"מאמי, אתה בוכה", נשמע קול נשי מהצד
ניסיתי להיזכר מתי הפעם האחרונה שבכיתי, הצלחתי לאתר אותה ביום השני של השבעה על אימי, וגם זה היה בחושך, מכורבל בתוך ספה. רק שם היה בכי אמיתי. בכי שמתביישים בו. אבל מספיק עם זה, כי הרי מדובר בטור קומי
לפני מספר חודשים התוכי שלנו מת.
הוא לא היה תוכי סימפטי למדי, עכשיו כשאני חושב על זה הוא אפילו היה די אנטיפת. אי אפשר היה ללטף אותו בלי שהוא ינסה להפריד לך את האצבע משאר היד, הוא נטה לקלל את כל מי שבא לקראתו ודאג לזרוע טרור בסביבה המיידית שלו בממדים שאם טורנדו היה עובר בגבעתיים הוא לא היה נכנס לבית כי "כבר היו שם".
יחד עם זאת, התוכי היה חלק ממשפחת מורד. הוא לא בהכרח תפקד והוא לא היה מיוחד, אבל בדרכו שלו הוא היה חביב.
אבא שלי דיווח לי על מותו של התוכי לפרטי פרטים: איך ניסה להאכיל אותו במזרק, איך אחז אותו במגבת מטבח, איך התוכי נשם את נשימותיו האחרונות ומת בידיו. הודיתי לו על המידע וסגרתי את הטלפון. הייתי עצוב כמו כל אדם שחיית המחמד האהובה עליו מתה, אבל לא הזלתי דמעה אחת מעיניי.
החמודה, לעומת זאת, לקחה בצורה קשה יותר את פרידתו מהעולם של הממזר הנוצתי. "מסכן", אמרה ברחמים, "איך אתה מרגיש?"
"בסדר", עניתי לה, "הוא כנראה היה כבר חולה, אבל הצוות שהיה אמור לקחת אותו לבית חולים היה אמור להגיע רק אחר הצהריים".
היא המשיכה בשאלות, עד שלפתע הגיעה לשאלה מכריעה: "בכית?"
"בכית"! מילה אחת שיכולה לסכם את כל המאפיינים והרגשות של אדם. "בכית" מקנה לך בצורה אוטומטית מערכת חדשה של נקודות חוזק ותורפה.
"מה פתאום", זעקתי, "מה אני בן שש?!"
"אין בושה בבכי", אמרה החמודה, "זאת צורת ביטוי די בריאה".
אכן, בכי הוא צורת ביטוי מאוד בריאה, לבוכה עצמו. לפי נקודת המבט הגברית (המיושנת, יש להוסיף), בכי חסר מעצורים מאוד בריא לבוכה עצמו. הוא פחות בריא לאנשים שבטעות נקלעו לאזור, ומעטים הם הגברים שיודעים מה לעשות בסביבת בכיין.
עוד מבט:
רוצות לדעת למה הגברים בוכים בלילה? אז הנה
מספר אי-זוגי
אחד מכללי היסוד ב"מדריך לגבריות" שמקבל הזכר כשהוא חותם על הבולבול הוא: "לא יזיל גבר דמעה בפומבי בכלל, וליד זוגתו בפרט", שהרי ידוע הוא שדמעות הן סימן לחולשה. מצד שני, אנחנו אמורים להתרגש מ"הר ברוקבק"
אבל מספיק עם זה, כי הרי מדובר בטור קומי. לכם יש חמש דקות לקרוא אותו בעבודה, ולי אין חשק להפוך את הזירה לטיפול פסיכולוגי. לכן הייתי נחוש בדעתי לגלות מדוע אני לא בוכה.
החלטתי לאתר את מעיינות הישועה אצלי במשפחה
כמו כל סטודנט טוב לפסיכולוגיה (הוא בטוח שהוא מינימום זיגמונד פרויד, אבל בפועל הוא בקושי השעון הדובר) החלטתי לאתר את מעיינות הישועה אצלי במשפחה. אבא מורד שמח לשתף פעולה. מובן ששיתוף פעולה מגיע תמיד במחיר מסוים. "אני לא מבין למה אתה רוצה להיכנס לזה", אמר אבא מורד בזמן שניסה לתכנן כריתה של עץ."אני חושב שזה חשוב", השבתי לו בזמן שאני מתכנן לאיזה כיוון לקפוץ כשהעץ יתחיל ליפול.
משפחת מורד ידועה באימוץ הסיסמה הצה"לית "כל תוכנית היא בסיס לשינויים", לפיכך אפילו פעולה מתוכננת כמו כריתת עץ עלולה להפוך בשניות להצגה של "אוואטר 2: נקמת הברושים".
"בכי תמיד מתקשר אצלי במקום כלשהו לאובדן שליטה", אמר וסגר את מעילו. "וכל עוד אנשים תלויים בך, אתה לא רוצה לאבד אותה".
"אז אתה אומר שאני לא בוכה כי אני לא סומך על אשתי?" המשכתי להטריד.
"לא בהכרח", ענה, "אנחנו לאו דווקא מאבדים שליטה כשאנחנו בוכים, אנחנו יכולים לבכות כשאנחנו מבחינים שאיבדנו שליטה".
מילותיו של הגבר המזוקן חלפו מעל ראשי בזמן שניסר את העץ. "אכפת לך להסביר?" שאלתי אותו.
"תראה את סבא שלך", אמר. "הנה בנאדם שבסוף ימיו היה יושב ושומע שירים של אום כולתום ובוכה כמו ילד".
"אני לא מתפלא", השבתי "זה תשע שעות כל שיר".
"זה לא זה", השיב אבא ברצינות תהומית להערתי הצינית, "אדם מבוגר מרגיש את הנוסטלגיה ונעצב מכל הדברים שהוא לא יכול לעשות יותר".
"כמו לשיר עם אום כלתום?" התחלתי לעצבן.
"דוגמה אחרת", אמר המורד הגדול בחוסר סובלנות, "תראה אותי, לפני חמש שנים העץ הזה כבר היה על הקרקע לפני רבע שעה כשאתה מתחתיו. אבל היום זה כבר יותר קשה".
הבנתי לאן חותר הגנן הזקן: לאותו סיפור על אדם זקן שרואה ילד בוכה, וכאשר שאל את הילד מדוע הוא בוכה הילד השיב שזה בגלל שהוא לא יכול לעשות את מה שאחרים עושים בקלות והם מתייחסים אליו כאל פחות טוב מהם. הזקן התיישב ליד הילד ובכה יחד איתו.
"אז עכשיו אתה רוצה לבכות?" פניתי אל ליבו של הגנן.
"עכשיו אני רוצה לשבת בצד ושאתה תגמור להוריד את העץ", פנה הגנן אל גבי.
לאחר שעה של עבודה פניתי אל ביתי, דואב ולא יותר קרוב לאמת. האם עכשיו עלי לחכות 30 שנה כדי לראות שוב דמעות בעיניי? המחשבה על כך די מדכאת.
באותו לילה הביאה החמודה את הסרט "למעלה" מספריית הווידאו. חמש הדקות הראשונות מתארות חיים שלמים של זוג, מהרגע שהם נישאים ועד לרגע שהזקן נותר לבד. הייתי עצוב, נצבט לי הלב, אבל המעיין יבש.
מיד לאחר מכן שמעתי משיכת אף מכיוון החמודה, אז כרפלקס לא רצוני דמעות החלו ליזול מעיניי. כנראה שיותר קל לאבד שליטה ביחד מאשר לבד.
"מאמי, אתה בוכה", נשמע קול נשי מהצד.
"גם את בוכה", השבתי לה.
"אה, לא", אמרה החמודה, "סתם היה לי משהו באף".
קיבינימאט!
לפנייה לכתב/ת 
צורת ביטוי די בריאה
צילום: Index Open
רבאק, אפילו אחמדינג'אד בוכה!
צילום: רויטרס
מומלצים
