שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    חצי נלסון
    בחודש שעבר הוא הפך למאמן עם מספר הניצחונות הגדול ביותר בהיסטוריה של האן.בי.איי, אבל בהיכל התהילה של הליגה לא סופרים אותו. הוא הגורו הגדול של המשחק ההתקפי, אבל אפילו אליפות אחת אין לו ברקורד. אז מה, האם דון נלסון שווה מקום ברשימת הגדולים של כל הזמנים או לא? בטח שכן, אומר ערן סלע. בתיאוריה

    ב־7 באפריל השנה, בטארגט סנטר במיניאפוליס, התגודדה חבורה של מקרי גובה סביב גבר סמוק לחיים בן 70 שלא כל כך ידע מה לעשות עם עצמו. המגודלים הקיפו את הסבא במעגל ורקדו סביבו בפראות שחבר הקו־קלוקס־קלאן היה בוודאי מפרש כשלב שלפני הבערת הקדירה. בפועל זאת היתה חבורת שחקני אן.בי.איי שבחרה באופן הזה של ביטוי שמחה, כי ככה ייעשה לאיש שהפך באותו ערב למאמן המנצח ביותר בהיסטוריה של הליגה. אז מה אם רוב השחקנים בקאדר הנוכחי של גולדן סטייט אפילו לא היו בגדר מחשבות זימה כשדון נלסון התחיל לאמן כדורסל, אי אז ב־1976.

     

    מפתה להגדיר את נלסון כדמות אניגמטית, ולו רק כי האיש מפוצץ בניגודים. הוא שולף שחקנים אלמונים, עושה מהם כוכבים ומקפיד להתנגח איתם בשלב מאוחר יותר בקריירה; שיטת המשחק שבה שיחקו קבוצותיו היא המענגת ביותר באן.בי.איי בעשורים האחרונים, אבל היא מעולם לא הביאה תארים; הוא נחשב ל"מאמן של שחקנים", אבל עולב בהם כשמתחשק לו; הוא לקח קבוצות מוגבלות וכושלות והוציא מהן זהב, רק כדי להרוס אותן כליל תוך חודשים ספורים; פיל ג'קסון ופט ריילי מפורסמים ממנו בהרבה, אבל ספק אם ניפקו כל כך הרבה חידושים והמצאות למשחק כמו שהוא הביא.

     

    אז כן, מפתה ללכת על האניגמה. רק שלטעמי, נלסון הוא פחות מסתורי ויותר אבסורדי: הניגוד הכי גדול שמתקיים בו הוא שלמרות הרגע העצום ההוא בחודש שעבר, שבו הוכר כמאמן שניצח הכי הרבה משחקים בתולדות האן.בי.איי, שמו לא יוזכר לעולם בנשימה אחת עם המאמנים הגדולים ביותר בהיסטוריה של המשחק. והנה למה.


    "איזה בן זונה גנב לי את הסבתא סורגת"

    (צילומים: אימג' בנק / Getty Images) 

     

    נקודות במתרוצצת

    סבא נלי היה פעם שחקן. ב־1962, עוד לפני שהאדם הראשון נחת על הירח, הוא הגיע לליגה בתום קריירת מכללות לא רעה באייווה. אחרי שלוש עונות בשיקגו ובלייקרס הוא מצא בית בבוסטון הגדולה של שנות ה־60, עם רד אאורבך שמתהלך על הקווים וביל ראסל שחוסם כל דבר בצבע. נלסון אמנם לא היה מעולם כוכב ענק, אבל סיים קריירה מכובדת של 14 עונות בליגה עם ממוצעים של 10 נקודות וחמישה ריבאונדים למשחק, ובעיקר למד מקרוב איך לנצח. הוא זכה בחמש אליפויות עם הסלטיקס - כולל אחת שהכריע במו ידיו עם כדור שזרק ופגע בחישוק, התרומם עד לקצה הלוח ונחת פנימה במשחק מספר 7 של גמר 1969 מול הלייקרס. ג'רי ווסט, האיש והלוגו ששמר על נלסון באותו משחק, טוען שהזריקה הזאת מככבת אצלו בסיוטים עד היום.

     

    אירוני שהמאמן שניצח הכי הרבה משחקים בהיסטוריה בכלל לא חשב בכיוון של אימון לאחר הפרישה. הרבה יותר קסם לו להיות שופט משום מה, אבל במחנה ההכנה לקורס שופטים - ככה זה אמריקאים, לוקחים דברים ברצינות - הוא לא שרד, וכנראה שלא נותרה לו ברירה אלא להפוך למאמן. שלוש פעמים התחנן בפניו וויין אמברי, חברו לקבוצה לשעבר בבוסטון והג'נרל מנג'ר של מילווקי בעונת 7־1976, שייקח על עצמו את אימון הקבוצה. נלסון סירב פעמיים, ובפעם השלישית כבר השתכנע. "הוא ביקש שאתן לזה צ'אנס, אז נתתי", הוא אמר לאחרונה כשנזכר איך התניע קריירה בת שלושה עשורים. 


     

    עם חבורה של נגרים, שהכוכבים הכי גדולים שלה היו ג'ק סיקמה וסידני מונקריף - שחקנים סולידיים וראויים, אבל לא שמות שאוהד כדורסל ממוצע נוחר מתוך שינה - נלסון הפך את הבאקס האפרוריים לכוח אמיתי בצמרת המזרח. שש עונות של 50 ניצחונות ומעלה היו לו במילווקי, שנעצרה בפלייאוף פעם אחר פעם רק על ידי תופעות טבע כמו לארי בירד ודוקטור ג'יי.

     

    אחרי התקופה במילווקי, אף אחד לא היה יכול להתווכח עם העובדה שנלסון יודע להוציא מים מסלע. אבל מוח הכדורסל החריף של האיש נחשף במלוא עוצמתו רק בקדנציה הראשונה שלו בגולדן סטייט. מושגים כמו "מיס־מאץ'", "סמול־בול" ו"פוינט פורוורד", שפרשנים משתמשים בהם תדיר כשהם נדרשים להסביר קלה כחמורה, הם המצאות של נלסון מהימים ההם. היום כולם יודעים להגיד שהוא זה שהניח את היסודות להתקפת "שמונה שניות או פחות" ששיכלל מייק דאנטוני בפיניקס של אמצע העשור שעבר, אבל צריך להבין שבסוף שנות ה־80, הסיפור הזה נראה כמו תורה חדשנית ומהפכנית - תורה שזיכתה את נלסון בכינוי "המדען המשוגע".

     

    "באחד האימונים בגולדן סטייט יצא ששיחקו חמישה נמוכים מול חמישה גבוהים, והנמוכים קרעו לגבוהים את הצורה", סיפר פעם נלסון על מקורות התפיסה שלו. "פתאום הבנתי שלנמוכים הרבה יותר קל לנצל את היתרונות שלהם מול גבוהים אם משחקים בקצב מהיר, והחלטתי ליישם את זה גם במשחקים". והא לכם הגירסה הכדורסלנית של אחד מאותם סיפורי ניוטון והתפוח או ארכימדס והאמבטיה.


    "כן, נו, 95 מלא"

     

    "ליישם", אגב, זה יותר ממה שקרה שם באמת. נלסון ניפץ מוסכמות והחליט לשחק כדורסל מהיר וזריז, נטול סנטרים או פורוורדים כבדים בחמישייה, שתאם בדיוק למידותיהם של שחקנים כמו טים הרדאוויי, מיץ' ריצ'מונד וכריס מאלין - כולם שחקנים שהפכו תחתיו לאולסטארים לשנים רבות. חיבתו למיס־מאץ', קרי הצבת שחקן בגובה ובגודל מסוים בתפקיד שונה על המגרש כדי לנצל את יתרונותיו בהתקפה, הפכה לאובססיה של ממש באיזשהו שלב. גם כשכבר העלה את הגבוהים שלו לשחק, נלסון שיגע את המאמן היריב כשגרם לו לצאת מהתבניות שהיו מוכרות עד אז. זה הגיע לידי כך שאפילו מאנוט בול, 231 סנטימטרים דקיקים תוצרת סודן, יצא מאזור הצבע וזרק שלשות בתקופה המשותפת שלהם בגולדן סטייט. עד כדי כך היה האיש מכור לעניין.

     

    עיקר הפילוסופיה הנלסונית נשענה על הנחה בסיסית שכדורסל הוא משחק פשוט, שצריך לקלוע בו נקודה אחת יותר מהיריב. לנצח 90:91 או 130:131 זה לא ממש משנה, ובואו נודה בזה: התוצאה השנייה הרבה יותר כיפית. והדרך שבה העדיף ללכת נלסון כדי להגיע לתוצאה הזאת - והיום הוא מזוהה איתה יותר מכל מאמן פעיל אחר באן.בי.איי - היא ה"ראן אנד גאן".

     

    חדל אש

    בניגוד לתפיסה הפופולרית, ראן אנד גאן זה לא רק לרוץ ולירות: זה בעיקר לשמור על קצב גבוה במיוחד למשך כמה שיותר זמן. וכדי להשיג את זה, לשיטה יש גם חלק בעל משמעות הגנתית. כלומר, זה משחק התקפי שבו שחקנים מתפזרים במהירות שיא ומתמקמים בפינות לירי מהיר של זריקת שלוש בהזדמנות הראשונה, אבל באותה מידה מקיימים שמירת לחץ על פני כל המגרש מרגע שהכדור עובר ליריבה.

     

    כדי לשמור על ספיד מטורף, לא מספיק שיהיו לך שחקנים שיודעים לרוץ הכי מהר ולקלוע הכי טוב; כדאי שיהיו גם קצת אטומים מבחינה רגשית. כאלה שלא רואים בעיניים ולא לוקחים ללב אם היריבה תפרק את ההגנה במסירה או שתיים ותקלע הרבה נקודות. חלק מהעניין הוא לדעת לוותר לפעמים ולהשלים עם ספיגת נקודות, ולו רק כדי להמשיך ולשמר את הקצב הגבוה ולקלוע במהירות עוד סל בצד השני. בעצם השאלה כאן היא מי יישבר ראשון, ומי ייפול ראשון מהרגליים. לצורך זה כוללת השיטה המון חילופים, לפעמים גם של כל החמישייה בבת אחת, כדי לשמור על רגליים טריות ולבלבל את היריבה עוד יותר. רואים את זה במשחקים וזה כמו סרט אקשן: שחקנים מוטסים מהספסל למגרש, אין היסוסים, אין לשרך רגליים, אין תנועות עצלות. טק־טק־טק.

     

    הצרה היא שקבוצות טובות ידעו תמיד מה לעשות מול השיטה הזאת. ראן אנד גאן אמנם יוצרת בלבול וכאוס על המגרש אצל היריבות, ולפעמים ממש מכניסה אותן לפאניקה. אבל כשמדובר בשיטה קבועה לאורך עונה, יריבות חכמות לומדות איך להתכונן ולפתור בעיות.

     

    וההיסטוריה אכן מעידה נגד נלסון בעניין הזה. בפלייאוף אתה לא יכול לרוץ כמו משוגע מעלה ומטה; קבוצות נוטות להתכונן ברצינות, ממוקדות בך ובסגנון שלך, ולא נעות כמו חבורה של זומבים מהמשחק ה־62 בלוח הזמנים של העונה הסדירה למשחק ה־63. כשהכדורסל מתנהל בסדרות ויריבות נפגשות שוב ושוב, תמיד עדיפה קבוצה כמו סן אנטוניו במיטבה - כזאת שיודעת להפעיל את כל סוגי הקצב, להאט את הקבוצות המהירות ולהאיץ בכבדות.

     

    כמו כל דבר, העסק הזה נופל על מידת ההתאמה של הצוות שיש לך, על החוסן המנטלי שלו, ועל שאלת השאלות: עד כמה אתה באמת מהמר בנפשך. אני זוכר את המאמן פול ווסטהד, ההוא שהפעיל ראן אנד גאן במכללת לויולה מרימאונט בהצלחה גדולה, מנסה לעשות אותו דבר עם דנבר נאגטס וחוטף פעם 107 נקודות מפיניקס סאנס. במחצית. זה לא עובד לכל אחד, בכל זמן. גם לנלסון עצמו זה לא תמיד עבד, ובעיקר לא כשקיבל לידיים קבוצה גדולה - בפעם הראשונה והיחידה בקריירה.


    "יש לנו תיש"

     

    בעונת 6־1995, חצי שנה אחרי שהפסידה את האליפות ליוסטון במשחק שביעי של סדרת גמר מהסיזיפיות בהיסטוריה, נלסון ניסה לשנות את הרוח ההגנתית של הניו יורק ניקס שקודמו פט ריילי השקיע כל כך הרבה בהנחלתה. השחקנים עיקמו פרצוף כששמעו על הפילוסופיה החדשה, ותוך פחות מעונה כבר לא ראו את נלי במדיסון סקוור גארדן. ככה זה כשמנסים לגרום לפטריק יואינג לרוץ, ואחר כך עוד ללכת להנהלה מאחורי גבו ולבקש להעביר אותו בטרייד. "זאת היתה קבוצה אנוכית וזקנה", נזכר נלסון לא מזמן בתקופתו בניו יורק. "היה קשה ליהנות שם".

     

    אסטרטגיית משחק היא לא התחום היחיד שבו זיהה נלסון דברים שאחרים לא ראו. למשל, הוא מי שהכיר לפני כולם בפוטנציאל הרב שטמון במה שהאמריקאים קוראים "מעבר לים". בתחילת שנות ה־90, עוד לפני שכל ילד אירופי הוכרז כדבר הבא באן.בי.איי, לגולדן סטייט כבר היה רכז ליטאי נפלא בשם שרונאס מרצ'ולוניס, שרק סדרת פציעות קשות עצרה אותו מלטפס למעמד כוכב. מאוחר יותר החל נלסון פרויקט שיקום מוצלח בשם דאלאס מאבריקס, ובחר למקום התשיעי בדראפט פורוורד גרמני שהיה אלמוני אפילו באירופה. בעונה השנייה, נלסון כבר נתן לו את המפתחות לקבוצה ושם לו את הידיים על ההגה. כן, אפשר לומר שדירק נוביצקי

     חייב לא מעט מההצלחה שלו לאמון שנתנו בו דון ובנו דוני, שהיום משמש ג'נרל מנג'ר בדאלאס, האקסית של אבא.

     

    ואם כבר סגירת מעגלים, אז עוד אחת בקטנה: רצה הגורל ובקדנציה השנייה של נלסון בגולדן סטייט, הוא קיבל באמצע העונה עוד רכז ליטאי בשם שארונאס יאסיקביצ'יוס. ברגע של ספק הומור וספק חוסר חשק לטרוח בהגייה נכונה הוא קרא לו Cabbage juice - מיץ כרוב - ועל הדרך הדביק לשאראס את הכינוי המעליב ביותר שקיבל בקריירה המקצוענית שלו.

     

    למה מניאק

    חוסר הרגישות של נלסון לשחקנים הוא אחד מסימני ההיכר שלו, וגם חלק בלתי נפרד מהביקורת שהושמעה עליו לאורך השנים. לצד העובדה שמדובר באחד ממוחות הכדורסל החדשניים והפוריים ביותר במשחק, במהלך שנותיו כמאמן כיכב הפה הגדול שלו בלא מעט תקריות. רק בתחילת העונה האחרונה התעוררו כמה פרשיות עבר, כשהסוכן של סטיבן ג'קסון - ברנש בשם מארק סטיבנס - דלה כל טינופת אפשרית על נלסון כדי להצדיק את שחרור הלקוח שלו לקבוצה אחרת.

     

    סטיבנס הזכיר למשל את פרשת ההערה הגזענית של נלסון לאיש שקיבל אותו לעבודה, וויין אמברי, תקרית שנלסון מכחיש בתוקף עד היום (אגב, גם כריס וובר בתחילת הקריירה שלו טען שנלסון דיבר אליו "לא יפה". וובר, שהיה אמור להיות העתיד של גולדן סטייט, נמלט משם תוך פחות משנתיים. לכולם היה ברור בגלל מי). עוד איוורר סטיבנס את התביעה הקנטרנית שהגיש נלסון נגד הבעלים של דאלאס, מארק קיובן, אחרי שהתפטר מהקבוצה וחזר לגולדן סטייט; חשף שנלסון היה האיש שתקע סכין בגב של כריס מאלין (הג'נרל מנג'ר של הווריירס והאיש שהביא אותו לקדנציה השנייה בגולדן סטייט) וגרם לכך שלא יחדשו את החוזה שלו; ולבסוף קינח באמירה ש"אף אחד מהשחקנים לא בוטח בנלסון" וסיפר איך הוא יורד עליהם באימונים. ואם כל זה רק רכילות או אמת צרופה, אוהדי גולדן סטייט מזדהים יותר מכל עם ביקורת אחת: העובדה שנלסון פירק במו ידיו את אחת הקבוצות המלהיבות בליגה בשנים האחרונות.

     

    פלייאוף 2007 סיפק את אחד מרגעי השיא הגדולים באן.בי.איי בעשור האחרון, כשגולדן סטייט העיפה מהמקום השמיני במערב את דאלאס, שדורגה ראשונה. עם שחקנים מלהיבים כמו בארון דייויס, ג'ייסון ריצ'רדסון, מאט בארנס וג'קסון, הווריירס נתנו שואו אמיתי והחזירו טעם של פעם לאוהדים שנזכרו בימים היפים של שלישיית Run TMC (טים, מיץ' וכריס). רק שנלסון החליט לפרק את החבילה תוך שנה אחת, כשהעביר את ריצ'רדסון לשארלוט ולא התעקש על החתמתו מחדש של דייויס, שהלך לקבור את עצמו בקליפרס תמורת בצע כסף. גם בארנס התעופף למקום אחר, וכך נשאר ג'קסון נטול חברים, תקוע עם לטבי שהיה גורם גם לאחוזי העונשין של שאקיל אוניל להיראות טוב.

     

    אם מלקטים את כל הטוב וכל הרע, אולי אפשר להסיק שהאישיות הקונטרוברסלית מדי של נלסון היא זאת שמונעת ממנו כבר שלוש שנים ברציפות להיכנס להיכל התהילה; עושה רושם שהוועדה הבוחרת מעדיפה להכניס בשעריה אנשי מיינסטרים מהוגנים יותר. "אם על המצבה שלי יהיה כתוב 'הוא היה מאמן טוב', אהיה מאושר וזה יספיק לי", העיד הדחוי, אבל מי שמכירים אותו מקרוב טוענים שהוא בכל זאת קצת נעלב. אגב, גם הטענה שנלסון לא נכנס לשערי ההיכל כי מעולם לא זכה באליפות כמאמן כבר לא עומדת במבחן המציאות: למרות העובדה שהוא מחזיק ביותר ניצחונות מג'רי סלואן מאמן יוטה, האחרון דווקא כן נבחר להיכל התהילה בשנה האחרונה. גם לסלואן אין אליפות, ואפילו אין לו תואר מאמן העונה אחד ברזומה (לנלסון יש שלושה כאלה). אבל גיליון ההרשעות של סלואן חלק כמו תחת של תינוק, וזה של נלסון עמוס כמו חיתול שלא הוחלף כבר 31 שנה.

     

    עם כל הדרמה והביקורת ותסמונת המאמן המתעלל שמתפרצת אצלו לעיתים ("אמרתי לשחקנים שאני אוהב אותם, אבל לפעמים הם פשוט לא משחקים כמו שאני רוצה", הסביר בהזדמנות אחת), אותם שחקנים שסופגים ממנו עלבונות הם בדיוק אלה שחגו סביבו ושמחו בשמחתו מכל הלב בשבירת השיא שצוינה לפני חודש במיניאפוליס. הרוקי סטפן קארי, שזכה העונה לקרדיט כמעט בלתי מוגבל ממאמנו והחזיר בעונת רוקי נהדרת, אפילו קרא למשחק הזה "משחק האליפות שלנו". זה שוב הסיפור הזה של הניגודים: נכון שהוא לא תמיד המאמן הכי ידידותי לשחקנים, אבל רובם בכלל לא היו שם בלעדיו.

     

    לנלסון, ואת זה אף אחד לא יכול ולא רוצה לקחת ממנו, יש טביעת עין נדירה. רק תשאלו את סטיב נאש, שהיה שחקן מחליף בפיניקס לפני שנלסון סלל לו בדאלאס את הדרך לשני תוארי MVP שהשיג בשלב מאוחר יותר בקריירה. האיש מסוגל להבחין בכישרון, בין אם יש לו דרכון אירופי או שהוא משחק מול יציעים ריקים בליגת הפיתוח. תנו מבט בחלק מהשמות שמעטרים את הסגל של גולדן סטייט: אנתוני מורו, אנתוני טוליבר, סי.ג'יי ווטסון, רג'י וויליאמס. כולם שחקני אן.בי.איי לגיטימיים שנלסון שלף משומקום, ונתן להם הזדמנות אמיתית להילחם על דקות משחק במקום לייבש את הספסל כשחקנים אחרונים ברוטציה. והאמת, כל אחד שהיה משחק תמורת 200 דולר לשבוע באיזה בייקרספילד־משהו, ונלסון היה שולף אותו משם ומעניק לו מקום בסגל של גולדן סטייט, היה מוכן שהמאמן ישחרר עליו קיטור מפעם לפעם.

     

    זבנג וגמר

    מי שפחות מוכנים להשלים עם הצדדים המבאסים של נלסון הם מאמנים אחרים באן.בי.איי, ואולי יש להם קייס. אף שהאיש טען לאחרונה כי הוא "עדיין נהנה מכל יום בעסק הזה", ההתנהגות שלו מוכיחה את ההפך. בדקות הספורות שלפני פתיחת משחקים, זמן ששאר המאמנים בליגה מנצלים להתייעצות אחרונה עם העוזרים או לשינון תרגיל כזה או אחר, נלסון מנצל כדי לעשן סיגר בגודל של צינור מחוץ לשערי האולם. תוסיפו לזה את העובדה שבהרבה מאוד משחקים הוא נראה כבוי ועייף על הספסל, או את העדות האישית שלו על הרגלי צריכה אחרים - "ככל שאני שותה יותר וויסקי לפני המשחק", הוא אמר פעם, "ככה אני מאמן טוב יותר במשחק עצמו" - ותבינו למה הקולגות שלו לא מהססים לזרוק לעברו חיצי תרעלה. "לאלה מאיתנו שקורעים את התחת כל יום בגלל שאנחנו מעריכים את המקצוע ואת הזכות לעבוד בליגה הזאת, הצורה שבה הוא מתנהג היא עלבון", אמר אחד המאמנים יום לאחר שנלסון שבר את שיא הניצחונות. "כבר לא נותרה בו שום אנרגיה".

     

    בהיבט האחרון הזה של לחיות את המשחק, ובכמה מובנים נוספים, נלסון מזכיר לי קצת את אפי בירנבוים. שניהם ותיקים עם קילומטראז' ארוך וניצחונות לרוב, שאיכשהו כמעט תמיד נמצאים בעמדת האנדרדוג. שניהם בנו קבוצות לתפארת והביאו אותן להצלחות גדולות יותר מהצפוי, אבל אף פעם לא טעמו מהדבר האמיתי. נכון שלאפי יש תוארון (גביע עם הרצליה), ועדיין. שניהם, ככה נדמה לצופה מן הצד, כבר לא קודחים וחיים את המשחק כמו פעם. נלסון תקוע כבר כמה שנים טובות, והמאזן הגרוע של גולדן סטייט בשנתיים האחרונות תומך בהגדרה הזאת, ומשהו כבה בבירנבוים מאז שחתם במכבי תל אביב והודח משם בבושת פנים. העונה הנוכחית בראשון לציון היא אחת הרגועות שלו בקריירה. ובכל זאת יש הבדל גדול בין השניים: אפי הוא בנאדם אמיתי וחביב על הבריות, ונלסון הוא נלסון.

     

    אז איך יסתיים הסיפור שלו? הניחושים נעים בין פיטורים במהלך החודשים הקרובים, לבין השלמת החוזה עד תום העונה הבאה (תמורת שישה מיליון דולר). מה שבטוח, החוזה הזה לא יחודש. גם נלסון כנראה יודע את זה, ולאחרונה דיבר על פרישה בתום העונה הבאה. "גיל 71 נשמע לי מספיק", הוא אמר.

     

    יש הבדל גדול בין להיות המאמן המנצח ביותר בכל הזמנים לבין להיות המאמן המצליח ביותר בכל הזמנים. הצלחה אמיתית מודדים במספר אליפויות ולא במספר ניצחונות בעונה הרגילה, בליגה שבה העונה האמיתית מתחילה אחרי 82 משחקי אימון. בעניין הזה אין לנלסון - מאמן ששיאו ללא ספק מאחוריו - יותר מדי מה למכור. הוא מעולם לא זכה בטבעת, ויותר מזה, אפילו לא הגיע לגמר האן.בי.איי. נכון שהוא העלה את הקבוצות שלו 18 פעם לפלייאוף, אבל הכי רחוק שהגיע היה גמר אזורי (שלוש פעמים עם מילווקי ופעם אחת עם דאלאס). לפיל ג'קסון ולרד אאורבך יש מאות ניצחונות פחות מנלסון, אבל גם 19 טבעות יותר ממנו. יחי ההבדל העגול ומלפף האצבעות הזה.

     

    אז קדימה, נלי, תדליק את הסיגר ולך תיהנה ממה שנשאר. אחרי השיא המפואר הזה שלך, אולי גם בהיכל התהילה יחליטו שמוטב מאוחר. 


     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "חצי נלסון"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הישיבון
    מומלצים