מי יכול למנוע את האונס הבא בקרב הנוער
בית הספר צריך לספק לנו כלים לחיים, והיתרון בו, בהשוואה לחינוך ההורי, הוא שמערכת החינוך בישראל היא ציבורית (ברובה לפחות), וככזו, יש לה יכולת לספק קו-מנחה אחיד של "עשה ואל תעשה" בתחומי הזוגיות והיחסים. דעה
ובכן, אצל ילדים ונוער זה כנראה אחרת. משנחשפו הפרשות החלה הטחת האשמות, או, אם תרצו, הטלת אחריות, מהמשטרה לשירותי הרווחה, למורים, להורים ואפילו לקורבנות. לרגע נדמה היה שהאחריות הפכה לגחלת לוהטת שאיש לא רוצה להחזיקו בידיו.
אז מי אשם במעשי האונס? מי נושא באחריות? האם אלה בכלל השאלות הנכונות?
לדעתי לא. נקודתית, לאותם המקרים, לא נותר אלא לשאול מי אשם. אבל אם אנחנו רוצים שמקרים מעין אלה לא יישנו, השאלה שצריכה להישאל היא מיהו הגורם היכול באופן אפקטיבי למנוע את האונס הבא.
הקורבן והוריה, האנסים והוריהם, מערכת החינוך, מערך הרווחה ומשטרת ישראל - אלה השחקנים שלנו. מתוכם, הראשונים לצאת יהיו מערך הרווחה ומשטרת ישראל, מהסיבה הפשוטה שהראשון אינו מעורב בחייהם של כל הילדים אלא רק של אוכלוסיות שהופנו אליו, והאחרון מעורב במקרים אלה רק בדיעבד, לכן אין לו כוח מניעה אפקטיבי.
"איפה היו ההורים?", שאלו הטוקבקיסטים
הבאים בתור יהיו הקורבן והוריה, כמו גם האנסים והוריהם. השאלה שנשאלה ברוב הטוקבקים היתה "איפה היו ההורים?" ההורים אמורים ללמד אותנו טוב ורע, מותר ואסור. הם אמורים להיות נגישים באופן זה שנוכל לספר להם שמישהו נגע בנו באופן שעורר בנו אי-נוחות, או שמישהי בכיתה שוכבת עם הרבה נערים ושזה לא נראה לנו תקין. במקרים המצוינים לעיל מעלו לכאורה אותם הורים בתפקידם ובחובתם כלפי ילדיהם.
האם ניתן להסתפק בהפניית אצבע מאשימה כלפי ההורים ולטעון שהם עובדים יותר מדי שעות ולא רואים את הילדים? לא. איפה היו ההורים? אני לא באמת יודעת. אולי הם עבדו מבוקר ועד ליל כדי לספק את צרכי ילדיהם. אולי הם היו בבית אבל היו נבוכים מכדי לדבר על מין והעבירו, ללא מילים, מסר לפיו הנושא מוקצה ואין להעלותו סביב שולחן ארוחת הערב.
גם אם בדרך נס נסיים כולנו לעבוד בשעה מוקדמת ונקבל את פני ילדינו, גם אם נושא המין לא יהיה בגדר טאבו, לכל משפחה ערכים משלה, ובהתחשב בתגובות הורי הנערים המואשמים באונס, לפיהן הקורבנות פיתו את ילדיהם התמימים והרכים, או לחילופין נהנו מהאקטים וכעת הן מתלוננות ללא סיבה - נראה שלא ניתן לסמוך רק על חינוך-הורי כדי למנוע את האונס הבא.
אז מי נשאר לנו מאותה רשימה ארוכה של מונעי-אונס אפקטיביים? האמינו או לא - בית הספר! בית הספר נועד להכין אותנו לחיים האמיתיים, אך כל בוגר תיכון (ואף פחות מזה) יודע, שעיקר מרצם של המורים מוקדש להכנה לבחינות הבגרות במקצועות שחלקם הגדול יישכח מאיתנו בכניסה לבקו"ם.
הידע שבית הספר צריך לספק לתלמידיו אינו מתמצה רק באלגברה. בית הספר צריך לספק לנו כלים לחיים, והיתרון בו, בהשוואה לחינוך ההורי, הוא שמערכת החינוך בישראל היא ציבורית (ברובה לפחות), וככזו, יש לה יכולת לספק קו-מנחה אחיד של "עשה ואל תעשה" בתחומי הזוגיות והיחסים.
הטמעת העיקרון כי גופו של אדם הוא שלו בלבד
אם כך, התשובה שלי לשאלה "מי ימנע את האונס הבא?" היא מערכת החינוך. כיצד? על ידי לימוד תכנים בסיסיים בזוגיות ובהם, בין היתר, חיזוק ההערכה העצמית של התלמידים, הסברים באשר לגוף האדם ובכלל זה יחסי מין, אמצעי מניעה, והחשוב מכל - הטמעה של העיקרון כי גופו של אדם הוא שלו בלבד, והגוף אינו מותר לאחר ללא רשות מפורשת.
עוד ניתן ללמד במסגרת בית הספר זיהוי מערכת יחסים אלימה פיזית כמו גם מילולית, בין היתר על ידי עריכת מפגשים עם קורבנות התעללות, סיורים במרכזי התמיכה השונים והסברה על חשיבות הדיווח על מעשה התעללות, גם אם התלמיד עצמו אינו הקורבן. תוכנית לימודים זו עשויה להיראות מוגזמת לרובכם, בעיקר משום שלמורים היום אין זמן או סבלנות להוסיף תכני-לימוד לתוכנית שהיא ממילא עמוסה לעייפה או לנסות לדבר עם כיתה בת 40 ילדים על נושאים כה אינטימיים ורגישים. אבל זו בדיוק הבעיה: שכחנו שהצלחתה והישגיה של מערכת החינוך אינם נמדדים רק בתוצאות מבחנים כי אם בחומר האנושי היוצא מקרבה בתום 12 שנות הלימוד.
ייתכן שחלקכם טרם שוכנע שהאחריות שאני מטילה על מערכת החינוך מוצדקת, ואתם חושבים שזה תפקיד ההורים להוציא מביתם בני אדם ולא חיות. אתם צודקים, אבל נסו להיזכר בהוריכם מגמגמים במבוכה על מוצא התינוקות (אם בכלל). נסו לדמיין אתכם מנהלים עם ילדיכם שיחה על אמצעי מניעה. מי שלא גדל בבית פתוח בו מיניות אינה טאבו לומד את עקרונות המין הבטוח משיעור אקראי שהעבירה אחות בית הספר או החובש הצבאי בטירונות ואת מוקדי ההנאה בגוף האשה מסרטים כחולים באינטרנט, בהם מין קבוצתי הפך כבר מזמן לנורמה.
אם יש משהו שאפשר לקבוע בוודאות מאירועי השבועות האחרונים זה שרוב האנשים אינם זוכים לקבל בבית הסברים ראויים לגבי מיניותם. אחרת, העובדה שקבוצה מהם מקיימת יחסי מין עם אותה הנערה היתה מדליקה נורה אדומה לפחות אצל אחד מהם בשלב מוקדם ולא רק כעבור ארבע שנים. אילו היו אותם נערים מקבלים את המידע הנדרש בביתם, ייתכן שרובם אף היה מסרב לשכב עם הנערה ומיידע את הוריו או מוריו על הנעשה. העובדה שלא עשו כן והטלת ההאשמות מהמשטרה למורים לעובדת הסוציאלית ועד לקורבן עצמה מלמדת שגם בדיעבד, אף גורם לא מוכן לקחת אחריות על הכנת ילדינו לחיים האמיתיים.
בעבר חשבנו שילדינו חיים בחממה מרגע היוולדם ועד גיוסם לצבא. התפתחויות שחלו בשנים האחרונות, ובהן כניסת האינטרנט לחיינו והארכת יום העבודה של ההורים, מבשרות לנו שהחיים האמיתיים מתחילים עבור ילדינו בשלב הרבה יותר מוקדם מגיל 18. בחיים האמיתיים הילדים רוצים קירבה נפשית וגופנית ולא תמיד יודעים לשם את הגבול. בחיים האמיתיים נערים צעירים, שעד לפני רגע נראה היה שיתגייסו ליחידות מובחרות בצה"ל, עומדים בפני אישומים פליליים חמורים. בחיים האמיתיים לא כל נערה או נערה מבינים את הגבולות שבין מותר לאסור או פשוט מצפצפים עליהם בשל אי הבנת חומרת התוצאות הצפויות - להם, ליקיריהם ולקורבן עצמו.
אז אני קוראת למר גדעון סער, שר החינוך, להרים את הכפפה ולנסח שיעורי "כישורי חיים" שיהוו חלק בלתי נפרד מתוכנית הליבה וילוו את תלמידי ישראל עד כיתה י"ב.
כי תנ"ך ומתמטיקה, כבודם במקומם מונח, אבל לחיינו, כבני אדם וכחברה, ערך גבוה מזה שראינו היום.
- כתבות, מאמרים וטורים אישיים בנושא התעללות, ניצול מיני ואונס
לפנייה לכתב/ת 
