בידי שמיים

• טסו ודיברו: אל"מ במיל' שרגא יערי, אל"מ במיל' שרון שילה, רס"ן במיל' עמיר, סרן במיל' א' ואל"מ במיל' ר', כולם מטייסת "החרב המתהפכת".
  

• הקשיב וכתב: טל מילר
  

כטייס מסוק חילוץ אתה רואה את העולם דרך החור של התחת. אנחנו חווים את המציאות בתוצאה הסופית שלה, שמטבע הדברים היא די עגומה. כמעט תמיד אנחנו נהיה אלה שנגיע לזירה שקרה בה משהו שלא היה צריך לקרות. המחשבה הראשונה היא על פצועים בקרב, אבל זה בדרך כלל הרבה פחות דרמטי: מטייל שהחליק ונפל, תייר שהתייבש, נהג שהתנגש בעמוד.

בגלל שאתה עסוק בלנווט בין זירה אחת לשנייה, אתה מוצא את עצמך קם בבוקר ושואל "איזה אסון יהיה היום?". מתחילת הכוננות אתה רק מחכה לרגע שמישהו יתהפך, ייפצע, ישבור את הראש או יעשה כל שטות אחרת שבגללה יזניקו אותך. אם מרפי אמר שכל דבר שיוכל להשתבש ישתבש, אתה כבר מקדים אותו בצעד אחד: ברור לך שיהיה שיבוש. השאלה היא רק באיזה נ"צ הוא יתפוס אותך.

אנחנו החי"רינקים של חיל האוויר, ואנחנו גאים בזה. מריחים את הדם, שומעים את הצעקות, הכל בגובה העיניים. להבדיל מהחברים ממגמת קרב, שרואים את הכל דרך כוונת והתחושה העיקרית שלהם היא "המכה הקלה בכנף", עם שחרור הפצצה. אנחנו החבר'ה הטובים בכל הסיפור. אצלנו אין דילמות מוסריות: ברור שאנחנו עושים את הדבר הכי צודק, ושלמשימה שלנו יש חשיבות עליונה. אנחנו גם הכי מחוברים עם הלוחמים בשטח. תנסו אתם ללכת פעם קילומטרים כל יום ולהילחם ולישון בבוץ, ואז לראות דבר גדול שנוחת מהשמיים. המשמעות המורלית של מסוק בשטח, במיוחד בזמן מלחמה, היא עצומה. הלוחמים חווים דרכנו חוויה מתקנת לסטיגמת הטייס הרגיל והמנותק שהם מכירים.

לפעמים המלחמה שלנו היא הדבר הכי רחוק ממלחמה שמישהו אחר מכיר. את טייסי החילוץ ממלחמת ששת הימים, למשל, היה צריך לשכנע שבאמת ניצחנו במלחמה. בזמן שהחברים שלהם מהקורס פירקו את חילות האוויר של הסורים, הירדנים והמצרים, הם רק עשו רונדלים עם מסוקים מלאי פצועים אל בתי החולים, הטיסו נגלות של 18 אלונקות כמו נהגי משאית של פצועים והלומי קרב. הם ראו את הניצחון הגדול דרך הגופות השרופות והפצועים שאיבדו ידיים ורגליים. תהיו בטוחים שאף אחד מהם לא רוצה לשחזר ניצחונות כאלה.

החילוץ מתחיל הרבה לפני שמגיעים לשטח. מרגע שמזניקים אותך ונותנים לך נ"צ או נקודה גיאוגרפית שצריך להגיע אליה, אתה ממפה מראש את כל המגבלות בשטח ומתחיל להיערך עם פיתרונות. אחד הדברים שיכולים להקשות עליך זה שאתה צריך להגיע לזירה אזרחית, ואז כל אדם שרואה אותך עושה לך שלום עם היד. תחשוב על הסיטואציה: אתה מחפש איפה הפצוע שלך, ועשרות אנשים מנופפים לך ולא נותנים לך שום אפשרות להבין איפה צריך לנחות. אתה מרגיש כמו נהג מונית באמצע אבן גבירול, שמחפש בין כל המנופפים מי האדם שהזמין מונית מהתחנה.

עוד דבר בעייתי זה הטלפון השבור עד שהמידע הדרוש מגיע אל הטייס. זה עובר תחנת משטרה מקומית, סמל מבצעים, מגיע אל הטייסת הרלוונטית - בקיצור, אלף גורמים בדרך שיכולים לגרום לכך שהסיטואציה או תיאור המקום שייתנו לך יהיו ממש הפוכים ממה שקורה בשטח. כשאתה כבר מוצא את המחולץ אתה נוחת, משתדל לא קרוב מדי לפצוע כדי לא למלא אותו באבק מהמסוק, וגם לא רחוק מדי כדי להקל על הצוות שסוחב אותו. הרופא או הפרמדיק שאיתך יורדים לשטח ומקבלים עדכון מהגורם הרפואי שטיפל בפצוע. מחליטים מיד לאיזה בית חולים הכי נכון לפנות אותו, ולפעמים תוך שלוש דקות מהנחיתה אתה כבר שוב באוויר. בינתיים אתה יוצר קשר עם בית החולים, אומר להם מה המצב של הפצוע ומוודא שהם מתכוננים.

כשיש לך פצוע במסוק, אתה חייב לנתק את עצמך ממה שקורה מאחוריך. למרות הקסדה על הראש והרעש של המסוק, הרבה פעמים שומעים טוב־טוב את הצעקות של הפצועים, ובמקרים של כוויות יש את הריח שחוזר אליך. אבל אם לא תנתק את עצמך לגמרי, אין סיכוי שתוכל למלא את המשימה שלך. אתה עסוק נטו בלתת את השירות הטוב ביותר, ליצור קשר עם בית החולים כדי לדווח מה המצב של הפצוע ואיזה כלים צריכים להכין, ולדאוג שהמטופל יגיע לקבל טיפול הכי מהר שאפשר. חלק מההתמודדות הוא להבין שאין לך יכולת להשפיע על מה שקורה מאחורה. שכרגע הרופא מטפל ואתה מטיס, וככה זה חייב להישאר.

לפעמים זה חוזר אליך. כשאתה גומר את המשימה והגוף נרגע, התמונות מתחילות לעלות. גם זה משהו שאתה מתרגל לחיות איתו. היה פעם מקרה של חיילת מחיל האוויר שסירת מנוע חתכה לה את הכתף והיא נפצעה קשה. כל הדרך לרמב"ם הרופא ניסה לעצור לה את הדימום, ולא הצליח. היא נפטרה בסוף, וזאת תמונה שלא עוזבת.

הקשר עם המחולצים מסתיים כמעט תמיד ברגע שהם בבית החולים. נדירים מאוד המקרים שאתה מדבר איתם אחרי שהם מסיימים את הטיפול, ולרוב אפילו לא תדע אם הם חיים או מתים. היו מקרים שעשינו את הטלפון הזה כדי לבדוק מה נגמר אחרי החילוץ, וזה משאיר תחושות קשות מאוד כשהסוף רע. במקרה שלנו הכושי עשה את שלו, ועכשיו הוא יכול להמריא בחזרה לבסיס.

אחד המחזות הקשים שאפשר להיתקל בהם הוא הלומי קרב. במלחמת יום כיפור הגענו כדי לפנות טנק שנשרף. יצא הנהג של הטנק, שנראה בריא לגמרי ובלי שום סימנים לפציעה, נופף בידיים כמו משוגע, זרק חול ורץ לכל מקום. רק אחר כך אתה מבין שהיה לו הלם קרב רציני. בהרבה מקרים צריך להשאיר אותם בשטח ולא לפנות, כי אחרת תתקבע להם הטראומה והם לא יצאו מזה.

לכל אחד מאיתנו יצא לפנות אנשים תחת אש, וברור שמעורב בזה פחד. גם מפקד טנק וחובל בספינה מפחדים, אבל אצלנו מצטרף לפחד על עצמנו ועל האנשים שבמסוק גם פחד אסטרטגי. במציאות של היום, כשכל צד מחפש ניצחון תודעתי, ברור שאחת המטרות האסטרטגיות של הארגונים שמולנו היא להפיל מסוק. אתה יודע שאם לא תיזהר ויקרה לך משהו, יש לזה משמעות מעבר לחברים ולמשפחה שלך. נפילה שלך יכולה להיות ההבדל בין ניצחון להפסד במלחמה.

אחת הדרכים היחידות להתמודד עם המציאות שלנו היא הומור שחור. לפעמים אתה צוחק באמצע המחזות הכי נוראים פשוט כדי לא להשתגע. השיח וההומור בין הטייסים זה משהו שזרים יתקשו להבין אותו. לפעמים זה גם יכול לעבור את הגבול. פעם הזניקו אותנו באמצע תרגיל בעקבות טייס שחצה את הכינרת ונעלם. במשך כמה דקות חיפשנו ולא מצאנו כלום, עד שראינו את הסלע שבו המטוס שלו התנגש. הטייס התפזר משם בערך ל־500 מטר ולא נשאר ממנו כלום, ממש התאייד. ואז הרופא הסתכל על הקרקע וזיהה שם רקמות. הוא התחיל לעשות לנו שיעור אנטומיה בשטח: "זאת רקמה של ריאה, זאת רקמה של כליות". באותו רגע אמרנו לו שזה לא המקום ולא הזמן, אבל זה חלק מהשפה במצבים כאלה.

גבוה ברשימת הטראומות ניצבות מלחמת לבנון הראשונה והשנים שאחריה. היו לנו ימים של כמה חילוצים רצופים, אחד אחרי השני. הרבה פעמים אתה מסכן את החיים שלך בשביל לחלץ מישהו שנמצא קילומטר מעבר לגבול, ואז קשה שלא לתהות למה היינו צריכים להיכנס לבוץ הזה.

אבל היו לנו בלבנון גם כמה רגעים מצחיקים. אחד מהם היה בשנת 89': הודיעו לנו שנפל נגמ"ש בבריכת מים ליד טייבה, ולקחנו לוחמים של 669 כדי לחלץ אותו. בגלל שלא יכולנו לנחות על המים, ללוחמים היו בערך 50 מטר ללכת עד לבריכה, וככה - באמצע לבנון, בשעה 3 בצהריים - אתה רואה נגמ"ש הפוך בבריכה וארבעה לוחמים הולכים עם סנפירים ובלונים על הגב כדי להוציא אותו משם. זאת תמונה שלוקח זמן להאמין שהיא מתרחשת במציאות ולא בסרט של מונטי פייתון.

חילוץ ימי הוא אחד המורכבים שיש. ובגלל שטווח השיבוש הפוטנציאלי בים הוא הרחב ביותר, הוא מזמן גם סיטואציות מאוד מוזרות. אחד הסיפורים הגדולים היה בליל הסילבסטר של שנת 92': אוניית דייגים מצרית שהובילה עגבניות התפרקה מול אשדוד, וחיפשנו את שני הדייגים מעל גלים של שבעה מטר. ואז אתה רואה אותו - דייג ששוקל 120 קילו, קפוא בתוך אבוב. הלוחם של 669 היה צריך להיאבק כדי לשחרר אותו, ואנחנו ניסינו לרחף מעל כל הבלגן הזה, עם הגלים הענקיים ורוחות של 80 קמ"ש. בסוף הצלחנו לאסוף את הדייג, ואחרי ארבע שעות הוציאו מסוק נוסף לחלץ את הדייג השני, שנסחף עד חדרה.

במקרה אחר עצר חיל הים ספינת דייגים טורקית, וגם ירה באחד מהאנשים שהיו עליה. לא ידענו את כל הפרטים והיינו בטוחים שהפצוע הוא דייג ישראלי, עד שבשלב כלשהו החובש צעק: "הוא מקלל אותי בערבית". אם זה היה קורה היום, ליברמן בטח היה מוצא לו איזה כיסא נמוך ומטביע אותו בקרקעית עם הכרישים.

כל מקרה שמעורבים בו גורמי חילוץ אחרים צפוי להסתבך. פעם קרה שמטיילים ישראלים תעו בירדן, ואז התחיל ויכוח עם הירדנים איך לחלץ אותם: הירדנים רצו להגיע ברכב, ואנחנו ניסינו להסביר להם שהאזור לא נגיש לרכב. הם לא הסכימו וגם לא נתנו לנו להגיע בעצמנו לפנות אותם, עד שבסוף החליטו להוציא מסוק משלהם.

צילום: רון צור

מקרה אחר היה עם ספינה גיאורגית, שלאחד הנוסעים בה היה סיבוך באשכים. חיל הים פנה לטייסת שלנו והזנקנו יסעור שלא מצא את האונייה, וכדי להבין איפה הם ממוקמים היינו צריכים ליצור קשר עם נציג מהמוקד של חיל הים בחיפה, שאיכשהו מצא איזה מתורגמן שניסה להבין מאנשי הספינה איפה הם נמצאים. בקיצור, תבינו בעצמכם כמה נוח היה החילוץ הזה. וכל זה בשביל ביצים של גרוזיני.

מה שמרגיז במקצוע זה הקלות הבלתי נסבלת שבה מחליטים על פינוי במסוק. יש מקרים שהיד על כפתור ההזנקה קלה מדי, והמון כסף מיותר נשפך על זה. נניח, בתקופה שעוד שלטנו בסיני היינו מפנים כל שבוע נשים בדואיות בחודש תשיעי להריון שהחליטו שדווקא עכשיו הן צריכות להסתובב במדבר, והתחילו להן צירים בשטח. כל אחת כזאת שאתה מפנה זה השקעה של הון תועפות. עוד תופעה מדהימה זה האפנדיציטים: כל שבוע פינינו שתיים־שלוש חיילות שהתלוננו על בעיות אפנדיציט. איכשהו, באורח פלא, הבעיות האלה קרו תמיד לקראת סוף שבוע. כל פקידה שהתלוננה על כאבים, הרופא של הבסיס לא רצה להסתכן והזמין לה מסוק. מעניין שאף אחד לא חקר את הטרמפים המוסקים האלה שקיבלו כל הבנות עם התוספתן החולה, שאת אחת מהן ראינו פעם בדיסקוטק בתל אביב כמה שעות אחרי שהבאנו אותה לבית חולים.

אפשר לגלות הרבה על אנשים מהתגובות שלהם לפינוי. אחד הבלתי נשכחים שלנו הוא מטייל גרמני שהתעלף באחד הצוקים של נחל נקרות: מהרגע שהוא עלה למסוק הוא לא הפסיק לשאול כמה כסף זה עולה לו, ומה עושים עם זה שאין לו ביטוח רפואי על פינויים מוסקים. המחשבה על זה שיחזור לגרמניה וימצא שם הודעת חיוב על 2,000 דולר כמעט גרמה לו לבקש שננחת ונשאיר אותו במדבר. בארץ, אגב, בדרך כלל לא מחייבים בגלל שחיל האוויר עושה את זה ולא חברות פרטיות. אלא אם כן מדובר במקרים של טיפשות טהורה.

ובאמת שהשנים במסוקי החילוץ הפגישו אותנו עם סדרה שלמה של טיפשויות מופלאות. למשל מטיילים שתכננו להיות שעתיים במסלול שהאורך שלו הוא יומיים וחצי. או כאלה שיוצאים ב־11 בבוקר באמצע החום, בלי אוכל או מים, או דתיים שנסחפו בים המלח כי חשבו שאם נסתרות דרכי האל, גם הדרך שלהם יכולה להיות נסתרת והם יכולים להסתדר בלי מפה. על הרבה אנשים כאלה

 שנאבדים מפעילים פצצות תאורה ומזניקים שני מסוקים לאוויר ושלושה צוותי קרקע. משום מה יש ציפייה שיהיו יותר מודעים להשלכות של המעשים שלהם, אבל זה לא קורה. ויש כמובן את האנשים שקופצים מצוקים ונתקעים בסלעים. אתה רואה מקרוב איך טיפשות של שנייה משאירה אנשים נכים לכל החיים.

הישראלים לא ממש מצטיינים בהכרת טובה. אנחנו לא מצפים מפצועים שיצאו מגדרם מרוב מחמאות כשהם עולים לטיסה, אבל בטח לא שמחים לשמוע את ההפך. באחד המקרים חילצנו מטיילת ששברה את הירך. אחרי שעבדנו שם שעות בשביל להוציא אותה, היא קיללה אותנו ואת כל מי שמסביב בלי סוף. בהתחלה היינו נעלבים מדברים כאלה, אחר כך התרגלנו.

למרות הקושי והפלאשבקים וההתמודדות היומיומית עם המוות, אף טייס יסעור לא היה מתחלף תמורת שום הון שבעולם עם טייס קרב או עם כל בעל מקצוע אחר. אמנם לא הפצצנו את הכור בעיראק, אבל הצלנו הרבה מאוד אנשים. זה משהו שאין שני לו. מה שמדהים הוא שגם אחרי כל האסונות, אנחנו עדיין מחכים כמו מטורפים להזנקה הבאה. בימי מילואים שקטים מדי אנחנו משתגעים, מסתכלים אחד על השני בזמן סרט בווידאו או משחק שש־בש ואומרים, "נו כבר, שמישהו ישבור את הראש".

מבחינה רגשית, טיסת חילוץ מתגמלת יותר מטיסה אזרחית. בערב פסח לפני שלוש שנים פינינו ילד שנפצע אנוש מפגיעת ראש בקריית שמונה. כמה שעות אחר כך, באמצע רחוב בטבריה, פינינו רוכב אופניים שנפצע אנוש מתאונה. שניהם ניצלו. אתה מגיע הביתה ומאחר לחג, וזה לא מעניין אותך. כל המשפחה מחכה לך ואתה חושב שהצלת שני אנשים באותו יום. אין תחושה שמשתווה לעניין הזה. אפילו לא הדאבל של הפועל.