"העבודה היא התקומה": מהשואה לנגרייה בת"א

דרום תל-אביב, אזור התעשייה הישן של גוש דן, הוא "שמורת טבע" למאות בעלי מלאכה מבוגרים. בין הפאבים האופנתיים, הסלאמס והמגדלים החדשים מתחבא עולם תוסס וצבעוני, הולך ונעלם של מפעלים קטנטנים, יוצרים ובעלי מלאכה: נגרים, שענים, סנדלרים, פחחים, בורסקאים.

רבים מהם נמצאים שם כבר עשרות שנים, שורדים, איכשהו, בתחרות העזה עם הקניונים, הרשתות הגדולות, התעשייה הכבדה והייבוא מסין. רבים מהם נושאים אתם סיפור חיים מדהים, שיכל להפוך לרומן קלאסי או לשובר קופות הוליוודי.

אחד מהם הוא צבי וינשטט, נגר ופסל בן 85, שמפעיל, מאז שנת 1962, מיני-מפעל לרהיטים ברחוב אילת. המפעל, שבעבר הניב לווינשטט רווחים לא רעים והעסיק תשעה עובדים, מספק רהיטים יוקרתיים לחנויות בכיכר המדינה ובנמל תל-אביב. בשנים האחרונות הוא נמצא בהפסדים תמידיים, אך וינשטט ממשיך להפעיל אותו באמצעות כסף פרטי שהוא מוציא מכיסו מדי חודש. "אני ממשיך לעבוד מתוך אהבה למקצוע", הוא אומר, "חוץ מזה, יש לי כאן שלושה עובדים, ששניים מהם עובדים אתי כבר שלושים שנה וצריכים את המפעל לפרנסתם. אנחנו לא יכולים אחרי כל כך הרבה זמן לשנות אורח חיים. בלי העבודה אין לנו תקומה".

השואה כפתה עליו ללמוד מקצוע

וינשטט (במקור הרשל) גדל בעיר הפולנית לודג' למשפחה של סוחרי בדים. "מעולם לא העלתי על דעתי שאהפוך להיות נגר", הוא מספר, "ללמוד מקצוע? מי חשב על זה. אבא שלי שלח אותי לבתי הספר היהודיים הכי יוקרתיים. התעניינתי בביולוגיה ורציתי להיות איש מדע, ולשם גם דחפו אותי. זאת, למרות שתמיד היו לי ידיים טובות ותמיד ידעתי לעשות בהן מה שצריך. אבא שלי היה אומר לי, בצחוק, שאם לא אלמד כמו שצריך, הוא ישלח אותי ללמוד מקצוע. המשכתי ללמוד גם אחרי ששלחו אותנו לגטו, שנתיים, עד שסגרו את בתי הספר".

נסיבות החיים הקשות שפקדו את וינשטט, כמו מיליונים אחרים, הם שהפכו אותו לעובד כפיים. משפחתו של וינשטט נלקחה מהגטו בשנת 1943 ונרצחה כולה. עם חיסול הגטו בשנת 1944 נשלח גם צבי הרשל למחנות הריכוז - קודם לאושוויץ, אחר כך לבירקנאו ולדכאו. עם שחרור מחנה הריכוז ב-1945 נלקח למחנה עקורים בגרמניה, וכמו כמעט כולם שם - החליט לעלות לארץ ישראל.

"כשהשתחררתי, שקלתי 30 קילו. הייתי שלד, לא הייתה לי תקווה. אבל שרדתי. ידעתי שבארץ ישראל אני אצטרך מקצוע לפרנסתי, ובחרתי בנגרות", הוא מספר, "עשו שם קורס נגרות של חודש אחד, וראיתי שזה לא מספיק, אז נרשמתי את הקורס פעמיים, כל פעם בשם אחר.

"משם הפלגתי באוניית מעפילים, אבל הבריטים תפסו אותנו והגעתי למחנה מעצר למעפילים בקפריסין. הייתי שם שנה, ושם התחלתי לעבוד. המעפילים במחנה היו צריכות מזוודות לאכסן את החפצים שלהם, אז הקמתי שם סדנא קטנה יחד עם עוד חבר ובנינו מזוודות מארגזי מזון. חוץ מזה, החלטתי שאני רוצה גם להיות פסל, ועשיתי שם קורסים באמנות". אחת מיצירות האמנות הראשונות של וינשטט הייתה דגם מוקטן של מחנה המעצר, שבנה יחד עם חברו בתוך המחנה עצמו. הדגם היה מיועד למוזיאון של הקרן הקיימת, אך כשהגיע לארץ, אבד.

משלם למפעל כדי להמשיך לעבוד

מהיום שהגיע לארץ הוא עובד בנגרות. "בהתחלה עבדתי כשכיר בכל מיני מקומות", הוא מספר, "ב-1955 פתחתי עם עוד חבר נגריה קטנה של 50 מטר במקום אחר כאן באזור. ואחר כך התפצלנו, ואני עברתי למקום הזה, שהיה פעם חנות של הבריטים והוחרם בידי האפוטרופוס הראשי. בהתחלה שכרתי אותו ואחר כך קניתי אותו. בשתי הקומות שמעלינו היו שתי דירות, וכשאשתי קיבלה פיצויים מגרמניה, קנינו אותן והרחבנו את המקום. בהתחלה עשינו רק שלדים לספות, ואחר כך גם כורסאות ושולחנות. בתקופת השיא הייתה כאן גם מרפדיה, ועבדתי מהבוקר עד הערב".

"כיום אני לא עובד בשביל הכסף", הוא אומר, "להיפך, המקום עולה לי כסף, אבל אני רוצה להמשיך. אני חושב שהמפעל היה צריך להיות רווחי, כי יש לי הזמנות. התחרות עם איקאה והרשתות הגדולות לא משפיעה עליי כי אני עובד עם חנויות יוקרה שלא מתחרות ברשתות. הבעיה שאני מחזיק כאן מפעל נורא גדול, עם המון חדרים מיותרים, ומוציא המון כסף על החשמל והמסים. אני כבר לא אעזוב את המקום הזה. אני חושב שאפשר גם היום לפתוח נגרייה, אם עובדים בשטח קטן בפריפריה או באזור תעשייה ולא במרכז תל-אביב. אני יודע שיש צעירים שמחזיקים נגריות. הם עובדים קשה, אבל אפשר להסתדר. ממילא אי אפשר לקבל היום רשיון עסק לנגרייה כאן באזור. הדירות פה יקרות, ואנשים לא רוצים לגור ליד כל האבק והרעש שאנחנו עושים. אני מבין אותם. רק לנו, הוותיקים, נותנים להמשיך לעבוד כאן. אחרי שלא נהיה כאן, יקימו מגדלים".

"צבי וינשטט בע"מ" הוא אחד המפעלים הקטנים הוותיקים במדינה. תעיד על כך העובדה, שווינשטט הוא אחד משלושת החברים הוותיקים ביותר בהתאחדות המלאכה והתעשייה, המייצגת עסקים מהסוג הזה ומקדמת את ענייניהם. ויינשטט התחתן אחרי עלייתו לארץ, אבל אין לו ילדים. הוא מסרב לומר מה יעשה עם המפעל אחרי מותו. "יש לי תוכנית", הוא מדגיש, "אבל אי אפשר לתת פרטים".

כך או כך, בינתיים, הוא ממשיך לעבוד כמו איש צעיר: לעלות ולרדת במדרגות התלולות שבין קומה וקומה, להפעיל את המכונות והמכשירים, להתרוצץ במפעל ולהשגיח על עבודתם של שלושת הנגרים האחרים שהוא מעסיק. בנוסף לנגרות, הוא ממשיך גם לפסל ואף משתתף בתערוכות. מדי יום הוא מגיע ברכבו הפרטי מביתו שברמת השרון. "לנהוג? מה הבעיה?", הוא שואל בהפתעה כששואלים אותו אם הנהיגה אינה קשה לו, "גם נכים בכיסא גלגלים יכולים לנהוג, יש נשים בנות 90 ומשהו שנוהגות. לעבוד, זה מה שקשה, זה הקונץ. אבל אני ממשיך. בשבילי, להפסיק לעבוד יהיה סוף החיים. אז אני מושך את זה עוד קצת, עוד קצת, כמה שאפשר".