הייאוש והתקווה מאוד ברורים, בדיוק כמו הפחד באדיבות מוזיאון ארצות המקרא, ירושלים
מעולם לא הייתי נערה חסודה שנפגשת בראשונה עם המשודך שלה, אבל אני מניח שהבושה, המבוכה, הסקרנות והתשוקה הכלואה יכולים להפוך את המפגש הזה עם המיועד/ת לפנטזיה של התאהבות בדיוק כמו בעולם החילוני. שם בדיוק נכנס הכישוף"
האהבה עצמה היא סוג של כישוף בעיניי, היכולות שלה להשפיע על המציאות שלך. ברגע אחד הכל מתהפך. מאוד דומה לכוח שהיה שמור בעבר לכישופים. לא פלא למצוא סביב האהבה מסתורין שלם, ובתוך התעלומה גם את הנסיונות האנושיים לפתרונה"
כמו שיש מי שמאמין שפרנסה היא עניין של מזל (אני תמיד מופתע מחדש לגלות קמיעות וברכות תלויים על קירות של בתי עסק מודרניים), יש גם מי שמאמין שאהבה היא עניין של מזל"
האם התליון עם הקמיע אמור להביא אביר לבן על סוס, או שאולי רק בחור טוב לב, שאיתו ניתן להקים משפחה? על אהבה וכישוף, בעקבות תערוכה קסומה במוזיאון ארצות המקרא
פורסם:
22.07.10, 09:29
רבות מהאמונות היקרות לנו במאה ה-21 יהיו ראויות יום אחד לכינוי “אמונה טפלה”. מוטב להגדיר אמונה טפלה כ“אמונה שאינה מעוגנת בהשקפת עולם לכידה", כפי שמגדיר זאת הספר "היסטוריה של הכישוף".
הסיור בתערוכה הקסומה "לכל הרוחות והשדים" במוזיאון ארצות המקרא זרק אותי לכל הרוחות. זה חזק וברור, מה שרואים שם. התחושה הראשונה היא "פרימיטיבים", אבל לאורך ההסתובבות שלי בחדרים החשוכים, בין הקמעות והלחשים, משהו מההתנגדות שלי מתפוגג. זה מעוגן מדי בתרבות שמוצגת שם, זה מרגיש כמו משהו יומיומי, וזה כנראה לא רלוונטי יותר לימינו, ימי הפייסבוק והסמסים. באופן מפתיע מסתבר לי תמיד שכל אחד מחבריי מסביבי הגיע לפחות פעם אחת לידעוני כזה או אחר, כולל האנשים הכי רציונלים שאתם יכולים לדמיין. תמיד זה היה "רק" מהרצון לדעת מה צופן בחובו העתיד, אף פעם לא בשביל להטיל או להסיר כישוף או למצוא אהבה. נגיד.
בשיטת השידוכים הקלאסית, קודם מוצאים בן זוג ואחר כך אוהבים אותו. החלק של ההתאהבות הופך למשני. בעולם החילוני המודרני ההתאהבות היא הקובעת, מה שיהיה אחר כך “יהיה בסדר...” תבדקו מסביב מה נהיה מזה.
מעולם לא הייתי נערה חסודה שנפגשת בראשונה עם המשודך שלה, אבל אני מניח שהבושה, המבוכה, הסקרנות והתשוקה הכלואה יכולים להפוך את המפגש הזה עם המיועד/ת לפנטזיה של התאהבות בדיוק כמו בעולם החילוני. שם בדיוק נכנס הכישוף, במקום הזה של הפנטזיה והפחד, האסור והמותר, אפשר להאמין שהכל יכול לקרות. כוחה של האמונה הוא מהחזקים שיש, הבסיס הזה של אנשים מאמינים בכל ליבם בשילוב תמיכה חברתית נרחבת שימש קרקע פורייה למבחר אמונות עממיות, שם מנומס לאמונות טפלות.
קמיעות באדיבות מוזיאון ארצות המקרא, ירושלים
אין ספק שהכמיהה לאהבה הסקרנות והחשיבות שלה היו חלק מרכזי בתרבות היהודית של המאות האחרונות, ובכלל לאורך כל הזמנים, לא בטוח שיותר מאשר בדתות אחרות. האם התליון עם הקמיע אמור להביא אביר לבן על סוס, או שאולי רק בחור טוב לב, שאיתו ניתן להקים משפחה? אני מכיר כמה סיפורי ייאוש מודרניים של הורים שתלו קמיעות במקומות נסתרים כדי להביא אהבה לילדיהם, מבלי שידעו. הדאגה ההורית הזאת מובנת בעיניי. מובנת וחסרת כל היגיון.
לנסות "לגעת באלוהי", להשפיע על סדר הדברים
זווית אישית:
ככה לא תתחתני שבע שנים, טפו-טפו-טפו / גיגה
כבר הרבה שנים (יותר משבע, מן הסתם) אני מקפידה לא לשבת בפינת השולחן. אין לי בעיה להושיב שם מישהו צעיר יותר או נשוי יותר, או אפילו להזיז את השולחן לזוויות מוזרות, העיקר שהפינה לא תחשוב שאני איתה. על אמונות טפלות יותר ופחות
מה שהכי עולה מהתערוכה הוא הצורך שלנו בני האדם לנסות "לגעת באלוהי", לנסות להבין את הסדר של הדברים ולהשפיע עליהם. ובהקשר של האהבה זה מתבקש, ממש כמו בענייני בריאות ופרנסה. כמו שיש מי שמאמין שפרנסה היא עניין של מזל (אני תמיד מופתע מחדש לגלות קמיעות וברכות תלויים על קירות של בתי עסק מודרניים), יש גם מי שמאמין שאהבה היא עניין של מזל. פעם האמנתי בזה, במה שסבתא שלי חזרה ושיננה באוזניי: “מי שאין לו מזל בקלפים, יש לו מזל באהבה”. היום ברור לי לחלוטין שהמילה מזל לא מתאימה בסמיכות למילה אהבה. אני מציע: מקריות, תזמון ופתיחות. מילים שמתחברות בעיניי ישירות לסיכויי ההצלחה במציאת אהבה. אלה, בשילוב הכנה והתכוונות, עם קצת ניסיון נלמד ובתוספת קמצוץ מזל, הם המתכון היותר בדוק למציאת אהבה.
בכתובי הדת היהודית חל איסור מפורש לעסוק בכישוף - אין להתערב בהחלטות האל, אסור אפילו לנסות. אבל בכל זאת, בתרבות הרחוב והיומיום של פעם (ואולי גם של היום), אנשים לא ויתרו על האפשרות להיות שותפים לגורלם, לנסות להזיז קצת את המזל שלהם. מדהים ומרגש לראות את זה בתערוכה מופיע בין הפריטים. הייאוש והתקווה מאוד ברורים, בדיוק כמו הפחד.
המחשבה שליוותה אותי לאורך כל התערוכה היתה הסתירה העמוקה בין ה"שידוך" שהיה ועדיין נהוג בחלקים מסוימים במחוזותינו, לבין המחשבה שאפשר להשפיע על האהבה. השאלה המטרידה היא: אם אני מוזמן לבוא אל האהבה דרך שידוך, אם הבסיס של האפשרות הזאת מקורו בשיקולים זרים לחלוטין מאשר הרצון או הבחירה שלי, איך אוכל להשפיע על זה? נראה שהתשובה היחידה למצב הזה היא רק בעזרת ניסים.
סמס קצר בעיתוי נכון הוא המקבילה הנוכחית לכישוף של אהבה, בעיקר בבוקרו של היום שאחרי. ניסוח קצר וקולע יעלה בשנייה אחת את רמת הכימיקלים בדם ממש כמו כבכישוף מודרני. מה שסמס כנראה לא יוכל לעשות זה להחזיר אהבה ישנה, אפילו לא אימייל מנוסח כהלכה. במקרה של המסרונים והמסרים הדיגיטליים ההפך הוא הנכון, מגבלת ההבעה שקיימת בדיגיטלי הכתוב גורמת בדרך כלל צרות צרורות. במקרה שאתה בקצר עם האהבה שלך, כל מילה הופכת פתאום למחוללת נזק אמיתית, להבדיל ממכתב שמריח מהבושם שלה ומיד מערפל לך את החושים.
האהבה עצמה היא סוג של כישוף בעיניי, היכולות שלה להשפיע על המציאות שלך. ברגע אחד הכל מתהפך. מאוד דומה לכוח שהיה שמור בעבר לכישופים. לא פלא למצוא סביב האהבה מסתורין שלם, ובתוך התעלומה גם את הנסיונות האנושיים לפתרונה.
דפדוף בעקבות המסתורין (באדיבות מוזיאון ארצות המקרא, ירושלים)
הסתובבתי לא מזמן ברחוב בזל בתל אביב, מחוז ילדותי, היום מקום בילוי של בני ה-30, בדיוק הזמן הנכון ל"אהבה מסודרת", די קרוב לסוף דיזנגוף, מחוז שמלות וטבעות הכלה. מי שגר שם לא צריך להתאמץ, נותנים קפיצה קטנה מהבית ישר למדידות. ניסיתי לחשוב מי מבין הבנות היפות שעברו שם ברחוב תגיע בסופו של דבר אל ידעוני כזה או אחר ומתי. עד כמה האמונות מהבית משפיעות עלינו ועד מתי? מתחת למכנסונים המאוד הדוקים העוטפים פיתוי בפוטנציאל יש קצת תחושה של לחץ סמוי, לא משנה כמה "כוסית" משוחררת ואמיצה היא תהיה. אין לי ספק שלכל שיחת טלפון אפשרית מגניבים לה מהמשפחה את המסר - “הגיע הזמן”. גם בתערוכה ראיתי חלקי לבוש ששימשו למטרות ארוטיות כאלה ואחרות, כבר לפני מאות בשנים.
נדמה שבשלב הזה של החיים, גיל 30 פלוס מינוס הכל פתוח, אין צורך בעזרה של כישוף. עד שלא מגיעים לקצוות, למקומות בלתי אפשריים של ממש, עד שלא חותכים גיל מסוים, לא חייבים להיעזר בידעונים, יותר קל להצטרף לעוד אתר הכרויות או להחליף תספורת. ואז, ביחד עם הייאוש, מגיע שלב הכישוף, דרוש כישוף או הסרת עין הרע בשביל לחתן את הבן, או חס וחלילה טפו טפו טפו את הבת.
בעברית אין כמעט שימוש במילה מכשף, למעט בסרטים מצוירים או בהצגות. המילה "מכשפה" פופולרית בהרבה, אפילו בשפה היומיומית אפשר לשמוע: “תיזהר, היא מכשפה”, כמעט תמיד בהקשר נקבי אימתני בעל כוח לא מוגבל. האמת, קרה לי יותר מפעם אחת שהתעוררתי בוקר אחד עם תחושה שהכישוף "שלה" לא עובד יותר. ההתפכחות הזאת מוכרת לכל מי שחווה אהבה, במיוחד נכזבת. אולי באותו בוקר, או בסמיכות, היא חוותה משהו דומה. הכישוף חלף והשאיר אותנו חסרי אמונה, צמאים שוב לריגוש המסמם הזה.
התערוכה "לכל השדים והרוחות" מוצגת במוזיאון ארצות המקרא ירושלים. ב-25 עד 31 ביולי יתקיימו במוזיאון ימי אהבה מכושפים, במיוחד לאוהבים ולמחפשי אהבה.
