התכתבות יחידים

רחוקה מתרועת החצוצרות של הזכרון הממלכתי, רחוקה מתרועת הפסטיבלים של היום שאחרי, הספרות העברית מציעה לקוראיה לעיתים להתבונן במלחמות בלי פאתוס ובלי סיסמאות שמהן מורכב האתוס הלאומי, ולחזור ולמצוא בהן את מה שרק היא יכולה להסביר: את מצוקתו של היחיד.

הנה חמישה ספרים שראוי לחזור אליהם בין מלחמה למלחמה, גם אם נשכחו או לא זכו לכל הקוראים שהם ראויים להם. כולם רחוקים במידה הראויה מן ההיסטוריה הרשמית, דובריה הלאומיים ומנסחי הזכרון קולקטיבי, ועם זאת – אף אחד מהם אינו ספר ספציפיסטי, וכולם נטועים היטב במקומם ובזמנם.

אבן תחת אבן - בתיה גור

תחילתו של הסיפור במאבק בין אם שכולה לבין מערכת הבטחון על הכיתוב היאה למצבת בנה. הסיפור התגלה לראשונה לקוראי העיתונים, כמו גם לבתיה גור ז"ל, כאשר אמיר מלט נהרג – לא במבצע הירואי אלא ב"רולטת רשת" שהיתה נהוגה בשעתו בחיל האויר.

למי שייך השכול? (צילום: רויטרס)

סיפורה של אימו היווה נקודת פתיחה לספר שונה מאוד מכלל יצירתה של בתיה גור, וגם מטריד מאוד ולרגעים פשוט קורע-לב. במרכזו ניצבת השאלה למי שייך השכול: אין תשובה טובה בספר המשלב אמפטיה עצומה לדמות האם, עם הכרה במלחמה המיכאל-קולהאסית שלה-עצמה, שתוביל אותה רק אל עבר טרגדיה נוספת.

תעתועון - יצחק בן נר

בימי האינתיפאדה הראשונה כתב יצחק בן נר  נובלה, שאפקט הזעזוע שלה נבלם במקהלה אחידה למדי של מבקרים: כתבו עליו שלא נאה לספרות לעסוק באירועים אקטואליים בזמן אמת, וכי היא זקוקה לריחוק מן ההווה כדי ליצור אמירה משמעותית. כיוון שריחוק כזה לא ייתכן בהיסטוריה הישראלית ובתרבות הפוליטית שלה, "תעתועון" רלבנטי גם היום.

תעתועון. עדיין מבקש מאיתנו לגבש תשובות

במרכז הסיפור עומדים חייל צעיר ומפוחד, ודימוי רב עוצמה של הסרחון ההולך ונדבק בו יותר ויותר ככל שמעורבותו הכפויה בפעולות בזמן האינתיפאדה נמשכת. האם הסרחון הזה הוא פרי של תחושת אשם נמשכת, או סמל לסיאובה של החברה הישראלית כולה? 20 שנה אחרי שראה אור, עדיין מבקש הספר מקוראיו לגבש לעצמם תשובה משלהם. הספר עובד למחזה וזכה בפרס ראשון בתיאטרונטו.

גילוי אליהו - ס. יזהר

זכויותיו של ס. יזהר כאב המכונן של הספרות העברית החדשה לא הועילו לו כשהספר ראה אור, וקוראיו הראשונים התמקדו בחווית הזעזוע מאירוע אחד המתואר בו, שם – על פי טענתו של יזהר – היו מי שעקרו שיני זהב מגופות של חיילים מצריים, ומי שעקרו היו חיילי צה"ל, באמצע מלחמת יום הכיפורים.

גילוי אליהו. האם אפשר היה גם אחרת?

הספר הוא תיעוד כמעט דוקומנטרי של מסע ב"אפריקה" – השטחים שצה"ל השתלט עליהם במהלך המלחמה, מעברה המזרחי של תעלת סואץ – שם ביקש יזהר למצוא, בבלגאן האיום של המלחמה ההיא, את חתנו. מבחינת הפאתוס האצור בו ייתכן וזה הספר הכי אנטי-מלחמתי שנכתב כאן מעולם, ומדי פעם יש בו תחינה לקורא, שינסה אף הוא להבין כי מאחורי האין-ברירה של המלחמות כאן עומדת חשיבה שיטתית ולא הכרחית, וכי אפשר היה גם אחרת.

אישה בורחת מבשורה – דויד גרוסמן

אם "ימי ציקלג" של ס. יזהר היה הרומן המכונן של הספרות העברית במאה ה-20, "אישה בורחת מבשורה" של דויד גרוסמן הוא היצירה המכוננת של ספרות המאה ה-21, ובמובן אחד הוא עוסק בחרדה הגדולה מכולן של היושבים בארץ הזאת: לא האיום האירני ולא המלחמה הגדולה הבאה, אלא צלצול הפעמון שמאחוריו עומדים אנשי קצין העיר שבאו לבשר שכול חדש.

גרוסמן. כתב על החרדה הגדולה מכולן (צילום: קובי קלמנוביץ')

בצד סיפור הימלטותה של אורה מן הבשורה מפניה היא חרדה כל כך, הספר מתבונן בגיבוריו כקורבנות של מלחמה הולכת ומתמשכת. בין המלחמה היומיומית שאין לה שם לבין מלחמת יום הכיפורים, מותח גרוסמן את קוי השבר של החברה הישראלית, את רצונה העז בנורמליות, את האנומליה הנמשכת של כניעת ההורים לאתוס הצבאי, ואת הפחד הגובר והולך מפני השדים של מלחמות העבר והבשורות של מלחמות העתיד.

צוות 4 – דרור גרין

הם לא היו בהכרח יפי הבלורית והתואר, או הטוהר. הם היו חפ"שים, וכמו תמיד, מאז המציאו הגנרלים את המלחמות, לא היה להם מושג קלוש מדוע דווקא הם נמצאים במקום בו הם נמצאים, מתי כל זה ייגמר, ואפילו איך אדם אמור לעשות את צרכיו כשמפגיזים אותו.

בשפה מדודה שמדגימה את מצבם הנפשי של החיילים – אדישות של מי שיהיו אולי ניצולי טראומה, אבל עדיין מצויים בתוכה ומתנתקים מבחינה רגשית – מצייר דרור גרין את עצמו ואת חבריו הצעירים בתותחנים שצלחו את התעלה, שסירבו להפר את הפסקת האש הראשונה של המצרים, ושהיו עסוקים בעיקר בנסיונות ההישרדות הפרטיים שלהם בתוך התופת.

לגרין נדרשו עשור וחצי בערך כדי לשוב לסיפור הזה ולחשוף את ממדי הפוסט-טראומה של גיבוריו ב"בחזרה לצוות 4", שראה אור לפני ארבע שנים.