איך להוציא גבר שחור מבית לבן

1. המטרה

"הקשת של המוסר האוניברסלי ארוכה, אבל היא מתכופפת לכיוון הצדק" (מרטין לותר קינג)

פציינטים שהגיעו בחודש שעבר למרפאתו של ד"ר ג'ק קאסל, אורולוג מאורלנדו, פגשו בכניסה שלט שאמר: "אם הצבעתם לברק אובאמה, חפשו רופא אחר". השלט - שהזכיר באופן מקפיא דם שלטים שנתלו בבתי עסק בארצות הברית עד אמצע שנות ה־60 והודיעו שאין כניסה לשחורים - בא בתגובה להעברת חוק רפורמת הבריאות בקונגרס האמריקאי כמה ימים קודם לכן.

קאסל, כמו רוב הרפובליקנים, התנגד לרפורמה לא בגלל מה שהיא אמורה או לא אמורה לעשות: כפי שהודה באחד מעשרות הראיונות שנתן במהלך 15 דקות התהילה שלו, הוא אפילו לא ידע מה היא אמורה או לא אמורה לעשות. הוא ידע רק מה אמרו לו בטלוויזיה, כלומר בערוץ פוקס ניוז: הממשלה משתלטת על מערכת הבריאות, תכף ייקחו לך את העבודה, והנשיא הזה ששונא את אמריקה ורוצה להפוך אותה למדינה קומוניסטית הוא כמו סטאלין והיטלר.

לא שהרופא הטוב ניסה לבדוק איך מחברים בין סטאלין להיטלר. הוא גם לא היה מוטרד מכך שאין שום קשר בין שטיפת המוח של ערוץ העאלק־חדשות בכבלים הנצפה ביותר באמריקה - שהוא בעיקר מכונת תעמולה ימנית בלתי נלאית - לבין רפורמת בריאות מאוד מתונה, מיינסטרימית ודומה לתוכניות שהרפובליקנים תמכו בהן ממש לאחרונה, בשנות ה־90. כי מהיום שברק אובאמה העז להיבחר לנשיא, להתיישב בחדר האליפטי ולפעמים גם לשים את הרגליים צפופות הפיגמנטים שלו על השולחן, השתנה סדר העדיפויות של עשרות מיליוני אמריקאים. לאמת ולעובדות אין שום משמעות. מה שחשוב זה לא להוציא את ארה"ב מהבור בעומק קידוח נפט כושל שאליו הכניסו אותה שמונה שנות ג'ורג' בוש. חשוב רק להוציא את האיש השחור מהבית הלבן, מהר ככל האפשר. רצוי להוציא אותו חי, אבל אם אין ברירה, אתם יודעים. זה לטובת הכלל.

בחירתו של ברק אובאמה לנשיא בסיומה של אחת ממערכות הבחירות המרתקות בהיסטוריה של ארה"ב, ואחרי העשור הנורא ביותר שעבר על אמריקה מאז סוף מלחמת העולם השנייה, נתנה ל־300 מיליון אמריקאים הזדמנות נדירה להשליך על נשיא צעיר את כל התקוות וגם את כל הפחדים שלהם. אפשר להבין את השחורים, שחשבו לרגע שנגמרה הגזענות רק כדי לגלות שהיא עדיין כאן, ועוד איך. וזה לא רק השחורים: במהלך הקמפיין המלהיב של אובאמה, כל אחד שמע את מה שרצה לשמוע.

מתנגדי המלחמות שמעו את מי שהצביע נגד המלחמה בעיראק, והדחיקו את ההוא שאמר כבר ב־2002 שיש מלחמות מוצדקות, ולכל אורך הקמפיין הבטיח להוסיף כוחות ולהגביר את הווליום באפגניסטן. ההומוסקסואלים שמעו רק את מי שהבטיח לבטל חוקים מעוותים שמפלים אותם בצבא ובאזרחות, אבל לא הקשיבו לאיש שאמר שהוא מתנגד לנישואי הומואים. השמאל שמע רק את האידיאליסט שוויתר על ג'ובים מכניסי מיליונים כדי ללכת לעבוד בסלאמס בשיקגו כשהוא נוהג במכונית עם חור ברצפה, אבל התעלם לגמרי מביוגרפיה שהצביעה על ליברל מתון, שמאמין בפשרות ובקונצנזוסים ובז לקיצוניות אידיאולוגית ולמבחני טוהרה. והימין, בחלקו הגדול, ראה רק דבר אחד: שחור בעיניים. פחד אמיתי. כי אם שחור יכול להיבחר לנשיא עכשיו - ואובאמה הוא עוד רק חצי שחור - זה אומר שיום אחד יכול להיות גם נשיא היספאני. או אסייתי. או הומו, ירחם השם.

2010 תהיה השנה הראשונה שבה ייוולדו בארה"ב יותר ילדים לא לבנים מכן לבנים, ואנשים שלא מכירים מציאות אחרת וגדלו על מגוון אינסופי של דעות קדומות נמצאים בבהלה גדולה. הימין האמריקאי הפך לכל כך קיצוני, שכמה מהאנשים שעבדו תחת ג'ורג' בוש נבעטים ממנו החוצה בטענה שהם ליברלים מדי. מבחינת הימין מדובר עכשיו בקרב הישרדות, מלחמה על אמריקה שלו: לבנה, נוצרית, קונסרבטיבית, אוהבת רובים, מסמפטת רוצחי רופאים שמבצעים הפלות ומאמינה באל אחד, הלא הוא השוק החופשי. גם אם הוא חופשי להרוס את החיים של עשרות מיליוני אמריקאים, כפי שעשה בעשור החולף.

אל תוך כל המהומה החברתית־פוליטית־גזעית הזאת, אל תוך אחת מתקופות המעבר הכי משמעותיות בהיסטוריה המהפנטת של אמריקה, נזרק אדם רב־צבעים שבא מרקע בלתי אפשרי, ושעד לפני כמה שנים עוד החזיר את ההלוואה שלקח כדי ללמוד באוניברסיטה. אדם שרק ארבעה נשיאים אחרים היו צעירים ממנו כשנבחרו לתפקיד, ולאף אחד מהם - או לכל נשיא אחר - לא חיכו כל כך הרבה שדים, מכשולים, מטעני ציפיות ומטעני צד כפי שהמתינו לברק אובאמה כשנכנס לבית הלבן ב־20 בינואר 2009.

2. הדרך

"מה הסיכוי שאישה לבנה מקנזס תתאהב באיש שחור מקניה בתחילת שנות ה־60, ושניהם יביאו לעולם את נשיא ארה"ב? אובאמה הוא כמו איזה דמות שמישהו המציא, רק שהוא אמיתי" (בוב דילן)

ברק חוסיין אובאמה היה צעיר שאפתן ומלא ביטחון, שחשב שכל מה שהוא עושה קטן עליו. יום אחד שמע על תוכנית מיוחדת שבמסגרתה מקבלים צעירים מקניה אפשרות לנסוע לאמריקה הגדולה, ללמוד ולחזור למולדת עם הידע שרכשו. אובאמה עלה על מטוס בפעם הראשונה בחייו, ונחת באוניברסיטת הוואי. הוא פגש שם את סטנלי אן דורהאם, צעירה שברירית שהגיעה מקנזס עם הוריה, שכל כך רצו בן עד שקראו לה סטנלי.

השנה היתה 1960. ברחבי ארה"ב נטבחו שחורים על פשעים חמורים הרבה פחות מיחסים עם אישה לבנה, אבל דורהאם - כפי שהתברר היטב בהמשך חייה - היתה עיוורת צבעים, עיוורת דתות ועיוורת שפות. היא ראתה רק בני אדם, והיא היתה מאוהבת עד מעל הראש באינטלקטואל הכריזמטי עם המקטרת. הם התחתנו בפברואר 1961, כשדורהאם כבר היתה בחודש השלישי. לבן שלהם קראו ברק חוסיין אובאמה ג'וניור. זמן קצר לאחר מכן עזב אובאמה סיניור את הוואי ונסע ללמוד באוניברסיטת הרווארד. אובאמה ג'וניור יראה את אבא שלו בפעם הראשונה כשיהיה בן 10. פעם ראשונה ואחרונה.

עד גיל 10 הספיק הילד ברק אובאמה לגור ארבע שנים באינדונזיה, להתרגל לעלות לבד על מטוס באוסטרליה ולנחות בהוואי, לקבל בעצמו החלטות לגבי עתידו ולהבין מהר שאם חייו של שחור בארה"ב יכולים להיות קשים, אז חייו של צעיר מעורב יכולים להיות קשים עוד יותר; אתה לא מספיק לבן ולא מספיק שחור. 

כשאמו נשארה באינדונזיה לטובת מחקר אנתרופולוגי ומרדף אחרי כל מיני אידיאלים מעצבנים כמו עזרה לאוכלוסיות נחשלות, אובאמה חזר להוואי לגור עם סבו וסבתו. הם אולי לא אהבו במיוחד את אבא שלו ולא הזילו דמעה כשעזב לבלי שוב, אבל את הנכד הם העריצו ודאגו לשלוח לתיכון פרטי, שם היה אובאמה הילד השחור השני בבית הספר כולו. הילדה שהיתה שם איתו שרדה רק שנה, וגם זה בזכות החבר החדש שהגיע פתאום והיה היחיד שישב לידה בהפסקות. יחד הם חלקו חוויות ילדות מרגשות כמו איך זה מרגיש כשילדים בכיתה מעבירים אצבעות על הפנים שלך כדי לבדוק אם הצבע יורד, או מושכים לך בשיער כדי לנסות להבין מה זה הסלסול הזה. "הוא היה האביר שלי", סיפרה ג'ואלה אדוארדס לדייויד רמניק, עורך ה"ניו יורקר" ומחבר "הגשר" - הביוגרפיה המרתקת ביותר שנכתבה על אובאמה, כולל זאת שכתב אובאמה עצמו - אבל זה לא הספיק כדי לגרום לה להישאר בבית הספר. "הייתי מפורקת הרבה זמן אחר כך. לקח שנים של טיפולים פסיכולוגיים לצאת מזה". כל זה קרה בהוואי, המדינה הכי מגוונת ומולטי־תרבותית בארה"ב.

את אובאמה היה הרבה יותר קשה לשבור. הוא אמנם כעס על כל העולם, לא מצא את עצמו וברח לאלכוהול, סמים ונערות שספק אם הוא זוכר היום איך קראו להן, אבל את הביטחון העצמי העצום שאיתו נולד לא היה אפשר לערער. המורים שלו, שראו את המהירות שבה הצליח להתמחות בכל נושא - ואת היכולת שלו לחבר אינספור אבחנות מנוגדות לעמדה אחת קוהרנטית, ואת הכריזמה הטבעית שבזכותה כבש כל חדר שנכנס אליו - הבינו מהר מאוד שהם מסתובבים ליד פוטנציאל יוצא דופן. אבל אובאמה חיכה עד גיל 20 כדי לעזוב את השטויות.

הוא נסע לניו יורק, חלק דירה מעופשת בהארלם עם סטודנט פקיסטני, לקח את עצמו בידיים וסיים בהצטיינות קלילה לימודי פוליטיקה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת קולומביה. עכשיו הוא הוצף בהצעות עבודה מחברות גדולות, אבל לקח את המכונית המקרטעת לשיקגו והתחיל לעבוד כמנהל קהילתי בשכונות הקשות ביותר של אחת הערים היפות, המרתקות והמסובכות בארה"ב.

מרגע שהגיע לשיקגו, גם אם הוא עצמו עוד לא ידע את זה או לא הודה בפני עצמו, היה ברור שאובאמה מכוון גבוה מאוד. "כל מקום שברק הגיע אליו היה קטן עליו", אמרה לרמניק ואלרי ג'ארט, חברה טובה של אובאמה שעכשיו משמשת לו יועצת מרכזית בבית הלבן. "עד שהוא הפך לנשיא, הוא אף פעם לא באמת אותגר אינטלקטואלית. הכל שיעמם אותו מהר מאוד".

אובאמה עוד הספיק להפוך לנשיא השחור הראשון של ה־Harvard Law Review, כתב העת המאוד־מאוד־יוקרתי של מחלקת המשפטים באוניברסיטה המאוד־מאוד־יוקרתית של הרווארד, חזר שוב לשיקגו, הקים משפחה, לימד את החוקה האמריקאית באוניברסיטת שיקגו, עבד במשרד עורכי דין קטן שהתעסק בעיקר בזכויות אזרח, סירב שוב להצעות־שאי־אפשר־לסרב־להן מחברות ענק, קפץ לבריכה הפוליטית וגילה שהוא שחיין בכלל לא רע. בסך הכל חמש שנים אחרי שנבחר לקונגרס בפעם הראשונה והיה לסנאטור השחור היחיד באותן שנים, אובאמה הגיע למקום שאליו באמת רצה להגיע - רק כדי לגלות ש"כשהאלים רוצים להעניש אותך הם מגשימים לך את המשאלות" זה משהו שאמר מישהו שידע על מה הוא מדבר.

3. האתגר

"תגידו, מאוחר מדי לבקש הצבעה חוזרת?" (ברק אובאמה לצוות עוזריו בפגישה הראשונה, בבוקר שאחרי הזכייה בבחירות)

בשנת 2000 זכה ג'ורג' בוש בבחירות לנשיאות ארה"ב אחרי שניצח את אל גור. טוב, "זכה" זה הגזמה קלה: עד היום אף אחד לא באמת יודע מי ניצח בפלורידה, המדינה שקבעה את גורל הבחירות. בית המשפט העליון, בהרכב של חמישה שופטים קונסרבטיבים מול ארבעה ליברלים, החליט לעצור את ספירת הקולות החוזרת, העניק את הניצחון לבוש, והשאר היסטוריה רעה מאוד.

בוש קיבל מביל קלינטון אימפריה בפריחה. חשבון הבנק של האמריקאים הראה על יתרה של 230 מיליארד דולר - וארה"ב, אם אפשר להאמין, לא היתה מעורבת בשום מלחמה. באוגוסט 2001 נחת על שולחנו של בוש דו"ח מודיעיני שהזהיר כי אוסמה בן לאדן מתכנן פיגוע בשטח ארה"ב, שיהיו מעורבים בו מטוסים חטופים. בוש לא קרא את הדו"ח, או שאולי קרא ולא הבין. גם זאת אפשרות. חודש לאחר מכן נמחקו מעל פני האדמה שני בניינים גבוהים בניו יורק וחתיכה מהפנטגון בוושינגטון. הבית הלבן ניצל בזכות האומץ המדהים של נוסעי טיסת יונייטד 93.

יום לאחר הפיגוע עמדה התמיכה של האמריקאים בנשיא על 90%. הדמוקרטים, שעדיין ליקקו את אירועי בחירות 2000, שמו הכל בצד והתייצבו מאחורי בוש. כמוהם נהג רוב העולם. עם הגיבוי הזה יצאה ארה"ב לאפגניסטן למלחמה שיש מעט מוצדקות ממנה, אבל ב־2003 החליט בוש שיש לו איזה עניין לסגור עם סדאם חוסיין בעיראק. ככה סתם, משום מקום, ניצלו בוש וסגנו דיק צ'ייני את הפאניקה שהאמריקאים עדיין היו בה, מכרו להם סיפור על נשק להשמדה המונית שלא היה ולא נברא, ולקחו את אמריקה לעוד מלחמה - נפשעת וחסרת כל הצדקה. המחיר, נכון להיום: יותר מ־5,000 חיילים אמריקאים מתים, וכמוהם מספר לא ידוע של מאות אלפי אזרחים עיראקים. הנזק הקולטרלי: הזנחה מוחלטת של המלחמה באפגניסטן, אובדן מהיר מאוד של התמיכה העולמית, הפיכת הצבא האמריקאי לכובש ברוטלי שיש לו אישור לענות עצירים, ופילוג פנימי כמעט חסר תקדים בתוך ארה"ב. במקביל הורה בוש על הקלת מיסים אגרסיבית לעשירון העליון, ורק ברגע האחרון נכשל ניסיונו להפריט את הביטוח הלאומי. אחר כך באו גם האין־תגובה של הממשל להוריקן קתרינה, שהרג 1,800 איש (רובם שחורים, רובם עניים), ההתרסקות של וול סטריט והאבטלה המשתוללת, והשלימו עשור מהגיהנום.

ואחרי כל זה, הניצחון של אובאמה בבחירות היה 47:53. 47 אחוז מהאמריקאים עדיין העדיפו להצביע לג'ון מקיין, בן ברית נאמן של ג'ורג' בוש, ולסגניתו המיועדת שרה פיילין, אישה שהצהירה כי יש לה את כל הכישורים לקבוע את מדיניות החוץ של ארה"ב כי היא יכולה לראות את רוסיה מהבית שלה באלסקה.

בקצרצרה, הנה ערמת הקטסטרופות שחיכתה לברק אובאמה כשנכנס לבית הלבן: גירעון של 1.3 טריליון דולר. כלכלה שמאבדת 750 אלף מקומות עבודה בחודש. מערכת פיננסית על סף קריסה. שתי מלחמות שנוהלו איום ונורא. המעמד של ארה"ב בעולם בשפל חסר תקדים. לכל זה התווספו איראן, קוריאה הצפונית, המזרח התיכון, שפעת חזירים, רעידת אדמה בהאיטי, אסון אקולוגי במפרץ מקסיקו ואיומי טרור בלתי פוסקים - כולל אחד, ממשי מאוד, שריחף ממש מעל טקס ההשבעה של אובאמה. כל זה בלי להתייחס בכלל לאג'נדה שאיתה הוא רץ לנשיאות: רפורמה במערכת הבריאות, החזרת הרגולציה על וול סטריט, רפורמה במערכת החינוך שהידרדרה למעמקי העשירייה השנייה בעולם, וסגירת הפער העצום מהעולם בכל הקשור לאנרגיה חלופית ולמאבק בשינויי האקלים.

פחות משנה וחצי אחרי, הכלכלה האמריקאית חזרה לצמוח והתחילה להוסיף מקומות עבודה. עם סגירת הגיליון הזה היה הקונגרס קרוב לאשר את רגולציית הבנקים החזקה ביותר מאז שנות ה־30. המלחמה בעיראק אמורה להסתיים באופן רשמי באוגוסט הקרוב. המלחמה באפגניסטן קיבלה אסטרטגיה חדשה, ובקיץ 2011 אמורה להתחיל נסיגה איטית גם משם. ההשקעות בחינוך ובאנרגיה ירוקה הן הגדולות בהיסטוריה של ארה"ב. רפורמת הבריאות שאף נשיא מרוזוולט דרך קנדי ועד קלינטון לא הצליח להעביר - זאת שתרחיב את הביטוח הרפואי לעוד 31 מיליון אמריקאים, ותמנע מחברות הביטוח להמשיך להתעלל בקליינטים שלהם - כבר עובדת. אובאמה מינה שתי נשים לבית המשפט העליון, אחת מהן היספאנית, ואם אלנה קייגן תקבל את אישור הקונגרס, יוכפל תוך שנה מספר הנשים ששירתו במוסד הזה בכל שנות קיומו. הוא הוציא את המדע מהמרתפים שבהם היה סגור במשך שמונה שנים, הבית הלבן שלו הוא השקוף ביותר בהיסטוריה, הקבינט כשיר ועד עכשיו יחסית נקי מסקנדלים, והוא עצמו המדינאי הפופולרי בעולם. חוץ מבישראל, כמובן.

זה לא מפתיע. אין היום הבדל גדול בין ישראל לבין הימין הקיצוני באמריקה. ישראל היא אחת המדינות הגזעניות בעולם. קובעי מדיניות כאן מכנים את נשיא ארה"ב "הכושי הזה". התקשורת פה יצאה בכותרות ענק שהזהירו את היהודים מבואו המתקרב של הנשיא הערבי עוד לפני שאובאמה אפילו זכה במינוי של המפלגה הדמוקרטית. רוב הישראלים לא מתעניינים היום בשום דבר שקורה מחוץ לקו המקשר בין האח הגדול לחנות החדשה של H&M, ואפילו לא מנסים לבדוק את העובדות האמיתיות לגבי היחס של אובאמה לישראל. מספיק להם לדעת את שמו האמצעי של הנשיא האמריקאי. אשם עד שיוכח אחרת.

זה לא שארה"ב יצאה מהצרות. רחוק מזה. היא עדיין שקועה בבוץ שייקח לפחות קדנציה שלמה להתנקות ממנו. וזה לא שאובאמה לא עשה טעויות, והרבה: הוא עשה טעויות של רוקי, טעויות של עצות לא טובות, טעויות של בן אנוש וטעויות של אגו ויהירות, שני מצרכים שלא חסרים לו. אבל בכל קנה מידה היסטורי, גם אם לא יעשה יותר שום דבר, ברק אובאמה עדיין יהיה אחד הנשיאים המשמעותיים והפרודוקטיביים של ארה"ב ב־70 השנים האחרונות, והוא בדרך להיות נשיא טרנספורמטיבי בסדר גודל של פרנקלין רוזוולט, לינדון ג'ונסון - ולהבדיל, אידיאולוגית, רונלד רייגן. זאת עובדה שלא היה עליה ויכוח אם היה מדובר בכל נשיא אחר. אבל כפי שיודע כל מי שעוטה עור שחור ומגיע לתפקיד בכיר באמריקה - מנכ"ל חברה פיננסית, קוורטרבק בקבוצת פוטבול או מנהל משמרת במקדונלדס - שחורים נשפטים בסטנדרטים אחרים. בתור התחלה הם צריכים להוכיח שאין להם אחות שחורה, או שלפחות לא נולדו בקניה. וגם אם יוכיחו, זה לא תמיד יעזור להם.

4. הפחד

"רפורמת הבריאות של אובאמה היא רשע. אובאמה רוצה לקבוע אם הבן שלי, שיש לו תסמונת דאון, זכאי לחיות או צריך למות. הוא יקים ועדות מוות שיקבעו אם יש טעם להמשיך לטפל באנשים זקנים" (שרה פיילין, כמעט סגנית נשיא ארה"ב)

הימין בארה"ב תמיד מגיב באלימות, מילולית או פיזית, כשהוא לא בשלטון. זה לא התחיל עם אובאמה: כשתומאס ג'פרסון נבחר לנשיא, מאמר מערכת של עיתון ימני טען ש"רצח, שוד, אונס, בגידה וגילוי עריות יהיו מעכשיו חוקיים ויילמדו בבתי ספר". אנחנו מדברים על שנת 1801. רק החודש החליטו בבתי ספר בטקסס להפסיק ללמד את מורשת ג'פרסון - אחד מאבות האומה, כן? מחבר מגילת העצמאות של ארה"ב, אחד הראשים המסותתים בסלע בהר ראשמור - כי הוא היה ליברלי מדי לטעמם. וגם חיבב שחורים. בעיקר שחורות.

כל נשיא דמוקרטי עובר זובור כזה או אחר. ביל קלינטון לא רק כמעט נזרק מהמשרד בגלל שבגד באשתו: הוא ראה במשמרת שלו בניין ממשלתי באוקלהומה סיטי מורד מהמפה בפיגוע הטרור הכי קשה על אדמת ארה"ב עד ה־11 בספטמבר. פיגוע של אמריקאי לבן, טהור, איש מיליציה ימני שחיסל 168 אזרחים, כולל 19 ילדים מתחת לגיל 6. כך שהיחס לאובאמה הוא לא חסר תקדים, אבל הוא כן יוצא דופן בעוצמתו.

סקר מלפני חודשיים הראה כי 27 אחוז מתושבי ארה"ב לא בטוחים שהנשיא שלהם נולד באמריקה. 27 אחוז. 13 אחוז מהם בטוחים שהוא לא. אין שום דרך לשכנע אותם. מהמקום הזה מגיעים ניסיונות דה־לגיטימציה בלתי פוסקים של נשיא שזכה בבחירות ברוב גדול יחסית, שכמובן נולד בארה"ב, ושסובל מבעיה אחת: מישהו צבע אותו בשחור.

הטירוף הזה כולל את כמות האיומים הגדולה ביותר אי פעם על חייו של נשיא אמריקאי. משתתפים בהפגנות מגיעים אליהן עם תתי־מקלע חשופים לעין כל (אפשר רק לדמיין מה יקרה לצעיר שחור שיעז להיראות בציבור עם תת־מקלע). המפלגה הרפובליקנית בקונגרס הפכה מזמן לשבויה בידי הפרינג', ולסנאטורים שלה אין שום בעיה להפגין זלזול מוחלט בנשיא. ניוט גינגריץ', פעם יו"ר בית הנבחרים של הקונגרס, פירסם החודש ספר שבו כתב כי המפלגה הדמוקרטית היא בדיוק כמו המפלגה הנאצית בתחילת דרכה. ראנד פול, מועמד רפובליקני לקונגרס מקנטאקי, חושב שחוק שוויון זכויות האזרח מ־1964, שבין היתר אוסר על בעלי עסקים לסרב לשרת לקוחות על בסיס גזעי, הוא משהו שכדאי לחשוב עליו שוב.

מי שחושב על כלב השמירה, שישכח ממנו: תקשורת המיינסטרים כבר מזמן לא עושה את העבודה שלה. יש רשת טלוויזיה אחת שמקדישה את כל זמנה ליצירת מציאות אלטרנטיבית, ותעשייה שלמה של הפחדה עושה מניפולציות על חשבונם של אזרחים מבוהלים שמעולם לא הכירו אמריקה אחרת. כשאובאמה נאם בפני תלמידים לכבוד פתיחת שנת הלימודים - נאום שבו עודד אותם להכין שיעורי בית ולהקפיד לרחוץ ידיים - תלשו השדרים של פוקס ניוז את שערות ראשם בטענה שמדובר בשטיפת מוח סוציאליסטית לילדינו הרכים. אז מה אם רונלד רייגן עשה אותו דבר כשהיה נשיא. או בוש. או כמעט כל נשיא אחר.

אנשי פוקס לא חושבים פעמיים לפני שהם משווים את הנשיא השחור הראשון לאדולף היטלר, לא מתביישים לטעון שארה"ב לא הותקפה תחת ג'ורג' בוש, לייחל בקול רם לפיגוע טרור על אדמת ארה"ב - כי מה זה כמה מאות אמריקאים מתים לעומת ההוכחה החותכת לכך שאובאמה הוא מפקד עליון חלש - ולהבהיר לכולם שאם יקום עוד טימותי מקוויי, ההוא מאוקלהומה סיטי, זה יהיה באשמת המפלגה הדמוקרטית, כי "הם לוקחים לנו את החופש!".

מההיסטריה הזאת נולד לפני חודשיים באריזונה חוק שכמעט אי אפשר להאמין שהוא אמיתי: לשוטרים שם יש עכשיו רשות לעצור כל מי שרק נראה להם מהגר לא חוקי ולדרוש ממנו תעודת זהות. איך בדיוק נראה מהגר לא חוקי? רמז: הוא לא צריך את השמש של מדבריות אריזונה כדי לתפוס צבע. זה אומר, בין היתר, שאזרחים אמריקאים שעורם אינו צח כשלג בחצר של שרה פיילין באלסקה יכולים למצוא את עצמם בכלא, אם במקרה יצאו לרחוב בפניקס בלי תעודה מזהה. הצעת חוק אחרת שהיתה אמורה לדרוש מכל מי שרוצה לרוץ לנשיאות ארה"ב להציג תעודת לידה מקורית - דרישה שכמובן איש לא חלם להעלות לפני שאובאמה זייף את תעודת הלידה שלו כדי לגנוב את הנשיאות - נפלה ברגע האחרון.

מה שבאמת מגוחך בכל הטירוף הזה הוא שאין שום קשר בין האובאמפוביה למה שהאיש עושה בשטח. אובאמה, במקרה הקיצוני, הוא איש שמאל מתון. תמיד היה. לא במקרה הוא הסתדר עם קונסרבטיבים בכל מקום, עד שהגיע לבית הלבן. המרחק בינו לבין סוציאליזם הוא בערך כמו המרחק בין האינטלקט שלו לזה של ג'ורג' בוש. הוא ליברל מהסוג הישן - כמו פרנקלין רוזוולט, כמו לינדון ג'ונסון, כמו הארי טרומן. נשיאים דמוקרטים, יפי נפש, רודפי שלום וצדק חברתי, אבל אתם לא באמת רוצים להסתבך איתם; רוזוולט שלח אזרחים אמריקאים ממוצא יפני למחנות ריכוז במהלך מלחמת העולם השנייה, ג'ונסון שלח מאות אלפי חיילים אמריקאים לבוץ בווייטנאם, טרומן הוריד פצצת אטום על הירושימה ונגאסקי.

המדיניות הביטחונית של אובאמה קשוחה יותר משל ג'ורג' בוש. מספר החיסולים של אנשי אל קעידה עלה בשנה הראשונה שלו בבית הלבן במאות אחוזים. הוא נתן אישור לחסל את אנואר אל־אוולקי, איש אל קעידה שמתחבא בתימן ואחראי לפיגוע בבסיס הצבאי בטקסס שבו נהרגו 13 חיילים לפני חצי שנה, ולניסיון לפוצץ מטוס בדטרויט בחג המולד. אל־אוולקי, אגב, הוא אזרח אמריקאי. אישור מנשיא ארה"ב לחסל אזרח אמריקאי, בלי להביא אותו למשפט בכלל, זה משהו שספק אם בוש נתן אי פעם.

המהלכים האלה הכניסו את אובאמה לצרות צרורות עם השמאל בארה"ב. יש לא מעט אמריקאים שעבדו קשה בקמפיין שלו ב־2008 ומוכנים היום להישבע שלא יצביעו עבורו ב־2012. הוא פשוט לא השמאלן שחשבו שהוא. הם היו בטוחים שבחרו באידיאולוג פעור עיניים, ובפועל קיבלו אדם מפוכח, פוליטיקאי ערמומי מאוד, אמנם איש עם לב ליברלי חם, אבל גם עם מוח פרגמטי קר. ריאליסט שתמיד יעדיף להתפשר כדי להשיג התקדמות קטנה מאשר לא להתקדם בכלל. וזה לא שחסרה גזענות בשמאל: תחושת האדנות של אנשים שהצביעו עבור אובאמה ועדיין לא קיבלו את הפוני שהובטח להם היא משהו שנשיאים דמוקרטים קודמים לא הרגישו. שלא לדבר על אחוז - לא גדול, אבל נוכח - של שחורים שלא אוהבים את האיש סתם כי הוא לא מספיק שחור.

5. ההבטחה

"קוראים לי ברק חוסיין אובאמה ואני יושב על הכיסא הזה, במשרד הזה, בבית הלבן הזה. כן, אפשר להגיד שאני בר־מזל" (מתוך "ההבטחה - השנה הראשונה של ברק אובאמה", מאת ג'ונתן אלטר)

אם יש דבר שבאמת מוציא את הימין מדעתו, זה הכישלון המוחלט שלו להוציא את ברק אובאמה מדעתו. הוא לא רק אחד הנשיאים האינטליגנטים בהיסטוריה - איי.קיו של 140 ושליטה מוחלטת בחומר בכל תחום - הוא כנראה גם קר הרוח מכולם. אף אחד לא שמע אותו מעולם מרים את הקול, אבל כמו שאמר איש צבא בכיר אחרי דיון מתוח בנושא אפגניסטן, "המבט שלו כשהוא כועס מפחיד יותר מכל הרמת קול".

כל הניסיונות להוציא ממנו את "הכושי הזועם" מתרסקים מול השקט הנפשי, העקשנות, האופטימיות הבלתי נגמרת, היכולת הבלתי נסבלת שלו לסלוח כמעט על כל דבר, ובעיקר ההומור העצמי. הוא מסרב בתוקף להשתמש בקלף הגזע, וכשדייויד לטרמן ניסה לגרום לו להסכים עם ג'ימי קרטר שאמר כי היחס של הימין כלפיו בא ממניעים גזעניים, אובאמה ענה ש"זה אולי המקום לגלות שהייתי שחור גם לפני הבחירות". הוא מגיב למשבר אחר משבר בקור רוח חצי רובוטי. הוא רואה פוטושופים של אשתו עם שימפנזה, והולך לחבק אישה לבנה בת 105 שאומרת לו בלי בושה שהיא מוכנה לנשק אותו כל לילה. הוא שומע שמכנים את הבנות שלו

 "ילדות גטו", ובתגובה מנשק תינוקות לבנים של הורים לבנים נרגשים. הוא קורא על מורה מאלבמה שבשיעור גיאומטריה בחר להסביר לתלמידים שלו את תורת הזוויות בעזרת ההדגמה המרעננת "כך תמצא את הזווית הטובה ביותר להתנקשות בנשיא", ואז הוא הולך לחבק אנשים זרים ברחוב ומכניס את השירות החשאי לפאניקה.

בסוף השנה הראשונה לכהונתו, עוד לפני שרפורמת הבריאות עברה והמצב הכלכלי החל להשתפר, אובאמה אמר לחבר: "איזה אדם שפוי ירצה להחזיק בתפקיד הזה שתי קדנציות? אבל עכשיו אני חייב לרוץ גם ב־2012, אחרת יבוא איזה רפובליקני ויקצור את כל פירות העבודה הקשה שלנו, אחרי שאנחנו אוכלים עכשיו את כל החרא".

יש הרבה זמן עד אז. עוד לפני כן, בנובמבר הקרוב, יתקיימו בארה"ב בחירות קריטיות לקונגרס. ההערכה השלטת היא שלרפובליקנים - שגם הרסו את הכלכלה האמריקאית וגם סירבו לעזור לנשיא החדש בכל צורה שהיא לשקם אותה - יש סיכוי טוב להחזיר אליהם את השליטה בבית הנבחרים. עד כדי כך קצר הזיכרון האמריקאי. אם זה יקרה, הנשיאות של אובאמה תיכנס לאזיקים עד 2012, ואז אלוהים גדול.

לא בטוח שלברק אובאמה תהיה עוד כהונה, אבל גם לא בטוח שהוא יחשוב שזה אסון גדול. אנשים שמכירים אותו אומרים שאין לו צורך פתולוגי להיות נשיא, שהדבר היחיד שמעניין אותו זה שירות ציבורי, והוא יודע שמקומו הבכיר מאוד בהיסטוריה הובטח מזמן. מה שהוא עוד יודע - וגם בזה הוא מקדים את כולם - זה שגם אם יפסיד בקרב הזה, אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. לנשיא השחור הבא כבר יהיה הרבה יותר קל. הסכר נפרץ, והמוני אנשים בכל מיני צבעים ודתות עוברים דרכו. הרי מילא שאמריקה בחרה נשיא שחור שיש לו אבא מוסלמי, שמו האמצעי חוסיין ושם משפחתו מתחרז עם אוסמה: בחודש שעבר היא העניקה לרימה פאקיח, מהגרת בת 23 מלבנון, את תואר מיס אמריקה. מזה באמת כבר אי אפשר לחזור.