוקים מוגדרים (תרגול של תפקוד בתוך גבולות).
- במשחק קיימת מטרה שצריך להגיע אליה (חשיבה סיבתית, מיומנויות תכנון).
- ילדים נורמליים רצים וקופצים תוך כדי משחק (למידה אקטיבית).
- ילדים בד"כ נהנים ממשחק (מוטיבציה פנימית).
- ילדים מדברים עם ילדים אחרים תוך כדי משחק (פיתוח יכולת חברתית ומילולית).
הספיק לכם? תגידו תודה שחסכתי מכם את התועלות הרגשיות. המשחק החופשי הינו כנראה העבודה האינטלקטואלית החשובה ביותר של הילד ובדיוק כמו העבודה המאתגרת שלך, שהתגמול עליה מגיע אחת לחודש בצורת תלוש כחלחל בן ארבע ספרות (או חמש, תלוי כמה אתה אסרטיבי), גם כאן, האמינו לי, יש תלוש משכורת מיוחל בסוף הדרך. הוא לא מבוטא בערכים שקליים או דולריים, אבל הרווח משנים של התנסות אינטנסיבית במשחקים שונים ומשונים מסתכם לשתי מילים בעלות ערך כלכלי עצום: מחשבה חופשית.
גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מעביר קורסים והרצאות בנושאי הורות ובנושא החשיבה היצירתית, יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ומרכז הוראה בקורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
לפנייה לכתב/ת 
