"אני נורא אוהב את עצמי"

בסוף הראיון אני תוהה בקול, אם הקואצ'ר אלון גל, 43, פשוט משווק את עצמו בצורה מעולה מעצם היותו איש המקצוע שהוא. למבט ההפתעה־עלבון שעל פניו אני בוחרת להאמין. "אולי אני פשוט לא נזקק לשום דבר חוץ מאשר לאמת?", הוא מתריס. "האוטומט שלנו אומר, 'בטח, הוא מומחה', אבל אולי פשוט אין לי מה להסתיר ואני לא מפעיל מערכת שמחשבת אם יצאתי טוב או לא? אולי אם כל זה נכון, אז אני עובר טוב? אני מבטיח לך שבשיחה איתך לא חשבתי אפילו פעם אחת איך אני נשמע. זה לא מעניין".

ואולי זה העניין. אנשים שמדברים באופן גלוי על כך שהם מרוצים מעצמם כאילו עוברים על חוק חברתי שאוסר על שביעות רצון עצמית. אני דווקא מאמינה לגל כשהוא מסביר שהוא "מרגיש נוח בתוך העור של עצמו".

ועדיין על כך שגל הוא דמות שנויה במחלוקת מבחינה תקשורתית אי אפשר להתווכח. התגובה אליו נעה בין חיבה וחום ועד סלידה ועוינות ממש.

"את רוצה את הפרשנות שלי לזה?", הוא מציע, "אני לא נוח לעיכול. אני אומר מה שאני חושב, אני נורא אוהב את עצמי. לא ממקום נרקיסיסטי, אני פשוט מרגיש נוח בתוך הגוף שלי. זה משהו שרוב בני האדם לא מרשים לעצמם, והם גם אלה שאני מעצבן אותם. אני מראה לא פשוטה".

ומה עם הדימוי שלך כפי שהוא משתקף ב"משפחה חורגת"? אגרסיבי, שתלטן, בוטה.

"הפורמט של טלוויזיה בפריים טיים מזמין מיס־קונספציות, ואני אהיה צדקן אם אתכחש לזה. פעם כעסתי שאנשים לא מבינים, היום אני רואה שהם לא מבינים בצדק. כשמצלמים חודש ומראים ממנו 40 דקות נטו, ברור שבוחרים את הדברים החזקים, החותכים. אני מבין במחירים של אריזות. אם אני יודע שלעשייה שלי יש ערך, אני מוכן לקבל את המחיר, והמחיר הוא צופים שתופסים אותי לא נכון. התמורה היא להעביר מסר להרבה אנשים בבת אחת".

ואתה לא מפחד מהנזק הכלכלי? עם שם של בנאדם אגרסיבי, אנשים לא ירצו לעבוד איתך.

גל מחייך ויורד בשני טונים. "בעניין הזה חשוב להבהיר שהעניין הכלכלי אף פעם לא מטריד אותי. אני, איך להגיד את זה בעדינות? משנת 2000 אני כבר איש מאוד אמיד. הסנדלר לא הולך יחף במקרה שלי".

אז אתה מנצל חולשות של אנשים בתוכנית למען הכסף.

"אעשה איתך עסק. בואי נבדוק את מבנה הכסף של אלון גל מאז התוכנית הראשונה ב־2006 והלאה. אם לא ירדתי מאז לפחות ב־30 אחוז מהכנסותיי, את מקבלת מה שאת רוצה".

ירדת ב־30 אחוז?

"ירדתי ביותר! עכשיו זה 30 אחוז. דקה לפני ש'משפחה חורגת' עלתה היו לי בחברה 170 מאמנים, מתוכם 160 עסקיים. התוכנית הראשונה עולה, למחרת אנחנו מקבלים עשרת אלפים טלפונים. מי מתקשר אחרי 'משפחה חורגת'? אנשים עם בעיה של כסף. מה אני עושה עכשיו? יש לי 170 מאמנים שכל אחד מהם עובד בתעריף של 200 דולר לשעה, האנשים האלה לא יכולים לשלם 200 דולר לחודש. אני נתתי על המסך הבטחה שלא התכוונתי אליה בכלל".

אז מה עשית?

"עשיתי פּוּס לכל הארגון, ואמרתי לכל מאמן, 'עכשיו אתה נותן לי שני אימונים בהתנדבות או במחיר מצחיק או נסיעות בלבד', הקמתי את עמותת הכל אפשרי, ואני עסוק מבוקר עד ערב באימון משפחות, שזה דבר שלא עשיתי בחיים בארגון. היום אני חכם, התחלתי לקחת משכורת מהטלוויזיה אחרי שלוש עונות".

למה לא לקחת קודם?

"תשובה נורא פשוטה. אמרו לי כמה מרוויחים לפרק, חישבתי את זה בחלוקה לשעות, לא הרווחתי כל כך מעט מאז שהייתי בן 18. אמרתי, עם כל הכבוד,

 תתרמו את זה. אני מעדיף להתנדב אם אני לא יכול להשתכר בתעריף שלי. את ההכנסה שלי מהתוכנית העברנו לעמותה. עשיתי פרסומת לחברת ביטוח, תרמתי את הכסף לשם. ככה שלמען הכסף אני בטח לא עושה את זה, אבל לאנשים יותר נוח להתחבר לאגרסיות שלהם מאשר להודות שאולי יש להם משהו ללמוד פה".

הסיבה שלשמה התכנסנו היא התוכנית החדשה של גל ברדיו ללא הפסקה, הקרויה בפשטות - "אלון גל". אחת לשבוע, ביום הקדוש לחילוניים, שישי ב-09:00 בוקר, הוא מתיישב באולפן ומייעץ לאנשים שמתקשרים ומבקשים שירעיף מטובו, וייתן להם כמה עצות. שמונה דקות בגן עדן עם אלון גל. "הרדיו הרבה יותר מתאים לי", הוא מסביר. "בטלוויזיה, בטח בפריים טיים, אתה צריך לשרת את המדיום. ברדיו אני לוקח את השיחה לאן שאני רוצה".

אתה באמת יכול לעזור לאנשים בשמונה דקות?

"כן. אני לא חושב שאפשר לעשות שינוי בשיחת טלפון, זה סתם יומרני. אני עושה זיהוי. בתהליך אימון יש את שלב האבחנה, שאני מאתר את המקום שצריך להתאמן עליו. האבחנה הזאת היא תוכנית הרדיו. אני שולח את הבנאדם לעשות משהו קטן להתחיל ממנו. יכול להיות שלחלקם זו סתם שיחה נחמדה, וזה בסדר, ואת חלקם אני זורק לאיזו התנסות".

גם ככה יש עליהום על ענף הקואוצ'ינג. אתה לא מרדד אותו?

"אבל זה לא אימון, ואני מדגיש את זה בתוכנית. זה משהו אחר. אולי קשה לאנשים שעשו איתי היכרות במשבצת מסוימת לצאת מהגבולות שלה, אבל מה לעשות? אני גם צריך לחיות. לא תהיה ברירה, אהיה חייב לעשות מה שבא לי".

ומה שבא לאלון גל לעשות זה להשפיע על הסביבה שלו ועל כמה שיותר אנשים בתוכה. מהבחינה הזאת הטלוויזיה היא החלום הרטוב שלו. חיבור ישיר דרך מדורת השבט לסלון שלכם בסדר גודל שתמיד חלם עליו. "זה גם נתן לי המון כוח", הוא אומר. "שרים מתקשרים אליי, אני משפיע על דברים עד רמת משרדי ממשלה וחקיקת חוקים חברתיים־כלכליים".

נו, אז אם אתה כבר בשכונה, למה שלא תרוץ לפוליטיקה?

"אני לא יכול. אין לי את הרצון והמוכנות להתעסק בזה. אין אירוע אחד במדינת ישראל בשלוש־ארבע שנים האחרונות שלא הוזמנתי אליו, אבל אם תמצאי אזכור אחד, תמונה אחת מאירוע שהייתי בו, חוץ מאירועים של רשת, שזה מתוך כבוד למקום שאני עובד איתו, תקבלי מה שאת רוצה. אני לא מרגיש נוח במינגלינג הזה. אני דג מחוץ למים במקומות האלה".

אבל העבודה שלך היא לתקשר עם אנשים.

"נכון, אבל זאת העבודה שלי. אני לא רוצה לעבוד מחוץ לשעות העבודה. החיים שלי מאוד ברורים. ב־17:00 סיימתי את העבודה, ב־17:45 אני בבית שלי בזיכרון עם אשתי וילדיי, ואת לא תוציאי אותי משם גם עם מפתח ברגים. אפילו לחתונות של חבריי הטובים אני לא הולך. יש בינינו מערכת יחסים ברורה שאומרת 'אתה רוצה שאני אבוא לחתונה שלכם?, בבקשה, בזיכרוֹן'. יש שם גני זה, אולמי זאתי, אני אבוא. אחרת אני לא בנוי לזה".

אז ב־17:00 אתה שבע מתקשורת עם אנשים שהם לא המשפחה שלך.

"לגמרי".

יש לך חברים?

"חברים טובים, מעט מאוד. אבל יש פה 200 ומשהו מאמנים שכל אחד מהם חבר שלי".

לא תמיד היה גל, 43, פצצת המודעות העצמית שהוא היום. כבן לאב קצין ואם ניצולת שואה, שגדל בשכונת נווה שאנן בחיפה ב"אווירה מקפיאת דם", כהגדרתו, הוא חווה ילדות ונעורים פרועים ורווי אלימות, שעליהם התראיין

 בהרחבה. רכבת ההרים של חייו שכללה מעשי עבריינות, נישואין רצופי מתחים ("הייתי בעל צרחני, צועק, טורק דלת, שובר, זורק חפצים", סיפר בראיון ל"7 ימים") וגירושין אחרי ארבע שנים, נעצרה רק בשנות ה־90, כשגל הגיע לאחת מסדנאות התקשורת האישית שלבלבו בארץ, ולמד התמודדות עצמית מהי. שם הוא גם הכיר את אשתו ואם שני ילדיו, צביה. עם הזמן הוא הקים בעצמו את אימפריית הקואוצ'ינג "תות", שבה עובדים תחת הדרכתו עשרות מאמנים עסקיים ואישיים. ב־2006 הוא הגיע למסך הקטן עם "משפחה חורגת" (רשת), שהפכה להצלחה מיידית, ואחריה הגיעו גם "אלופים של החיים", ספרים מבית מדרשו כמו "30 יום עם אלון גל" והשתתפות בקמפיינים למוסדות פיננסיים. בשבועות האחרונים הוא עובר לחלוש גם על תוכנית רדיו שנקראת על שמו ב"רדיו ללא הפסקה".

בעונה הראשונה של "משפחה חורגת" גל סבל. האיש שמעולם לא "היה בשיחה עם עצמו על מגבלות הכוח", נאלץ להתמודד עם קטילות ונקרע לגזרים. "אני בנאדם מאוד רגיש. אין מרחק ביני לבין העולם ולא הבנתי למה זה קורה".

אז אתה מאלה שהפסיקו לקרוא ביקורות?

"לא, איפה. אני מכור לביקורות, קורא את כולן בשקיקה. לעשות אנלייזינג זאת העבודה שלי, אז אני מנתח גם את זה".

והניתוח מצליח?

"לרוב הוא מצליח. אני זוכר ביקורת נוראית בעונות הראשונות, שמישהו כתב ש'כבר בדקות הראשונות גל צווח על הזוג, עד שהאשה נאלצה ללכת לבכות בשירותים', ומה שהיה זה שפגשתי את המשפחה, ועוד לפני שפתחתי את הפה, לפני שאמרתי מילה, הבעל אמר איזה משפט ואשתו התרסקה וברחה לשירותים. אז הרמתי אליו טלפון, אמרתי לו, 'אחי, לא בשביל משהו, כאילו, ראית את הפרק? אני מתחנן בפניך, לך תראה עוד פעם'. הלך, חזר, אמר 'וואללה', והוריד את הקטע הזה. זה היה רענן שקד, אגב, שאני מת על הביקורות שלו. זה היה סוג של 'רגע, רגע, רגע, אני כל כך אוהב את הכתיבה שלו ופתאום זה עליי, עכשיו אני בבעיה'. אבל לפעמים קורה ההפך, לפעמים אני לומד משהו מביקורות".

תן דוגמה.

"היתה ביקורת ב־'ynet' על 'אלופים של החיים', שהיה הפרויקט שאני הכי גאה בו בעולם. גרתי ארבעה חודשים בפנימייה, נתתי את נשמתי, והביקורת על התוכנית קרעה אותי לחתיכות. דברים גסים, 'לא הייתי נותנת לו לאמן את החתול שלי', דברים כאלה. כאב לי נורא, אבל מפרספקטיבה מסוימת החלטתי שיש משהו בדבריה. הילדים האלה, נכון שהם למדו בכפר נוער, אבל לא היה בהם שום דבר חריג. הם היו הילדים הכי רגילים, ובכל זאת מלא אנשים קיבלו את הרושם שמדובר בילדים עם פרופיל בעייתי, פיגור או אני לא יודע מה, ועל הרקע הזה נכתבה הביקורת. אז בהתחלה נורא התלהמתי, אבל אחרי זה הבנתי שעם כל הכבוד לפרויקט, יש דברים שבמסגרת טלוויזיה בפריים טיים אני לא יכול להסביר, שיש אי הבנות מסוכנות וכשמדובר בבני נוער אני כבר לא רוצה להיות מעורב בזה. זו היתה עוד לבנה בהחלטה שלי לא לעשות פרויקט כזה יותר. לקחתי מהביקורת משהו שהיה מאוד משמעותי עבורי, ואני מודה לה על זה".

גם ב"משפחה חורגת" יש ילדים, ושם הם נאלצים לחיות עם ההחלטה של ההורים שלהם להיחשף ולחשוף גם אותם.

"יש בזה בעיה ואני מודע לה. אנחנו עושים שם מקסימום עבודת הכנה. מה לעשות, אנחנו כהורים ובני אדם בוגרים מחליטים על מחירים ותמורות. היו כמה משפחות שאם לא הייתי נכנס, החיים של הילדים היו הרבה יותר גרועים. אז עושים העברת ציפיות ונותנים להם הכי הרבה כלים, כי להחליט בשביל ההורים שהם טועים, זה עוד שנייה '1984'. בואו לא ניקח מאנשים את הזכות להחליט עבור חייהם וחיי ילדיהם".

איפה בתוכנית עובר הגבול בין טיפול זוגי לפיננסי?

"אין גבול, זה בא ביחד. המשפט הראשון שאנחנו אומרים בכל עונה זה: 'מינוס הוא לא בעיה של כסף אלא של התנהגות'. למה התעקשתי שיהיה צוות כלכלנים ורואי חשבון שאומרים לי מה לעשות עם הכסף? כי העבודה שלי היא המרחב ההתנהגותי. ואני יודע עם מי יש לי עסק כי כל משפחה עוברת אנליזה ואבחון פסיכולוגי אצל אנשי מקצוע לפני התוכנית, יש חודש הכנות לפני שאני נפגש איתם, אחרת אני לא מוכן לגעת בזה".

יש קטעים שהמשפחה מבקשת לא לצלם?

"בכל פרק. לפעמים המשפחה מבקשת ולפעמים אני חושב שזה לא ראוי כלפיה. שיהיה ברור שאם אנחנו משדרים את כל מה שיש לנו, 'האח הגדול' הוא אפילו לא האח הקטן שלנו ברייטינג. 70 אחוז מהדברים החזקים אנחנו לא מכניסים בכלל".

למה? המשפחה הזמינה אתכם.

"זה לא קשור".

אז אתה עושה את ההחלטה בשבילם. זאת לא הפטרונות שדיברת עליה?

"יש דברים שהם אאוט אוף פלייס. יש רגעים שאני רואה שלא משנה בכמה חוטים הבנאדם מחובר וכמה אנשי צוות יש בבית, הוא לא מבין באותו רגע שזה מצולם. ואם זה לא בעל ערך לסיפור שלהם זה לא צריך להיכנס, נקודה".

• את הכתבה המלאה ניתן לקרוא בגיליון החדש של פנאי פלוס